כל החלטה של רגע נופלת בין הסדקים,
כי נזכרים שיש בחיים מבחנים.
יריות שחודרות, כדורים מעיקים,
מרימים ידיים ובסוף מוותרים.
כמו שסנאי רץ בין עצים
ואף אחד לא מכתיב לו דרכים,
אל תכתיבו לי איך להיות,
מי אני ומה אוכל לעשות
סוס נדנדה לעולם לא יפסיק, גם כשבחוץ הכל מטלטל
הוא רק יתחזק וימשיך ויאיץ, ישנה כיוון ודרכו תתערבל.
ינסה לברר על דרכים ושבילים
חלקם מוארים וחלקם חשוכים,
אך גם אם יהיה מבהיל וקר
הוא ישוב ויתנועע גם מחר.
אז למה איננו כמו הסוסים, או אפילו כמו הנטיפים הזכים?
למה אותי מצליחים לעצור?
למה אני משתתקת בקור?
למה ששמים לי מחסום אני עוצרת
ולא מנסה לקפוץ, או מדלגת?
למה המים ימשיכו לזרום בחור הקטן הזעיר שבסכר,
אבל אני אשאר מרותקת לרגל
כלואה ללא הוצאת מילה, כאילו לעולם לא הייתה לי תשובה,
ואם לא תשובה, אז אולי את הדרך,
למה זה שוב נשאר על “בערך”?
למה מפרקים לציפורים את הקן? זה כמו לשבור את ליבו של זקן,
תוציאו זרד, שתיים, שלוש
אבל להוציא הכל- לפרק את הראש?
אז תחשבו לפני שאתם מפרקים בתים, לפני ששוברים ליבם של זקנים?
לעולם אל תמחקו שורות,
ממחברות שנכתבו- ממחברות קיימות,
אף לא ממחברות ישנות
שנראות מרוטות, מקומטות, שחוקות
תשאירו אפילו רבע שורה-
תשלימו הכל, צורה חדשה,
אבל לפחות בסיס יציב כבר יהיה, שישלים את הכל לסיפור יפהפה.
תיתן לי להיות הסוס החזק,
זה שקופץ, מטפס ורץ
מככב בכל סיפורי הגבורה,
לעולם לא נופל- לעולם לא נפצע.
תיתן לי להיות הסוס החזק,זה שמצליח- שרואה מאמץ,
שלא נופל בין אבנים,
שעומד בכל סוגי המבחנים.
הסוס הזה ינצח הכל
הרים, גבעות ואפילו גשרים
הוא יטפס ויעבור מעל כל מכשול
ואף יצליח לפרוט על מיתרים
הוא לא יישבר, ויהיה גם עדין
כי בסוף הוא יצליח לראות את האור
למרות החוזק, יֵפַתֵחֲ סדקים.
והכל יחלחל לאט לאט, בנעימים,
יזרום וירד כמו מי גשמים,
ייכנס ויחדור לסדקים הדקים,
ובסוף גם יחלים, ירפא וירים.
ואתם עוד תראו שהסוס החזק
גם נפצע- אך חוזר, מנקה האבק
ולכן הוא נראה כה חזק ויציב,
מעלים ראיות אך בפנים הוא חציב.
