ניצחון אישי

שלום, אני נועם בת שש עשרה מתל אביב או מירושלים, תנו לי רגע להסביר: אבא שלי ,דוד גר עם ההורים שלו בירושלים, הוא דתי ואימא שלי, לימור גרה עם ההורים שלה בתל אביב היא חילונית. הם נפגשו בטיול בצפון הם היו בני עשרים ולמרות היהדות והחילוניות הם החליטו להתחתן. אחרי שנה, נולדתי אני והתחילו סכסוכים בבית, בהתחלה זה היה בקטנה, קצת לחשושים והם גם פחות דיברו ביניהם. המצב נמשך ככה קרוב לארבע שנים. וזה רק התדרדר מרגע לרגע, צעקות, מריבות, ולפעמים זה גם הגיע למכות…ואחרי ארבע השנים האלו הם התגרשו, הם כנראה שכחו שיש להם ילדה כי אחרי שאבא עזב אימא נכנסה לדיכאון ונשארתי לבד. עם המצב הזה הסתדרתי כשהייתי אצל אימא התלבשתי ועשיתי מה שאני רוצה ואצל אבא הייתי מקפידה קצת יותר, אפשר להגיד שהייתי מסורתית. אבל בבית הספר אני ילדה מופרעת ואני לא מתביישת להגיד את זה: אני מבריזה מכל השיעורים, אני מקללת מורים וילדים מהשכבה שלי ובואו נגיד את זה ככה: אני פשוט ילדה בלתי נסבלת. יש לי גם מין מקום כזה רק משלי שאני הורסת אותו, יש בו עץ אלון גבוה שבגלל שבעטתי בו כל כך הרבה הוא קצת עקום, יש שם ספסל קטן ונחמד שצבעתי אותו וכתבתי עליו קללות ויש שם גם דשא ירוד ורך שדרכתי עליו. ולסיכום, זה נראה כאילו רצחו שם מישהו. אבל הכל השתנה יום אחד, הייתי בכיתה ושיחקתי בטלפון, פתאום נכנס מורה חדש לכיתה, מחליף כנראה ואמר :" אני שלום ואני המורה המחליף" "מפתיע… " הרהרתי לעצמי, קמתי והלכתי לכיוון הדלת "לאן זה?" הוא שאל "מה זה עניינך בכלל?!"עניתי לו והשארתי אותו המום, יצאתי למחבוא שלי ושוב הייתי לבד, בטלפון. אחרי כמה דקות נשמע הצלצול ונשארתי שם. פתאום הגיע שלום, המורה הזה. "יופי של מקום מצאת לך " הוא אמר, "איך מצאת אותי?" שאלתי. "את נראית נערה מיוחדת ואסור לוותר על אנשים כמוך" שתקתי, אף פעם לא אמרו לי משהו כזה וממש התרגשתי אבל לא רציתי שהשלום הזה יראה שזה מזיז לי אז אמרתי: "אוקי ו… "  "ונראה לי שאת לא סתם מתנהגת לא יפה, כמו ששמעתי פעם: אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם  אני מרגיש שמשהו מציק לך ואני מכיר אותך פחות מחמש דקות, מה מציק לך נועם? "חשבתי עם עצמי אם להגיד לו או לא…לא דיברתי על זה אם אף אחד, גם לא אם אבא או אימא ו…עכשיו מישהו זר רוצה לדעת… החלטתי להגיד לו, יהיה מה שיהיה זה סוד גדול אבל לי קשה לא לחלוק אותו אם אף אחד אז פרצתי בבכי ואמרתי לו:" אני…אני לבד בעולם…, אין לי מי שידאג לי…. "הוא שאל:"איפה אבא ואימא שלך?"  "הם התגרשו כשהייתי בת חמש ….."בכיתי אבל לא יכולתי לעצור : "אני….אין לי מי שאוהב אותי… "הרגשתי כאילו מישהו חודר ללב שלי ויודע את כל סודותיי. באותו הרגע נקשרתי למורה הזה. היום שלמחרת התנהל כרגיל: קמתי, התארגנתי, ויצאתי לבית ספר, נכנסתי בשער, בדקתי שאף אחד לא מסתכל ונכנסתי למחבוא שלי….אחרי כמה דקות שמעתי שמישהו נדחק בשיחים, חשבתי שאולי השלום הזה הלשין עלי למנהל אז מיהרתי להתחבא ליד השיח. הדמות נכנסה למחבוא והרימה את ראשה, זה היה המורה שלום,  אז יצאתי מהמחבוא וחיכיתי שהוא יגיד משהו  "את יודעת " הוא התחיל לדבר "אחרי ששמעתי את הסיפור שלך, הרגשתי שמשהו בו לא בסדר, את רוצה שיכבדו אותך? שידאגו לך? ושיאהבו אותך?" "כן!" קראתי בהתלהבות. "אני אעשה הכל, באמת"   "אני שמח על ההתלהבות שלך" הוא אמר וצחק  "אבל אולי כדאי שנתחיל ממשהו פשוט יותר, אני רוצה שתפסיקי להבריז משיעורים" שתקתי, זה אולי נראה לכם משימה קלה אבל אני לא הייתי בשום שיעור מכיתה ג ועכשיו הוא רוצה שאני אכנס לכולם? הוא כנראה קרא את מחשבותיי כי הוא מיהר לומר:" את נראית לי תלמידה חרוצה, את תשלימי את החומר במהירות." ואכן כך היה: בהתחלה הייתי מנסה להבריז אבל אז הייתי רואה את פרצופו של המורה והתביישתי בעצמי, אחר כך, השתדלתי להיות תלמידה טובה ואפשר להגיד שכבר בקושי היה לי זמן להיות במחבוא שלי ולקראת המחצית כבר יכולתי להכנס עם כולם לשיעור והייתי ברמה של כולם. במהלך המחצית הכרתי חברות מדהימות ואחת מהם היא חברתי הטובה ביותר: יובל. הינו מבלות ביחד שעות והיא הייתה הבן אדם השני בחיים שלי שהכיר את המחבוא שלי ונכנס אליו. אבל כל הכיף הזה הסתיים כשקיבלתי את המשימה השנייה מהמורה שלום: להתחיל להרוויח כסף בעצמי. סמכתי עליו אבל לא הבנתי בדיוק איך זה יעזור לי. הוא אמר שזה עוזר לפתח אחריות לדברים משלי ושככה אני אצליח יותר במשימה הכוללת שלי, ובאמת התקבלתי לעבוד בפיצה אבל תוך שבועיים פיטרו אותי, אמרו לי שאני לא מספיק אדיבה וסבלנית ללקוחות. אז פרסמתי את עצמי ברחובות בתור נערה אחראית בת שש עשרה שעושה בייביסיטר. ובאמת תוך יום או יומיים התקשרה אלי אישה דתייה שביקשה שאני אשמור על הילדים שלה: חני, יוסי ויוחנן. אבל גם אליהם לא הייתה לי סבלנות, הם כל הזמן רצו לאכול או לשחק ואף פעם לא רצו לנוח. החלטתי שגם לזה אני לא מתאימה אז התפטרתי ואפשר להגיד שהתחלתי להתייאש. אבל יום אחד, בדרך לבית ספר ראיתי מודעה שתפסה את עייני: דרושים נערים או נערות מעל גיל חמש עשרה לעבודה וטיפול בחיות. אף פעם לא התנסיתי בעבודה עם חיות אבל תמיד רציתי כלב או חתול אז מיד התקשרתי למספר שהופיע בסוף הדף, ענתה לי אישה שנשמעה ממש חמודה ואחרי שדיברתי איתה וידעתי את כל הפרטים כבר רציתי להגיע לשם. הפעם הראשונה שבאתי הייתה קסומה: נכנסתי בשער הברזל ואחריו היה שביל קצר שהוביל לחממה רועשת נכנסתי אליה וראיתי כלבים, חתולים, ואפילו תוכים וכל אחד היה שונה אחד מהשני בצבע, באופי וגם בקול. ואז הגיעה אלי טלי, מנהלת המקום, היא אמרה לי שכל החיות כאן עברו איזושהי התעללות, חלק נזרקו לרחוב, חלק נולדו עם מום וחלק נדרסו ועברו שיקום אבל כולם בלי יוצא מן הכלל משוחררים במתחם בלי רצועות. "עכשיו אני מראה לך את התפקיד שלך " הלכתי אחריה בצייתנות והיא הובילה אותי למתחם של גורים והיא אמרה:" התפקיד שלך הוא האכלת הגורים ולהוציא את הכלבים לטיול "היא הראתה לי איפה שקי האוכל ואיפה הרצועות. בסוף היום שכבתי על המיטה והבטתי בתקרה עם חיוך ענק מרוח על הפרצוף נזכרתי בגורים החמודים שהתקרבו אלי כשהגעתי ובחתולים שמיהרו להתחבא ממני כשהתקרבתי אליהם והבנתי שהצלחתי עוד משימה מהמורה שלום {זו הייתה תחושה מספקת מאד} ורשמתי לו הודעה:" מצאתי עבודה ואני מתאימה לשם בול" ונרדמתי.  קמתי בבוקר והתחלתי להתארגן לבית ספר, שמתי מכנסיים ובאתי לצאת אבל אז נזכרתי שהיום אני עוברת לבית של אבא לשבוע הקרוב אז מיהרתי להחליף לחצאית כי אבא לא אוהב שאני באה במכנסיים. אחרי הבית ספר נסעתי לירושלים, היו פקקים אז זה לקח בערך שעה ואחריה הגעתי לשכונת בית וגן בירושלים ואחרי הליכה של כעשר דקות הגעתי לדלת המוכרת ודפקתי שלוש דפיקות מהירות. אבא פתח לי קצת בלחץ וגמגם על זה שאולי כדאי שאני אשאר עוד שבוע אצל אימא, הייתי המומה, אבא אף פעם לא ניסה לגרש אותי ו…..הבנתי שמשהו לא בסדר אז נכנסתי הביתה וראיתי אותה, יושבת על הספה שלנו עם השיער השחור והעיניים החומות שלה. "מי זאת אבא?" שאלתי  "זאת…..אהה…מישהי מחברת חשמל… " שמעתי שהוא משקר אז אמרתי:" ועכשיו בלי שקרים… " הוא נראה קצת לחוץ כשהוא אמר לי:" נועם… זאת… החברה החדשה שלי" התעצבנתי, לא היה לי אכפת שיש לו חברה, שייהנה , היה אכפת לי שהוא לא סיפר לי כלום…האישה שנראה היה שלא נוח לה כל כך במצב הזה התעוררה פתאום ואמרה:" הי נועם, אני ליטל ואבא שלך סיפר לי עליך מלא דברים" זאת לא אשמתה, באמת, אבל אבא כל כך עצבן אותי כשלא סיפר לי כלום אז צעקתי עליה:" מה את  קשורה בכלל?! זה ביני לבן אבא! " יצאתי וטרקתי את הדלת . היה כבר מאוחר והאוטובוסים סיימו את מסלולם האחרון להיום, להתקשר לאימא לא הייתה אופציה אפילו היא לא רוצה שום קשר לאבא, גם אם זה אומר שהילדה שלה תצטרך לישון ברחוב….אז התמקמתי לי בין שני פחים גדולים וניסיתי להירדם אבל דווקא היום, מכל הקשיים שהיו לי בתקופה האחרונה {והיו הרבה…. } דווקא מזה נשברתי, בכיתי ולא הצלחתי לעצור ופתאום הטלפון צלצל." מי מצלצל בשעה כזאת?" חשבתי לעצמי…זה היה המורה שלום:" הי נועם, רציתי לשאול איך את מסתדרת בפינת החי?" לא רציתי לדבר על חיות, רציתי להמשיך לבכות ולהתכנס בתוך עצמי אז אמרתי לו:" המורה, אפשר אולי לדבר מחר? אני לא במצב רוח כרגע…. " הוא כנראה הבין מהטון  שבו דיברתי שמשהו קרה אז הוא שאל:" איפה את נועם? אני שומע מכוניות? קרה משהו?"  "כן" עניתי, כבר לא התביישתי לדבר איתו. "טוב" הוא אמר "אני לא לוחץ". בבוקר התגנבתי הביתה ולקחתי קצת כסף מהתיק של אבא. בדרך לבית ספר עצרתי במכולת וקניתי לעצמי לחמנייה ושוקו בשקית. הגעתי לבית הספר ונכנסתי למחבוא שלי, כבר התייאשתי מעצמי ותכננתי להבריז אבל כמה דקות אחרי שהשיעור היה אמור להתחיל ראיתי את פרצופו של המורה שלום והלכתי חפוית ראש לכיתה. נכנסתי. שיעור ביולוגיה. כולם מסתכלים עלי, כולל המורה שהייתה דווקא במצב רוח טוב היום ואמרה לי:" אני לא מחשיבה את האיחור הזה חמודה אבל עכשיו שבי בבקשה במקומך והשתדלי שלא לאחר לשיעור הבא". התיישבתי במקום בעצבנות. במהלך כל השיעור ריסנתי את עצמי, כל פעם בגלל משהו אחר שעצבן אותי, פעם בגלל עומר, שלעס מסטיק בפה פתוח, פעם בגלל המורה שהיה לה חיוך דבילי מרוך על הפרצוף אבל בעיקר בגלל יובל שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי ולמרות שהיא שמה לב שהתעצבנתי, היא לא אמרה כלום. אבל כמו שכבר הזכרתי, ריסנתי את עצמי ובסוף השיעור נגמר וברחתי החוצה למקום שלי, קיללתי ובעטתי בעץ , ואחרי כמה דקות הרגשתי משוחררת, התנשפתי מן המאמץ ועיגולי זיעה החלו להופיע על מצחי. פתאום שמתי לב שמישהו נמצא לידי, זה היה המורה שלום, הוא ראה אותי מקללת ובועטת בעץ כל הזמן, שתקתי, התביישתי בעצמי, הוא שתק גם ואחרי בערך דקה הוא אמר: נועם, אני מאד מאוכזב ממך". ידעתי מה הוא יגיד  "כל כך השקעת במחצית הזאת, הרווחת כסף, התבגרת, הוצאת ציונים מעולים במבחנים ועכשיו את זורקת הכל לפח?" הוא הסתכל עלי במבט שאמר לי הכל :"את פשוט כישלון נועם, מפגרת, הוא צודק, איך זרקת את הכל לפח? הוא יצא החוצה והשאיר אותי לבד, עם המחשבות….ואז החלטתי, קשה או לא, אני חוזרת, אין מצב שאני נותנת לדבר הענק הזה שנפל לידיים שלי ליפול ולהעלם, אני לא חוזרת למצב שהייתי בו! והחלטתי שאת התיקון הראשון שלי, אני עושה עם אבא , הייתי עם מכנסיים אבל היה לי אכפת, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ובדקתי מתי האוטובוס הקרוב לירושלים יגיע, לרע מזלי, דווקא היום לא היו פקקים והיה לי רק חצי שעה לחשוב איך אני מנסחת את עצמי, הגעתי. ירדתי. הגעתי לדלת ונכנסתי. "נועם! אני לא הכוונתי להנחית את זה ככה עליך!" אבא בא אלי וראיתי שהוא באמת מצטער.  "אני סולחת ומבינה אותך אבא, באמת, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה והשארתי אותך המום" הדמעות שלו התערבבו עם שלי ואז ביקשתי ממנו שישאיר אותי ואת ליטל לבד, הוא שמח שאני לא כועסת עליה והבטיח שלא יצא מהחדר עד שנגמור לדבר. זירזתי אותו להיכנס לחדר והתיישבתי מול ליטל במטבח. היא הייתה נראית קצת נבוכה אז אמרתי לה: "אני מצטערת שהייתי עצבנית ביום שנפגשנו פשוט….תביני, אבא ואני ביחסים ממש טובים ומספרים הכל אחד לשני, מחשבונות חשמל ועד מורים בית הספר ואז גיליתי שהוא החביא אותך ממני ובאמת שרציתי לפרגן לו אבל הרגשתי כל כך נבגדת שהשארתי אותו עם רגשות האשמה….לא משנה, אני חושבת ששנינו הבנו את הטעות שעשינו והתחרטנו עליה אז… טוב, זה כל מה שרציתי להגיד לך" קראתי לאבא לחזור אל ליטל שלו , הפרחתי להם נשיקה באוויר ויצאתי לרחובות ירושלים. הרגשתי שעברתי שלב, התקדמות קטנה. וכך עברה לה עוד חצי שנה שבה תיקנתי את עצמי מכל הדרכים: חברתית, לימודית, ואפילו משפחתית. עברתי תהליך מטורף בזכות הסביבה שלי, של שלום המורה שבכלל דחף אותי לזה וכמובן שגם בזכותי. הסיפור שלי נגמר  בטקס סוף השנה הרגיל של בית הספר, היה משעמם, כמו תמיד וכמה בנות לידי כבר דיברו על להתגנב החוצה אבל אז נשמע קולו של המנהל ברמקול:" ועכשיו, לרגע שכולכם חיכיתם לו….. טקס חלוקת הפרסים השנתית!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו ברחבי האולם. ראיתי שהמנהל מרכיב את משקפיו ומתחיל לקרוא מדף שהיה בידו:" על שקידה בלימודים- שירה לוי! שמעתי את כל הבנות של השכבה מתחתינו שואגות את שמה ושרות לה:" היא גדולה! היא גדולה! היא גדולה!" המנהל קרא לעוד ועוד נערים ונערות לעלות לבמה לקבל את הפרס שלהם ותעודה קטנה. "ועכשיו….לפרס הגדול מכולם…. הפרס על שקידה, התמדה, על חברתיות ועל כבוד למורים ולתלמידים הולך ל…….נועם אברהמי!" לא האמנתי, ממש קפאתי במקומי, קראו את שמי לקבל פרס! ולא סתם פרס, הפרס הכי גדול! קמתי, עליתי על הבמה, ואת המראה הזה אני לא אשכח לעולם, שבע מאות נערים ונערות, עומדים על הרגלים וקוראים בשמי, מוחאים לי כפיים ואת המורה שלום בצד מחייך חיוך קטן שהבהיר לי למה בכלל קיבלתי את הפרס, בגלל שרשמית, הצלחתי!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן