“עוד חוזר הניגון..” / שני יעיש

שחר, אני מבטיח שאחזור, המלחמה קשה, אני אוהב אתכם, תשמרו על עצמכם בינתיים, תמסרי גם לאבא ואמא, נתראה בקרוב, אוהב אותך מלא, אורי.

אני מחכה לך, כולם פה מחכים לך, אולי תחזור? אני מתגעגעת.

הוא לא ענה לי, זו הייתה ההודעה האחרונה שאורי השאיר לי, השאיר לכולנו.

עברו יומיים, נקישות נשמעו על הדלת.
“שלום, אני המפקד של אורי, אבא או אמא נמצאים?” שאל.
“אבא, אמא, בואו, המפקד של אורי בדלת” קראתי להם.

“בואו נצא החוצה, תספרו לילדה אחר כך. אני צריך אתכם בפרטיות”.

“אני מבטיח שאספר לך אחר כך” לחש לי אבא.

לא התאפקתי, הצצתי מהחלון, אמא הייתה חיוורת, היא כמעט התעלפה.

הם נכנסו.

“מה קרה?” נלחצתי.

“אורי, אורי שלי, אורי שלנו, הוא..” אמא לא הצליחה לגמור את המשפט.
“אורי, הוא.. הוא נמצא מת, מצאו אותו עם ירי בבטן” השלים אותה אבא.
“זה לא יכול להיות.. הוא הבטיח לי, הוא הבטיח לי שיחזור..” פרצתי בבכי “מישהו ראה את הגופה? מישהו בדק?”.
“שחר, זה קשה לנו, בדיוק כמו שזה קשה לך, אני מבין אותך, אבל אין מה לעשות, צריך להשלים עם העובדות” אמר אבא.
“אז מה? לא נעשה עם זה כלום?”
“תהיה הלוויה, נעשה ערב זיכרון בשבילו” ענתה לי אמא.
זה מה שאורי בשבילכם? זיכרון? חשבתי, ולא אמרתי כלום.

נקישות נשמעו על דלת חדרי, מאז הבשורה, לא יצאתי מהחדר, בקושי אכלתי.

“מי זה?”
“זאת אני” נכנסה אמא לחדר “הכנתי לך אוכל.. את חייבת להכניס משהו לפה”.

“אמא, חשבתי על זה, מחר, בהלוויה אני חושבת שאני רוצה להספיד, לפחות כמה מילים..” אמרתי באיטיות.
“ברור, אם זה מה שאת רוצה” אמרה ונשקה למצחי.
“אני יודעת שזה מצער אותך, את כולנו, אבל אורי היה רוצה שנמשיך, שלא נעצור” אמרה אמא ויצאה מהחדר.

ההכנות להלוויה החלו, כולם היו עצובים, לא הצלחתי לחשוב אפילו על זה, אורי, האח היחיד שהיה לי, הבנאדם היחיד שהבין אותי באמת, איננו.

הגיע הזמן, ההלוויה החלה, כל האנשים כבר הגיעו, זה לא חלום, הכל אמיתי, אורי איננו.

“תהיי חזקה, יש פה מאות אנשים, את רוצה שכולם יראו אותך בוכה?” אמר הקול הפנימי שבי.

אני צריכה לעלות.

אני מנסה להוציא מילים מפי, אבל הן לא יוצאות, הבכי מדבר במקומן.

“למה את לא אומרת כלום? כולם מחכים לך, נו תדברי כבר” הקול בתוכי אמר שוב.
“תפסיק כבר” גערתי בו.

אני רצה משם, אני בורחת, אני לא יודעת לאיפה, אבל רצה, הדמעות זולגות ומערפלות את עיניי, אני נופלת ונפצעת בברך, יורד לי דם וזה כואב, אבל זה לא משנה כלום, אני ממשיכה לרוץ, רחוק מהמקום הזה, אני מתיישבת על ספסל ונרגעת, אני מוציאה את האוזניות ושומעת את השיר שאורי שר לי תמיד שהייתי עצובה, ככה עברו דקות ארוכות מלאות בכי.

“אפשר להתיישב?” שאלה נערה שהייתה נראית בערך בגילי.
הורדתי את האוזניות.
“כן” עניתי ומחיתי מהר את הדמעות.
“למה את בוכה?” התעניינה.
“מי את בכלל?”  התרחקתי ממנה טיפה.
“אני מהצד השני של העיר.. לא יוצא לי להיות פה הרבה.. אבל למה את בוכה?” התעקשה.

“הכל בגלל המלחמה, למה אי אפשר שפשוט יהיה שלום? בלי מלחמה, שפשוט יהיה שקט?” התחלתי “אורי.. אח שלי.. הוא הבטיח לי שיחזור, הוא.. הוא נמצא עם ירי בבטן, האח היחיד שלי, האדם שהבין אותי הכי הרבה, איננו, והוא לא ישוב”.

היא התקרבה לחבק אותי, אבל לא נתתי לה, אני לא מכירה אותה בכלל, מי היא? מה היא רוצה ממני?

“אני צריכה ללכת..”  אמרתי וקמתי משם.

רצתי חזרה על עקבותיי, למקום שבו עכשיו מספידים ובוכים על מותו של אחי.

הגעתי לשם, “שחר, לאן הלכת?”  שאלה אמא מרחוק, מנסה להגיע אליי.
“רצתי, רחוק מהמקום הזה, לא הייתי מסוגלת.. אני מצטערת” השפלתי את מבטי.
“זה בסדר. זה טבעי ולגיטימי שתבכי, אנחנו עכשיו עולים לקבר, את באה?”
“כן.. אני באה”

זה קשה לי, הגופה של אורי, היא נמצאת בתוך ארון באדמה, אורי נמצא בתוך האדמה, בזמן שאני חופשיה, יכולה ללכת לכל מקום שרק ארצה.

כולם הלכו, ביקשתי מאמא ואבא שיתנו לי כמה דקות לבד.

ואני, בעיניים דומעות מתחילה לדבר כאילו מישהו באמת שומע,

“אורי, אתה שומע אותי? אני ממש כאן, אני מתגעגעת אלייך, אני מחכה לך, אני רוצה שתחזור, זה מוזר שאני מרגישה שאתה חי? שבכלל לא הרגו אותך?
עברו יומיים, יומיים של כאב. איך הזמן יכול להמשיך כאילו כלום לא קרה? אני מתגעגעת לחיבוק החם שלך, לזיעה שנטפה מגופך שחזרת מהצבא, מתגעגעת לשיחות שלנו, לאח גדול שיצחיק אותי שעצוב לי, למישהו שיבין אותי כמו שאתה הבנת תמיד, מתגעגעת למישהו שיסביר לי לאט את שיעורי הבית הקשים, מתגעגעת למישהו כמוך, שיאהב אותי גם כשאני מציקה לו.
אתה זוכר, את ההודעה ששלחת לי? הבטחת לי, הבטחת לי שתחזור, אמרת שנשמור על עצמינו ושאתה אוהב אותי, רציתי להגיד לך, אני גם אוהבת את האח הגדול שלי, הוא אמיץ, חכם, מצחיק, יש בו כל-כך הרבה.
אתה יכול לפחות לשמור עלינו מלמעלה?
מתגעגעת אלייך, שחר אחותך שתמיד תחכה לך”.

בעיניים נפוחות מדמעות אני הולכת חזרה לאבא ואמא.

כל הנסיעה הייתה שקטה, לא כמו פעם, שהיה רעש, מוזיקה.
איך שהגענו הביתה נכנסתי למיטה, לא הצלחתי להירדם, כל הלילה התהפכתי ממחשבות על מה הלאה? מה יהיה עכשיו? איך אני אוכל להמשיך את החיים בלי אורי.

עבר שבוע, עברו שבועיים, לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית, לא הלכתי לבית הספר לא נפגשתי עם חברות.

“מתוקה שלי, אני יכולה להיכנס לחדר?” זאת הייתה אמא, הנהנתי בחיוב, היא התיישבה על מיטתי.
“אני יודעת שזה קשה לך, זה קשה לכולם, אולי תחזרי לבית ספר? זה מצער, אבל את חייבת להמשיך, לא להיתקע, תחשבי על זה” נשקה לי אמא על המצח “לילה טוב” כיבתה את האור ויצאה מהחדר.

היא צודקת, אני חייבת להמשיך אבל איך? איך אני יכולה להמשיך ככה?

יום למחרת חזרתי לבית הספר, כולם הסתכלו עליי במבטים מרחמים, אני שונאת את זה.
עבר לו יום איטי, אני פוסעת בצעדים איטיים לכיוון ביתי, ומרחוק מבחינה בדמות מוכרת לי, אני לא מצליחה לזהות אותה, היא מסתובבת, זאת הנערה שדיברה איתי בספסל, אני רצה אליה, להתנצל שברחתי לה.

“היי” אני מגיעה אליה מתנשפת “רציתי להתנצל, לא הייתי צריכה לברוח לך ככה”.
“אני מכירה אותו” אמרה.
“את מי?” לא הבנתי.
“את אורי, אני מכירה אותו”
“איך את מכירה אותו? מי את?”
“אני רצה, כל החיים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, באחד הערבים, נפלתי, נפצעתי קשה, אני לא יודעת איך זה קרה, אבל לא היה ברחוב אף אחד, צעקתי לעזרה, אבל לשווא, פתאום רץ אליי בחור, אורי היה שמו, הוא עזר לי, הוא לא עזב אותי עד שהסתדרתי, מאז, כל פעם שהוא ראה אותי ברחוב היה עוצר לשאול לשלומי, עכשיו אני רואה, אתם ממש דומים, סליחה, דיברתי יותר מידי, שכחתי להגיד לך איך קוראים לי, אני טל”
“אני שחר, עכשיו אני נזכרת, חזרתי עם אורי הביתה מתישהו, הוא עצר ואמר לך שלום, ולא הבנתי מי את, הוא לא הסביר לי אף פעם ואני לא שאלתי”.
לא שמתי לב וכבר הגענו ליד הבית שלי,
“אני מרגישה שהוא חי, זה מוזר, אבל אני מרגישה אותו”.
“אני לא מבינה..”
“אני מרגישה אותו, אני לא יודעת איך להסביר, אבל את חייבת להאמין לי”.
“אני מאמינה לך, ביי שחר, נדבר” חיבקה אותי והמשיכה בדרכה. 

“איך היה לחזור לבית הספר?” שאלה אמא לפני שעוד הספקתי להניח את התיק.
“היה בסדר.. כולם הסתכלו עליי במבטים מרחמים..”
“זה לא ימשיך עוד הרבה.. בהתחלה כולם יסתכלו עליך במבטים מרחמים אבל את תתרגלי, הם יתרגלו” ליטפה את שערי.

אחרי כמה ימים שהגעתי לבית הספר כמו שאמא אמרה, באמת הפסיקו להסתכל עליי במבטים.

ככה עברה שנה, בלי אורי, היה קשה אבל בסוף התרגלנו ואני וטל נהינו כבר חברות ממש טובות.

צלצול טלפון הנייד שלי נשמע, זאת הייתה טל.

“טל?”
“שחר, בואי לכאן מהר!” היא נשמעה לחוצה ומתרגשת.
“מה יש טל? איפה את?”
“אני לא יכולה להסביר לך בטלפון, אני בפארק הנטוש שמאחורי בית הספר”
“מה? איך הגעת לשם? אני באה”
ניתקתי.

“אמא, אבא, אני יוצאת, טל התקשרה אליי לחוצה, אני אחזור כמה שיותר מוקדם”.

הגעתי לפארק, טל שם, עם עוד מישהו, מי זה? הוא גבוה ורזה, לבוש בגדים בלויים, זה בן, הוא דומה לאורי, אבל אין מצב שזה הוא, הרי אורי מת.

התקרבתי, זה הוא, אני בטח הוזה.

“אורי?”
הוא הנהן.
“מה אתה עושה פה?” שמחתי ובכיתי ביחד “איפה היית כל הזמן הזה?”
“כל-כך התגעגעתי אליכם, אל אמא, אבא, אלייך, את מוכנה לקחת אותי לבית?” הוא ביקש.
“כן, אני לא מאמינה, אבל רגע, טל, איך פגשת אותו?”
“רצתי כאן, כמו כל יום, מרחוק ראיתי דמות מוכרת, התקרבתי, זה היה הוא, לכו הביתה, תתקלח, תפגוש את ההורים שלכם, שחר, אני אדבר איתך יותר מאוחר” נתנה לי חיבוק והלכה.

“יש לי כל-כך הרבה שאלות לשאול אותך! אני מתקשרת לאמא ואבא, אני אומרת להם שיש להם הפתעה גדולה”.

“אמא, אבא, יש לי הפתעה, אני מחוץ לבית, תעצמו עיניים, אני נכנסת”.

“תהיה בשקט, נכנסים” אמרתי לאורי.

פתחתי את הדלת, נכנסו, אני ואורי.
“אוקיי אמא ואבא, תתכוננו, אתם יכולים לפתוח עיניים”.
“מי זה? למה הוא כל-כך דומה לאורי שלי?” אמא הייתה בהלם.
“זה הוא, אני מזהה אותו מקילומטרים” אמר אבא ונתן לו חיבוק חזק.
אמא, שלא הבינה עדיין מה קורה, חיבקה אותו ובכתה.
“איפה היית? הייתה הלוויה, מה היה בתוך הארון קבורה אם לא אתה?” היא לא הבינה מה קורה פה.
“בואו נשב, אני אסביר לכם הכל” אמר אורי והתיישב על הספה.
“הערבים תפסו אותי פעם אחת, הם אימו עליי, אמרו שאם אני לא אעשה מה שהם אומרים הם יפגעו באנשים שחשובים לי, המשפחה שלי, החברים הקרובים.
הם תכננו הכל, הם ירו בי יריה אחת בבטן, בכוונה, אני ידעתי שהם יעשו את זה אבל לא הייתה לי ברירה, אחרי זה אני לא זוכר מה קרה, הדבר היחיד שאני זוכר שהתעוררתי במרתף והביאו לי אוכל ומים כל יום” הסביר.
“אני לא מבינה, אז איך הגעת לכאן?” שאלתי.
“הם הבטיחו שאחרי שנה ישחררו אותי, עבר הזמן, והם לקחו אותי בתוך שק וזרקו אותי בשום מקום, הגעתי לכאן אחרי הרבה זמן שחיפשתי את העיר, אני באמת לא יודע מה יצא להם מכל הסיפור הזה”.
“אני לא מבין..” אמר אבא “אז את מי הכניסו לקבר?”
“כשירו בי שמעתי במטושטש את אחד מהם אומר שבמקומי ישימו את אחד מהחבורה שלהם, הם בכל מקרה רצו להיפטר ממנו וזה בדיוק הזמן” הסביר אורי.
“אני לא מאמינה, אורי, זה באמת אתה, תיכנס להתקלח, אני אכין לך אוכל שאתה אוהב” אמרה אמא בהתרגשות.

בזמן שאורי היה במקלחת, דיברנו בנינו, לא האמנו שזה אמיתי.
“אתם מאמינים לזה?” שאלתי אותם.
“זה בהחלט הוא, העיניים, האף, השפם שגדל” אמר אבא בהחלטיות.
“אני קצת מפחדת” אמרתי בכנות “כל-כך התגעגעתי אליו שעכשיו שהוא פתאום חזר זה מפחיד אותי”.
“אנחנו נתרגל לזה” הרגיעה אמא “אבל בינתיים, מה שאפשר לעשות עבורו זה לתת לו הרגשה אוהבת וחמה”.

“אורי, האוכל מוכן”.
“אני בא” צעק מלמעלה וירד.
“איך התגעגעתי לאוכל הזה, המרק, הקציצות, האוכל הטעים שרק את היית מכינה לי” אמר בהתלהבות.

לא היה לי חשק לאכול, עזבתי את השולחן ועליתי לחדרי.

אחרי רבע שעה דפיקות נשמעו על דלת חדרי,
“אפשר להיכנס?” נשמע קולו של אורי מבעד לדלת.
“כן” עניתי לו בלי חשק.
“את כועסת?”
“אני בעיקר לא מבינה, אתה יודע כמה בכיתי? לא הגעתי לבית הספר שבועות, לא נפגשתי עם חברות, לא יצאתי מהחדר, ופתאום אתה חוזר, שלא תבין לא נכון, אני שמחה, התגעגעתי, אבל פתאום אני מפחדת”.
“אני מבין אותך.. אני מצטער, התגעגעתי מאוד אליכם, בעיקר אלייך, אחות קטנה”.
“בהלוויה שלך, הייתי צריכה לעלות להספיד, עליתי, לא הצלחתי לדבר, ברחתי משם, התיישבתי על ספסל ואז טל הגיעה, ככה הכרנו, אחר כך שנרגעתי וחזרתי להלוויה, עלינו לקבר, ביקשתי מאמא ואבא שיתנו לי כמה דקות לבד, כי היו כמה דברים שרציתי להגיד לך, אני עדיין לא מאמינה שאתה פה, שאתה חי, זה הזוי”.
“אני יודע, גם לי מוזר פתאום לראות אתכם, לא ראיתי אתכם שנה, איזה ילד לא רואה את המשפחה שלו שנה??”
“אפשר לגלות לך משהו?”
“כן, ברור”.
“אני הרגשתי שאתה חי, אני לא יודעת איך להסביר, אבל פשוט הרגשתי, אף אחד לא היה מאמין לי, אז לא עשיתי עם זה כלום, אבל הנה, צדקתי”.
“ידעתי שתרגישי אותי.. קיוויתי שתרגישי..”
נתתי לו חיבוק חזק, כל-כך התגעגעתי לחיבוק החם והאוהב הזה.
“אורי, אפשר לבקש ממך משהו?”
“בטח”
“תנגן לי את השיר שלנו”
“תחכי פה, אני הולך להביא את הגיטרה” קם ורץ לחדר שלו.

אני בטח הוזה, מדמיינת, זה הוא, זה האח שלי, האח הבכור.

הוא נכנס חזרה, עם הגיטרה שהייתה עם קצת אבק כי לא נגעו בה כבר יותר משנה.

“איך התגעגעתי לנגן בה” אמר והתחיל לשיר.

בכיתי, הוא לא שר לי את זה כבר מלא זמן.
“היי, תנגבי את הדמעות, לא התכוונתי שתבכי..”
“אני מצטערת, השיר.. הוא מרגש אותי פשוט”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן