חיכיתי וחיכיתי, אבל הוא לא הגיע. אחרי שנה של ציפייה ושמירה על שתי אחיותיי הקטנות הפסקתי לצפות והבנתי שאבא לא יחזור…..

שלום, קוראים לי איזבל, אני עולה חדשה מבריטניה או איך שאתם קוראים לזה, אנגליה. עליתי לארץ בגיל 6, בדיוק בזמן כדי להתחיל כיתה א, אני עברתי בית ספר כבר פעם אחת בכיתה ג. העלייה לארץ ומעבר בית הספר היו השינויים הכי גדולים שהיו לי בחיי. השפה, הבגדים, החומר בכיתה, החברות והמורים, כך זה היה עד לפני 6 שנים, אבל עכשיו אני כבר בת 12 ואני כבר בכיתה ז. הכל היה מושלם עד שהגיע "הריב" אבל לפני שאני אספר לכם מהו "הריב", אני אספר לכם קצת על עצמי. יש לי שתי אחיות קטנות, סוזי בת ה-8 ושרלוט בת ה-6 .יש לי הורים מקסימים, הווארד וגבריאלה. אמא שלי נולדה בבריטניה ואבא שלי בגרמניה ולא כמו רוב הסיפורים שקראתי, להם אין בעיות זוגיות, הם מסתדרים מצוין ביחד. לי גם מצוין בבית ספר, כמובן לפני "הריב". וזהו, זה כל מה שיש לי לומר על עצמי.

עכשיו , אחרי שהזכרתי כמה וכמה פעמים את "הריב" אתם בטח שואלים את עצמכם מהו בעצם "הריב" ."הריב" (לפי מה שאתם מנחשים כבר מהשם) הוא בטח הריב הזכור ביותר השנה בכיתה ז1 כי אני רבתי עם נועה, מלכת הכיתה. הכל התחיל משקר לבן קטן, שיקרתי ואמרתי שאמא שלי מעצבת בגדים מפורסמת בלונדון, רק כדי להשתלב, זאת הפעם הראשונה ששיקרתי בחיים שלי, אני את השקר הזה אמרתי בכיתה א, לאף אחד לא היה אכפת עד שנועה ראתה אותי נותנת חיבוק לאמא שלי ואומרת לה "ביי אמא" מאחורי המזנון של הקפיטריה בבית ספר, אמא שלי אחראית על האוכל שמוגש במזנון, האמת היא שזה איך שאני לומדת בבית ספר היום. נועה גילתה שאמא שלי עובדת בקפיטריה רק בכיתה ז וזה כבר עשה צרות.

יום אחרי זה בהפסקה נועה שאלה אותי בקול כדי שכל הכיתה תשמע "איזבל, במה אמא שלך עובדת?" לא רציתי לחיות בשקר הזה, אז אמרתי "אמא שלי עובדת במזנון של הקפיטריה, היא אחראית על האוכל שמגישים" עניתי בבושה, "אז שיקרת כל הזמן הזה" היא אמרה, "כן" עניתי בעצב ובחרטה. כולם הסתכלו עלי, זה לא היה מראה נעים כל כך, הרגשתי שדמעות זולגות מעיניי. רצתי לשירותים ונעלתי את עצמי באחד התאים.

כל שאר ההפסקה הייתי שם, בכיתי ואז שמעתי קול "איזבל, את פה?", זאת הייתה החברה הכי טובה שלי, לילי, גם היא עלתה לארץ כשהייתה קטנה אבל היא עלתה מאמריקה. התחלנו להיות חברות, כשניסיתי להפחיד אותה ומאז אנחנו החברות הכי טובות. "צאי מהתא כבר איזבל, אני יודעת איפה את" יצאתי מהתא והלכתי לכיור לשטוף פנים, לילי עזרה לי והביאה לי ערימה של מגבות נייר וחזרנו ביחד לכיתה. הלכתי למקום שלי והתחלתי לצייר.

אולי לא סיפרתי לכם את זה לפני כן אבל יש לי תחביב, אומנות משני סוגים, צביעה וציור, ותמיד ציירתי את מה שאני מרגישה, זה מה שתמיד גרם לציורים שלי להיות מיוחדים כל כך.

עכשיו, איפה הייתי?, אה כן! למחרת הרגשתי משהו שונה, אף אחד לא דיבר איתי, חוץ מחברות שלי כמובן, רק שהן מקסימום בערך עשירית מהכיתה כולה. ממש לא אהבתי את זה, שחוץ מחברות שלי אף אחד לא מדבר איתי, הסתכלתי על נועה מדברת עם החברות שלה. ידעתי, היא האחת שאמרה לכיתה לעשות עלי חרם.

לפחות חודשיים זה היה ככה ואז, יום אחד חזרתי הביתה, כשסגרתי את הדלת מאחורי נהיה שקט חרישי בבית. הייתי רעבה והלכתי למטבח לבדוק אם יש משהו לאכול, אמא שטפה כלים כרגיל אבל היא לא דיברה ולא שאלה אותי את ה"איך היה בית ספר?" שהיא תמיד שואלת אותי כשאני חוזרת הביתה מבית ספר. ידעתי שמשהו לא בסדר והתחילה לעבור לי צמרמורת בגוף, ידעתי ששום דבר טוב הולך לקרות. "אמא, מה קרה?" שאלתי, היא לא ענתה, ראיתי דמעות זולגות מעיניה ופתאום שמתי לב למשהו שלא שמתי לב אליו לפני כן, אבא לא היה בבית, כל יום כשאני מגיעה הביתה מבית ספר, אני מחבקת אותו ועולה לחדר שלי. אמא התיישבה על כיסא במטבח, "איזבל שבי בבקשה, יש משהו שאני צריכה לספר לך", התיישבתי מולה ושוב שאלתי אותה "מה קרה?". אמא אמרה לי "זה אבא, היום בבוקר הוא נסע לעבודה ונפצע בתאונת דרכים", שתקתי, זה לא יכול להיות, חשבתי, לא יכול להיות שאבא נפצע בתאונת דרכים. זה פשוט לא יכול להיות, "הוא נמצא עכשיו במיון בבית החולים, הרופאים אמרו שהם לא יודעים אם הוא יהיה בסדר". הרגשתי דמעות זולגות מעיניי, בכיתי, לא האמנתי למשמע אוזניי, אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, החיים שלי היו מושלמים לפני חודשיים ועכשיו כל הדברים הרעים מופנים אלי. "הכל יהיה בסדר חומד, אני רק צריכה למצוא עבודה לפרנסת הבית והכל יהיה בסדר". "יש דרך נכון?" שאלתי, "מה?" אמא לא הבינה, "יש דרך לרפא אותו נכון?" שאלתי, ידעתי מה התשובה אבל עדיין רציתי לדעת. "אני לא יודעת חומד, אני לא יודעת אם אבא יחזור בקרוב" , בכיתי.

קמתי מהשולחן ועליתי לחדר שלי, ציירתי במחברת הקשקושים שלי בזמן ששמעתי מוזיקה. אתם בטח חושבים שאשמע את השירים שכולם שומעים אבל לא, אני שומעת שירים של הלהקה האהובה עלי, מרון פייב. השם נשמע יותר טוב באנגלית, השירים שלהם תמיד עודדו אותי, הם תמיד גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. פתאום שמעתי את אמא מדברת בטלפון, "מתי נוכל לבקר אותו השבוע?", ידעתי מיד שהיא מדברת על אבא. המשכתי להקשיב במלוא ההקשבה שלי לשיחה, "מה זאת אומרת אנחנו לא יכולים?!". נראה לי שלא שמתי לב לזמן כי התחיל להיות מאוחר, כבר הפסקתי להקשיב לשיחה ונרדמתי עם המילים "מה זאת אומרת אנחנו לא יכולים?!" בראשי.

עבר כבר שבוע ולמחרת קמתי והתארגנתי לבית ספר כרגיל. הגעתי לבית ספר ולצערי איחרתי לשיעור ספרות והדבר היחיד  שקלטתי ממה שהמורה אמרה היה "עוד מעט מגיע תאריך ההגשה של הסיפורים שלכם אז אני רוצה שתתקדמו השיעור ממה שהתחלתם  בשיעור הקודם ושתהיה דממה בכיתה". מה, לא סיפרתי לכם? יש לנו עבודת הגשה של כתיבה יוצרת, אנחנו צריכים לכתוב סיפור משלנו באורך של 2000 מילים, שמעתם נכון 2000 מילים. הסיפור שלי מבוסס על החיים האמתיים שלי רק שבסיפור לגיבורה קוראים ג'סיקה, איך שתמיד רציתי שיקראו לי. "המצב החברתי שלי הלך והדרדר, התחלתי לריב אפילו עם חברות שלי בגלל הייאוש, הכעס והעצב שגעו בי. ועכשיו כבר אין לי אף אחד לדבר איתו בבית ספר". זה רק חלק מהסיפור שכתבתי, אבל אל תדאגו, רובו של הסיפור משמח.

בואו נחזור לעניין עכשיו, חזרתי הביתה מבית הספר, הייתי רעבה אז הלכתי למטבח, "איך היה בבית הספר?" אמא שלי שאלה, ידעתי שיש משהו משמח בקולה. "מה קרה?" שאלתי, "יש לי חדשות טובות, אבא החלים, שבוע הבא הוא יחזור הביתה!".

תנו לי לסדר לכם שתי שניות מה קרה לי בינתיים: אמא שלי מחפשת עבודה כי פיטרו אותה מהעבודה הקודמת, המצב החברתי שלי בבית הספר הולך ומדרדר, אבא החלים ושבוע אחרי שאבא יחזור אנחנו טסים לגרמניה!

כמו שאמרתי לפני כן אני והמשפחה שלי עומדים לטוס לגרמניה וכשאמרו לנו את זה אני ואחיותיי התחבקנו, צרחנו והסתובבנו בכל הבית. כשארזתי התלבטתי מה כדאי לי לארוז. בסוף אני ארזתי הרבה בגדים כי לא ידעתי אם יהיה שם חם או קר וארזתי את כל הכסף שלי מהבת מצווה כי ידעתי שאקנה שם הרבה דברים.

אולי לא סיפרתי לכם את זה לפני כן אבל אני אספר לכם עכשיו לפני שהכל יתחיל להיות מוזר, אני יהודייה חילונייה, האמת שאין לי שום בעיה עם זה.

בואו נחזור לעניין, אני והמשפחה שלי עלינו למטוס, היה ממש כיף בטיסה אבל אני לא כל כך אהבתי את ההמראה והנחיתה כי נסתמו לי האוזניים.

הגענו! נסענו במכונית שכורה לבקתה שאנחנו עומדים לישון בה. העיר ברלין הייתה פשוט עיר מהממת והיו בה גם בניינים מהממים. הגענו לבקתה, אמא פתחה את הדלת ורצתי למעלה, כדי לתפוס לי חדר טוב בזמן שנישאר פה, נכנסתי לחדר ולא האמנתי למראה עיניי. החדר נראה כמו מהאגדות והיה לו גם קצת סגנון בריטי. שכבתי על המיטה ולפני ששמתי לב, נרדמתי.

התעוררתי לצעקות של אמי לארוחת ערב, רצתי במדרגות וראיתי על השולחן את כל מה שאני הכי אוהבת. חביתה על כל צלחת, ערימה ענקית של פנקייקים, סלט מלוח וטעים ולקינוח את הגלידות האהובות עלי ועל אחיותי. כשאכלנו קינוח אמא שלי אמרה "בנות יש לי משהו לספר לכן, אנחנו נשארים בגרמניה, סידרנו כבר הכל, הבית, הבית ספר, הכל ורצינו לשאול אם אתן מסכימות או לא?" הייתי בהלם טוטאלי, חשבתי על זה כל הערב. מצד אחד לא בא לי לעבור עוד פעם את מה שעברתי כשעליתי לארץ, מצד שני בבית ספר ועם חברות אני בזבל, החלטתי.

"כן אני מסכימה", עניתי. עליתי למעלה ונרדמתי.

עבר חודש מאז היום הראשון שלי בגרמניה ועכשיו אני כבר ממש שמחה שנשארנו, אני מצליחה בלימודים, יש לי הרבה חברות ואין לי בעיות גם בבית. הכל היה פשוט מושלם.

שבוע אחרי זה הכל התחיל להשתבש, כל פעם שאבא שלי חזר הביתה הוא הגיע חבול ולפעמים גם מדמם ורק בגלל שהוא יהודי ויום אחד אחרי שחזר הביתה שמעתי אותו אומר לאמא "השואה התחילה".

אז לא ידעתי מה זה שואה אבל אחרי שבוע כבר הבנתי. כל פעם שהלכתי הביתה מבית ספר נערים ומבוגרים קראו בשמות גנאי ו"תקוללו אתם, יהודים" והתחלתי להבין שבגרמניה כבר לא אוהבים יהודים.

שבוע מאז שהבנתי שכבר לא אוהבים יהודים בגרמניה, קרה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לי בתקופה זו. אמא שלי נפטרה, היא התחילה בלהתעטש ולהשתעל וכל יום מאז היא שוכבת במיטה כל הזמן וכשאבא חוזר מהעבודה, הוא רץ למעלה ושואל מה שלומה. ואז יום אחד הוא חזר מהעבודה, עלה למעלה ושמענו אותו שואל לשלומה אך לא שמענו מענה מאמא, הוא ירד למטה ואמר לנו "בנות אני נורא מצטער, אבל אמא נפטרה". בכינו והתאבלנו עליה כל היום הזה.

עברה שנה מאז ועכשיו אנחנו כבר בסדר שיש לנו רק אבא, אבל עדיין הגענו לפעמים חבולים או מדממים הביתה מבית ספר ואז יום אחד, שמעתי את אבא מדבר בטלפון. "שמעתי שיש רכבת ללונדון שמבריחה בערך 1000 ילדים מגרמניה, אני מבקש ממך לקחת את בנותי מהתחנה לביתך ולשמור עליהן שם, בסדר?", מהצד השני של הטלפון שמעתי קול אישה צרוד עונה לאבא "אני אשמור עליהן הוורד, הכל יהיה בסדר". זאת הייתה סבתא שלנו, גבריאלה או בקיצור גבי, אמא שלנו נקראה על שמה. "בסדר, רק תיתקשרי אלי כשאתן מגיעות אל ביתך, הן הדבר היחיד שאני דואג לו עכשיו".

למחרת בארוחת בוקר אבא אמר לנו לארוז כמה דברים וזהו ושהוא רוצה להוציא אותנו מגרמניה ברכבת הנקראת "the kinder transport" לסבתא שלנו שגרה בלונדון. אני לא רציתי להיפרד מאבא למרות שאני כבר בת 14 אז שאלתי "מתי תבוא לקחת אותנו מסבתא?", "אני לא יודע כמה זמן השואה הזאת תימשך אבל אני מבטיח שאחזור" הוא אמר, לא הייתי בטוחה אם הוא יחזור או לא. עליתי לארוז, ארזתי לעצמי שתי חולצות, שני זוגות מיכנסיים ותצלום ישן שלי ושל המשפחה עוד כששרלוט הייתה בת שנה. ארזתי את הכל במזוודה ישנה ומאובקת שהיה בה בדיוק את כל המקום שהייתי צריכה, ירדתי למטה ואמרתי לאבא שאני מוכנה . חמש דקות בדיוק אחרי שירדתי גם שרלוט וסוזי ירדו עם מזוודה אחת מאובקת בדיוק כמו שלי.

אבא הסיע אותנו לתחנה שממנה אמורה לצאת הרכבת ללונדון, עלינו על אחד מהקרונות ונופפנו לאבא עד שלא יכולנו לראות אותו יותר. לא היה הרבה מקום ברכבת ואני ואחיותיי שתקנו כל הנסיעה. הגענו ללונדון, היו כמה תחנות בדרך אבל בסוף הגענו לתחנה שבה ראינו את סבתנו, עומדת לבדה בתחנה. ירדנו מהקרון, התחבקנו, נחנקנו מהחיבוקים ואז התחלנו ללכת לבית של סבתא.

נכנסנו לבית, זאת הייתה דירה קטנה של מטבח, סלון, חדר אמבטיה עם שירותים ושלושה חדרי שינה, אני קיבלתי חדר לבד כי אני כבר גדולה מדי להיות בחדר עם אחיותי, שרלוט וסוזי. זה היה חדר קטן אבל עם מספיק מקום כדי להחיל מיטה, ארון ושולחן כתיבה.

הימים הראשונים היו משעממים נורא כי נשארנו בבית מפני שסבתא שלנו אמרה שאנחנו בטח תשושות וצריכות לנוח מהנסיעה הארוכה (דרך אגב הנסיעה נמשכה שבועיים) ושאני צריכה לשמור על אחיותיי הקטנות בזמן שהיא בעבודה.

שבוע אחרי שהגענו ללונדון גם את סבתא לא ראינו יותר. יום אחד צלצל הטלפון במטבח, חשבתי שזה אבא שהתקשר לבדוק מה שלומנו אבל לא, בטלפון היה מישהו עם קול עמוק מאוד. הוא אמר בקול העמוק שלו "שלום, כאן רוברט לילנד, אני רוצה בבקשה לדבר עם גבריאלה מונטז בדחיפות" זה היה היום החופשי של סבתא והיא הייתה דווקא בבית. קראתי לסבתא והיא התחילה לדבר בטלפון עם האיש הזה. אחרי שהיא גמרה לדבר היא אמרה שהיא צריכה לצאת לשליחות של שנה ושאנחנו הולכות לגור עם זוג צעיר שאין לו ילדים עד שהיא תחזור.

התחלתי לארוז עוד פעם את הדברים שלי(לא שהיו לי כל כך הרבה) וראיתי גם את אחיותיי אורזות בחדר הסמוך, עוד כמה זמן זה יימשך ככה, חשבתי והלכתי לישון עם מחשבות בראשי.

נסענו לבית של הזוג וכשהגענו לא יכולנו לנשום הבית שלהם היה ענק וכשהגעתי לחדר שלי כבר הרגשתי בנוח.

למחרת אבא התקשר ואמר שעוד חודש הוא בא לאסוף אותנו מי שם, שמחתי עד הגג ומאז אני מחכה לו. חיכיתי וחיכיתי אבל הוא לא הגיע, אחרי שנה של ציפייה ושמירה על אחיותיי הקטנות הפסקתי לצפות והבנתי שאבא לא יחזור.

למחרת אבא הגיע! התחבקנו שעה ואז נכנסנו לרכב ונסענו לנמל התעופה וטסנו לישראל. זה סוף סיפור השואה שלי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן