ברגע אחד הכול השתנה. מבן אדם שמח ואנרגטי לבן אדם עצוב וקודר, מתלמיד כיתה י"ב בריא למאושפז בבית חולים, והכול ברגע אחד.

אז קוראים לי עומרי ובאתי לספר את הסיפור שלי.

זה קרה בשעת ערב מאוחרת. נהגתי הביתה מחבר כשרכב של שיכור נתקע בי מאחורה. הכרית אוויר לא עבדה והתנפץ לי החלון האחורי, עפתי קדימה ואיבדתי את ההכרה. בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי בבית חולים, שכבתי שם על המיטה עם המצעים הכחולים ולא זזתי. פתחתי את העניים לכדי חריץ דק ובחנתי את החדר. החדר לא היה גדול, המיטה שבה שכבתי הייתה באמצע החדר וסביבה מלא מכשירים(שרובם מחוברים אלי). מצד ימין שלי היה חלון גדול ומצד שמאל וילון כחול. ליד המיטה שלי היה כיסא שעליו ישנה אמא. רציתי לקרוא לה, לדבר איתה אבל לא יצא לי קול מהפה, ניסיתי להזיז את היד ולגעת בה אבל כלום לא קרה. ניסיתי עוד כמה פעמים אבל שוב בלי שינוי. עצמתי שוב את העיניים, הקשבתי לצפצופים של המכשירים לידי ונרדמתי.                                                                                                                    בפעם הבאה שהתעוררתי לא השתנה הרבה. החדר נשאר בדיוק אותו דבר רק שבמקום כיסא אחד היו שניים ועליהם אמא ואבא, הם לא הסתכלו עלי. בהיתי בהם וחיכיתי שהסתובבו. אבא הסתובב ראשון ומיד ראה אותי, הוא פשוט הסתכל עלי בלי מילים. לאמא לקח קצת זמן להבין לאן אבא מסתכל אבל בסוף גם היא הסתובבה אלי. היא הסתכלה עלי וחיבקה אותי, רציתי להחזיר לה חיבוק אבל לא הצלחתי. בדרך כלל אני לא אוהב שמחבקים אותי אבל הפעם פשוט נתתי לה לחבק אותי. כשאמא עזבה אותי היא ואבא הלכו לקרוא לאחות והיא מיד באה. היא בדקה קצת מכשירים, חיברה לי משהו חדש ליד, אמרה משהו לאמא ואבא והלכה. הסתכלתי עליה יוצאת בצעדים מהירים מהחדר והבנתי שזאת הולכת להיות תקופה ארוכה.

שנתיים אחר כך כבר דיברתי וחזרתי להשתמש בידיים אך הרגליים נותרו דוממות וחסרות תחושה. כבר עמדתי להשתחרר. היה חורף, ישבתי בכיסא הגלגלים שלי, לבוש סוף סוף בבגדים רגילים במקום החלוק של בית החולים. "עומרי! עומרי!" שמעתי את אמא קוראת לי מהמסדרון. גלגלתי את הכיסא שלי אל מחוץ לחדר וראיתי את אמא ואבא מחכים למעלית, חיכיתי איתם. כשהמעלית הגיעה נסעתי פנימה ולחצתי על הכפתור, אמא ואבא נכנסו אחרי. בזמן שהיינו במעלית הרצתי בראש את כל מה שקרה בשנתיים האחרונות, איך חברים שלי עוד מעט משתחררים מהצבא בזמן שאני עוד תקוע בכיתה י"ב, איך פספסתי הכול?!      נסענו הביתה במונית גדולה, מונית נכים. יהיה לי קשה להתרגל לעובדה שמהיום אני אחנה בחניות הכחולות. הנסיעה עברה בדממה, החלטתי שאני לא אתן לנכות לעצור אותי. אני מתחיל עכשיו תקופה חדשה בחיים שלי וכדאי לי שהיא תתחיל טוב.

הבעיה שלי התחילה כשרציתי לחפש עבודה, אף מקום לא רצה אותי. בסופו של דבר אני נכה ולא סיימתי י"ב, מי ירצה אותי? כמעט נכנסתי לדיכאון עד שבסוף החלטתי שבמקום להישאר בבית בלי לעשות כלום אני אנצל את הזמן שלי ואתחיל ללמוד נהיגה באוטו של נכים. אוטו נכים זה אוטו מיוחד שבו הגז הוא בידיים במקום ברגליים ולכן לקח לי הרבה זמן למצוא מקום שמלמד נהיגה באוטו כזה. אבל בסוף מצאתי מקום והתחלתי ללמוד. מצד אחד היה לי קל ללמוד לנהוג כי כבר היה לי רישיון לפני שנהפכתי לנכהולכן לא התחלתי ללמוד מאפס. מצד שני כבר התרגלתי לגז שנמצא ברגליים ועכשיו הייתי צריך לשנות הרגלים ולהתרגל מחדש, אבל בסוף הצלחתי ועברתי טסט שלישי! אחרי שסיימתי ללמוד שוב לא היה לי מה לעשות ונשארתי קצת בבית בלי לעשות כלום. עד שהגיע היום הולדת שלי, ליום הולדת קיבלתי מחברים כרטיסים למשחק כדורסל. בעיקרון היה כיף במשחק אבל היה שם ממש צפוף ובקושי הצלחתי לזוז עם הכיסא וזה היה קצת מבאס. וגם לפני 3 שנים בערך הייתי משחק מלא כדורסל אבל מאז התאונה אני כבר לא יכול לשחק אז קצת ביאס אותי לשבת שם ולצפות במשחק בידיעה שאני כבר לא יכול.ניסיתי לא להראות לחברים שהיו איתי שאני קצת מבואס כי הם השקיעו אבל כנראה שכן קצת ראו כי לא הרבה זמן אחרי הם לקחו אותי לאימון של כדורסל נכים(בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה…), ובאותו היום התאהבתי במשחק. הייתי בא לצפות קבוע במשחקים ולפעמים גם באימונים בקבוצה של הכדורסל נכים. עד שיום אחד המאמן שלהם הזמין אותי להצטרף לאימון שלהם ומשם החיים שלי התחילו להשתפר. אחרי שכבר הייתי בטוח שאין סיכוי שאני יוכל לשחק שוב כדורסל הצטרפתי לקבוצה של הכדורסל נכים כשחקן קבוע.

בהתחלה (אחרי התאונה) התבאסתי על הנכות וכמעט נכנסתי לדיכאון, עכשיו כבר התרגלתי אליה ואפשר לומר שגם למדתי לאהוב אותה. התאונה בנתה את האישיות שלי וגרמה לי להבין שהחיים מזעריים וצריך לנצל אותם. כשאני מסתכל אחורה וחושב על החיים שלי אני תמיד בסוף מגיע למסקנה שלא הייתי משנה כלום. אנשים מרחמים עלי וגם אני בהתחלה ריחמתי על עצמי, אבל אני כבר לא מרחם על עצמי כי לא הייתי מי שאני בלי העבר שלי. הדברים שאנחנו עושים בונים אותנו!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן