פרק 1:

וואו, כולי מוצפת רגשות- שמחה, לחץ, התרגשות, עצב ושמחה.

ולידי נמצאת חברתי הטובה ביותר,

יעל המדהימה, ילדה בעלת שיער זהוב ועיני יערה גדולות.

עברתי איתה כ"כ הרבה ועכשיו הנה, נכנסתי איתה למקום שאולי ישפיע עלי לכל החיים, פנימייה לאומנויות.נכנסנו לבניין, יד ביד ופגשנו את המנהלת לירון שיזיר, השחקנית, הזמרת והרקדנית המפורסמת, שבנתה בשתי ידיה את הפנימייה הזו ואת הפנימייה של הבנים שכל כך קשה להתקבל אליה, בפנימייה זו לוקחים את הילדים עם פוטנציאל גבוה והופכים אותם לסופרסטארים, בתנאים הכי טובים שיש.

"שלום אתן בוודאי יעל ואלומה התלמידות החדשות, ברוכות הבאות לפנימיית האומנויות"! אומרת המנהלת לירון.

"שלום", "באיזו כיתה אנו לומדות?" שאלתי. "אלומה, את תלמדי בסטודיו גפן לריקוד, בהצלחה רבה! יעל, את תלמדי בכיתת סביון למוזיקה שמתקיימת בבניין השני, אני אלווה אותך". "תודה רבה, אמרתי". "ביי יעל אוהבות אותך". זהו, אני לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת לסטודיו. "1,2,3 כולן עכשיו עומדות נכנסה אלינו תלמידה חדשה לסטודיו, שלום, את אלומה?" "כן, אני אומרת בהיסוס". "תצטרפי אלינו, אנחנו מתאמנות על מופע סינדרלה שיעלה בעוד חצי שנה במופע סיום של כיתה י"א".

פרק 2:

נכנסתי הביתה אחרי הסניף במצב רוח מרומם, בפעם ראשונה החניכים הקשיבו, דיברו, והשתתפו בפעולה. ודווקא מזה הייתי מפורק, הרגשתי כאילו העצמות שלי מתרסקות, שכבתי בתוך שמיכת הפוך בתחושת עונג.

פתאום שמעתי את הדלת נפתחת ואחי הגדול רועי נכנס עם חיוך גדול, התיישב על הספה וכולם התקבצו סביבו. הוא סיפר חוויות מהצבא והייתה אווירה טובה, כשהורי הלכו להרדים את אחיי הקטנים, רועי הוציא בירה ופופקורן והציע לראות עמי את הסרט החדש של "מהיר ועצבני". תמיד במשפחה אמרו שהחיבור בין דניאל לרועי מיוחד. סיימנו את הסרט, כיוונתי את השעון המעורר והלכתי לישון. באמצע הלילה התעוררתי בבהלה לצרחות ובלגן, שכנים וחברים היו בבית שלנו. אחי רועי שכב על הרצפה ונאנק מכאבים בתוך שלולית של דם. ונשם נשימות שידע שינצור אותם בזיכרונו, לנצח.

את אחיו כיסו בשמיכות ואותו השאירו הרחק, מאחור. צוותי מד"א קראו לרותי, אימנו וכשחזרה פרצה בבכי מר, קורע לבבות, שכולנו הבנו את משמעותו והצטרפנו אליו, חזק מאי פעם.
רועי האהוב כבר לא יחזור, אלא ישכב מתחת לאבן שאנו,המשפחה נבכה מעליה. אי אפשר היה לעצור את הדמעות, הן ירדו בנחלים שלא פסקו לרגע.

רצתי במלוא העוצמה לחדרי וצרחתי, צרחה שיכלה לשבור כל דבר קיים, צרחה שהחזירה את תמונת אחי המדמם על הרצפה, והפלאשבקים לא הפסיקו לחזור אליי.

קמתי מהמיטה ספוג זיעה והסתכלתי על התמונה של רועי, היה לי קשה לא לשבור את המסגרת ולחבק את רועי, רועי יפה התואר, אחי הגדול, התומך, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שכבר לא יחזור.

קמתי מהמיטה ואמרתי "מודה אני", נטלתי ידיים, צחצחתי שיניים ויצאתי אל האוטובוס. בתחנה חיכו לי החבר'ה, החבר'ה שלא הבינו אותי באמת. שתמכו בהתחלה אבל עכשיו,עכשיו כלום. לפעמים אני מנסה לשחק אותה גבר, להיות חזק אבל זה כל כך טרי, וכואב. בדרך הביתה שמעתי את השיר "לך עם האמת שלך" והרגשתי כאילו הזמר מדבר אליי,עליי.

נכנסתי הביתה ודחסתי 4 פנקייקים בפעם אחת….

בין כותלי הבית אני מרגיש את כל הצער שנספג, ולכן החלטתי לממש את הכישרון שלי בשירה ולעבור לפנימיית מצפה רמון לאומנויות בנים.

אך כיצד אספר זאת להורי כשכל המשפחה כאובה?

פרק 3:

"אלומה, גשי אליי בבקשה, קוראת המורה,את מהממת ואני אוהבת אותך אבל הכללים הם שבנות שמצטרפות אלינו באמצע שנה לא יכולות להשתתף במופע סיום, אני מצטערת אלומה אבל כל הבנות פה עבדו ועשו קומבינציות כל השנה ואת לא".

"מה?" קראה אלומה, "המורה,אני מבטיחה לעבוד היום על קומבינציה מהאגדות! אני מבטיחה להשקיע את כולי למען המופע". "יודעת מה? בסדר, אם תראי לי קומבינציה מספיק טובה, אשתף אותך". "תודה המורה"! קראה ויצאה מהסטודיו.

אלומה חלמה כל הלילה על הקומבינציה, שהיא נופלת, או מתבלבלת! כל הלילה היו לה סיוטים. ובבוקר קמה והלכה לסטודיו.

"אלומה, גשי למרכז", אומרת המורה. "היא רוקדת, ולא מפסיקה מרגישה את התנועות מדברות עליה, מסבירות אותה, וזהו היא, סיימה". "המצאת את כל הקומבינציה בעצמך?" שואלת המורה. "כן המורה, עבדתי על זה שעות רבות עונה אלומה."טוב", אומרת המורה. "תוכלי להשתתף באודישנים מחר". "יש!" מלמלה לעצמה והלכה לעמדתה. בזווית עיניה ראתה שליהי, מלכת הסטודיו, מי שמנצחת בכל תחרות, העשירה לעייפה, מסתכלת עליה במבט עוין.

פרק:4

"אמא, אבא תקשיבו, אני יודע שקשה לכם בגלל מה שקרה לרועי, ואני ממש לא רוצה להקשות עליכם, אבל החלטתי לנסוע לפנימייה לאומנויות בנים במצפה רמון", אמרתי והראיתי להם את הכתבה על הפנימייה." וואו,אתה יודע שקשה לי בלי אחיך אז אתה רוצה להוסיף על הכאב?" שאל אבי. "לא! אמא, תסבירי לו, נו בבקשה", "אני מסכימה עם אביך", אמרה אמא. מה? קראתי בצער, "אבל אני ממש רוצה בכך ואתם מבינים אותי, נכון?" שאלתי בעיניים דומעות.

"אני מרגיש שהלימודים בישיבה מעיקים עליי וגורמים לי לסבול. אולי אני אהיה בבית אבל הנשמה שלי תסבול, בתוכי מתחוללת מלחמה ולהישאר פה משמעותו להוסיף לה נשק". איימתי ורצתי לחדר,

"ו פתאום הבנתי,את הפצצה שזרקתי עליהם, אחרי שרועי חסר, גם אני אהיה חסר, פתאום הרגשתי נורא עם עצמי, שאני מפלצת". חשבתי לעצמי, מה רועי היה עושה במקומי? ולא ידעתי, נותרתי בלי מילים, בלי מחשבות ובלי צלילים שיכולתי לבטא.

פתאום, שירה אחותי הקטנה נכנסה לחדרי ושאלה:"תוכל לשחק איתי? משעמם לי". "כמובן שירה, אשמח לשחק עימך", עניתי והלכתי להרכיב איתה את הפאזל. מיד לאחר מכן הלכתי לחבק את הוריי חזק ולתת הבטחה שלא אוציא מילה יותר על הפנימייה, ויצאתי בריצה מהירה לעבר הסניף.

פרק 5:

"מה קורה?" שואלת אותי יעל כשאני יוצאת מהסטודיו. "קשה…  אני צריכה ללמוד את התפקיד שלי לאודישן מהר, ולעשות אותו מושלם. כי התפקיד הזה אולי הדבר שהכי יקדם אותי ב- 3 שנים הבאות, המופע הכי גדול בתיכון, מופע "סינדרלה" ".

"וואו, גדול!" יעל אומרת. "אני גם נבחנת כרגע לתפקיד ראשי של מריה, הגיבורה הראשית במחזמר "צלילי המוזיקה" ".

"וואו, אמרתי את בטוח מתקבלת ונבחרת לתפקיד ראשי. אבל אני, חשבתי בעצב, אין מצב שאהיה סינדרלה. ליהי תהיה סינדרלה ולא אני, אין לי סיכוי מולה".

"הי אלומה, בוקר טוב את צריכה לקום". מעירה אותי יעל. "את יודעת שעוד חמש דקות האוטובוס שלך יוצא". "נכון", אמרתי והתיישבתי במהירות על המיטה והתארגנתי. " ביי! " אמרתי ורצתי החוצה להספיק את האוטובוס. מזל, אני מספיקה את האוטובוס ומתיישבת לבדי במקום פנוי, לבד. אנחנו נוסעות לפנימיית לאומנויות של הבנים כדי להבחן שם, כי לנו אין במה, זה כ"כ מרגש!

הפנימייה, היא נראית 2 טיפות מים כמו שלנו, ואפילו מתוכננת כמו שלנו, וטוב שכך כי קל להתמצא בה. כשאני מתיישבת בחדר ההמתנה אני שומעת מאחוריי- "פסטט אלומה", אני מסתובבת ולא רואה דבר מלבד עציץ גדול ויפה בפינת החדר. "אלכס? שאלתי בקול, זאת את?" אלכס, זו הילדה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון. והשבוע שמתי לב שבאמת היא שומרת ממני מרחק. "אלכס, מה עשיתי שאת רעה אליי?" שאלתי, "ליהי אמרה לכולן להתרחק ממך או שיחרימו את מי שתהיה חברה שלך" ופחדתי. "אלכס, מה עשיתי לה שהיא רעה אליי?" "אני חושבת שהיא מפחדת לאבד את המוניטין שלה, שתגנבי לה אותו", ענתה לי אלכס. "מה? אבל היא יודעת שאין לי חצי מהמקובלות ומהביטחון שלה", אמרתי בעצב. "זה לא משנה", היא אמרה. "רק רציתי להתנצל ולשאול אותך אם אתת סולחת לי".

"הכל בסדר, אני לא כועסת. אבל אם את מצטערת למה את מתחבאת?" שאלתי.                                                 " אה, זה משום שכשאני לחוצה אני מתחבאת". אמרה ויצאה מאחורי העציץ הגדול.

"שלום לך באמת! עכשיו אפשר חיבוק?" שאלתי.                                                  "ברור!" אמרה והתחבקנו תוך כדי צחקוקים.

 

פרק 6:

"שלום", קרא דניאל כשנכנס הביתה בכניסה רועמת. "דניאל! קראה אימו. הילדים ישנים ואתה מעיר אותם, תהיה יותר בשקט. תקשיב דניאל, אני רוצה לדבר איתך רגע". אמרה כשדניאל התיישב לאכול סלט.

"דניאלוש יקר שלי, אצלנו במשפחה יש פסגת החלומות, אבל בתחילת השנה ילד אחד שהיה חלק מפסגת החלומות שלנו הלך, ועכשיו למעלה שומר עלינו ועל פסגת החלומות.                     דיברתי עם אבא והחלטנו, בהחלטה משותפת להוריד חלום שנראה בעיננו קצת מטורף אך אפשרי ולשים לך אותו בידיים. ועכשיו הגורל בידיך, יש מחר בחינות ורשמתי אותך, תרצה לנסוע ולהגשים עוד חלום מפסגת החלומות?"

"כמובן אמא!" אמר והתחיל לבכות, "תודה רבה שחשבתם עליי, אני בטוח שלמעלה, הוא מחייך ונותן לי את החלום עם פתקית- "בהצלחה" ". "כמו תמיד", אמרה אמו ונגבה דמעה שהזדחלה לה.

"אבל יש רק תנאי אחד, מה אמא? אתה חייב לחזור כל חמישי, בלי יוצא מן הכלל". "טוב אמא", אמר ויצא מהחדר.

פרק 7:

"אלומה שיין, נא לגשת להבחן", קוראת הבוחנת.                                          רעד קל עובר בגופי, קמתי ונכנסתי לחדר בחינות. מולי ישבו על כיסאות בר גבוהים, שני בוחנים, גבר ואישה. הבן הזכיר לי מישהו באופן מחריד, באופן שיכול לטלטל אותי חזק, אבל לא הבנתי את מי. "שלום". אמרה הבוחנת את יכולה להתחיל לרקוד.

התחלתי לרקוד, והרגשתי כאילו אני על קצה העולם- קפצתי, צחקתי, התגלגלתי ובעיקר נתתי את כולי לריקוד הזה, ואז, באמצע הריקוד, נזכרתי את מי הבוחן מזכיר לי,

פלאשבקים התחילו לחזור אליי, הרגשתי שאני שוב הילדה בת העשר, שמחבל נכנס לביתה בקרני שומרון והיא מתחת לשמיכות, ישנה במיטתה. הוריה ואחיה הקטן יושבים יחדיו בארוחת ערב. ולפתע, היא שומעת צרחה, ארוכה וחדה שמפלחת את דממת הלילה. הצרחה של אחיה, יוני.                        הילדה בת העשר לא יכלה לזוז עד ששמעה את טריקת דלת הבית ומיד רצה למטה, לבדוק מה פשר הצרחה, ומצאה את התמונה שחוזרת אליה כל לילה בשנתה, כל הזמן. המראה שהרעיד את חייה, הוריה ואחיה עם כדור בבטן בשלולית גדולה של דם.

היא נזכרה בדיוק את מי הבוחן מזכיר לה, את אחיה.                  הנערה בת השבע עשרה התעוררה כשמסביבה מעגל ובו מורתה, הבוחנים ואלכס. את בסדר? שואלת אותה אלכס, כן, עניתי. אני רק קצת מסוחררת.                                                 "הכל טוב", הרגיעה את מורתה  שהפצירה בה ללכת לשתות ולהירגע בחדר המנהלת.                          במסדרון, שמעה קול קורע לב, הפורט את צלילו במיתרי הגיטרה. אלומה הסתקרנה לגלות מי הפורט המרטיט לבבות, ובפנים היא רואה בחור בעל שיער חום שופע ועיניים ירוקות כיער זרוע עצים וצמחים וצבע גוף שחום. כשהבחינה בו, שאל אותה, "יש בפנימייה הזו בנות?" בקול מרענן ותמים, וואו, היא לא יכלה להסביר את הרגשתה באותה דקה, כאילו אלף פרפרים גועשים בליבה.

"לא", ענתה לו, "רק באנו לפה לבחינות למופע סיום י"א. אני מפנימייה של בנות".

"באיזה סוג של אומנות אתה?" שאלה."את האמת", אמר," אני פה במבחני קבלה, לאחרונה הוריי הסכימו לעבור לפנימייה זו, ועכשיו הנה אני, פה נלחם ונאבק כדי להיכנס. רגע, ומה האומנות שלך? " "אני?, אני רוקדת". "וואו!" אמר. "אמא שלי גם רוקדת, איזה קטע". ופתאום, הוא ראה שהיא נפגעה ממשפט זה, הסומק ירד מפניה היפות והיא נראתה עצובה." מה קרה? פגעתי בך?" שאל. "אתה לא תבין. אני פשוט יתומה ואיבדתי את אחי היקר". אמרה ופרצה בבכי מר.

פרק 9:

כעבור 4 שנים…

"להתראות סיוון, את תחסרי לי מאוד במכללה", קראה אלומה. "יקרה, אל תחשבי עלי אפילו לרגע תהני תחווי וכמובן תלמדי", קראה סיון. חיכתה לנהג המונית שיאסוף אותה, וכשלבסוף הגיעה ואמרה לו את המיקום: "המכללה לאומנויות", התרגשה מאוד! נכון היא לא אותה ילדה מרוגשת מהיום הראשון בפנימייה אך עדיין מרגישה פרפרים בבטן. והינה מגיע הרגע," זהו זה" היא אומרת לנהג המונית, "תעצור לי כאן". כשהיא יורדת מהמונית היא לא מאמינה אשכרה יום ראשון למכללה! המכללה הייתה פשוט עצומה בגודלה וביופייה, שממנה יוצאים ונכנסים סטודנטים, עוד נשימה עמוקה זהו היא הגיעה ועכשיו היא מחפשת בעיניה במסדרון הארוך את חדר מספר 28 והינה היא ראתה אותו בקצה ונכנסה אליו בהתרגשות והתיישבה במקום ריק.

"בי אבא, בי אמא אתם תחסרו לי מאוד".  דניאל תפס מונית ואמר לנהג – "למכללת אומנויות". כשנכנס למבנה, התרגש מאוד כי פגש כמה מהחבר'ה שלו מימי התיכון. הם דיברו קצת ואז הוא הלך לחדר מספר 28-כיתת הלימוד שלו. וכשנכנס רואה לפתע פנים שמוכרות לו אבל הוא לא זוכר מאיפה,

הוא ניסה להיזכר מתי פגש בפרצופה מלא החן, אך כשזיכרונו לא העלה בו מתי פגש את הבחורה הנאה שהתיישב לידה, החליט לשאול בחיפזון. "תגידי איך קוראים לך?"

"הי נעים מאוד", ענתה לו . "קוראים לי אלומה שיין, ואני לא אשקר גם הפרצוף שלך נראה לי מוכר".

"הי,קוראים לי דניאל גרין". "רגע אמרה איפה למדת?" "בישיבה לאומנויות במצפה רמון", "אגב מה את עושה פה? יותר מתאים לך להיות חוקרת במשטרה".

"אוקיי, אמרה אלומה. עכשיו אני יודעת מאיפה אני מכירה אותך".

5 חודשים לאחר מכן..

"הגענו", אמר בהתרגשות והוריד לה את כיסוי העיניים. לנגד עיניה של אלומה התגלה נוף קסום, זריחת החמה, מדהימה ביופייה. "רגע איפה דניאל?" מרוב שהייתה שקועה בנוף המדהים שנפרש לעיניה לא שמה לב ועכשיו איננו. אך פתאום שמעה קולות והינה היא הסתובבה. מאחוריה, דניאל על מחצלת פיקניק מחזיק בגיטרה. "את יודעת, אני חושב שהזמנים הכי יפים קורים ברגעים הכי מאושרים של החיים". "מה?" לא הבינה אלומה את פשר דבריו. "אני רוצה שתדעי שזה כבר שלך והצביע על ליבו. אני רוצה עוד רגע לצחוק, לבכות ולהתרגש איתך". אמר והתחיל לשיר: "מי נהר זורמים הבט אילו ימי חייך הם מימי חייך נשטפים בזרם שמתחיל עם גשם ראשון.."

אלומה, האם תסכימי להיות לי הפאזל שמכסה את הפגיעה שלי? שאל דניאל.

אלומה השתנקה, "רק אם תהיה מוכן להיות החלק שלי".

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן