בס"ד

אחי יהודה

מיכאל:

הגלגלים  מתחככים בכביש. פתאום "בום". שקט. צעקה. שוב שקט. יורים לכיווננו. המושב הקדמי מלא דם. אני קורא "יהודה, יהודה". השקט נמשך.

שלום אני מיכאל,  ואני רוצה לספר לכם משהו ששינה את חיי.

לפני שנתיים נסענו משפחתי ואני לברית של בן דודי. נסענו בכביש 6, ופתאום איש בשחורים, קפץ לכביש והתחיל לירות עלינו. אחי שנהג במושב הקדמי, נפגע ונפצע קשות. התחלתי לצעוק "יהודה, יהודה", אבל הוא לא ענה.

הורי שנהגו ברכב האחורי, שמעו את צעקתי, וראו אתנו מאטים, יצאו מרכבם ורצו אלינו. הם ראו את אחי פצוע ומחוסר הכרה, ומיד הזמינו אמבולנס ומשטרה, תוך כדי שהם מנסים להחיות אותו.

האמבולנס הגיע ופינה אותו לבית חולים. במשך חודשיים, אחי עבר ניתוחים רבים וקשים, אך המאמצים לא נשאו פירות, ואחי מת.

בשבילי יום מותו של אחי יהודה, היה זה היום הכי שחור בחיי.

 

העלייה

אורטל:

"יש אני סוף סוף עולה לארץ המובטחת" אמרתי.

שלום חברים, אני רוצה לספר לכם את סיפור עלייתי לארץ ישראל.

גרתי במדריד שבספרד, ובכל יום הלכתי לבית ספר, שהיה ליד ביתי. יום אחד מורתי נכנסה לכיתה, והתחילה לדבר על ארץ ישראל. משיעור זה עלה לראשי הרעיון הזה, לעלות לארץ ישראל.

עליתי לארץ בגיל 17, אחרי מאמצים רבים לשכנע את משפחתי, ובמיוחד את סבי, שלא הסכים בשום פנים ואופן, שנכדתו תעלה לארץ לבד. בסוף עליתי לארץ עם חברתי הטובה הודיה.

שטנו בספינה עד לצרפת, ומצרפת במטוס לישראל. ב-17 ביוני עלינו על הספינה, וב-22 ביוני עלינו על המטוס, וב-7:00 בבוקר- לפי שעון ישראל, הגענו לארץ ישראל.

נחתנו בשדה תעופה בן- גוריון בעיר תל- אביב.

כבר שירדתי מהמטוס, הרגשתי משב רוח נעים כל- כך שהשכיח ממני את כל תלאות הדרך.

 

המשפחה

מיכאל:

הורי נישאו ב-3 לספטמבר, בשנת 1992. הם חיכו לילד ואחרי שלוש שנים גם קיבלו אותו. הם קראו לו יהודה, מלשון הודיה לה', וגם על שם סבא- אבא של אמא שנפטר כשאמא היתה בת 7.

אחי נולד בבית חולים איכילוב בתל -אביב, ומיד כשהוא נולד היו צריכים להעביר אותו לחדר ניתוח כי גילו אצלו דלקת ריאות חריפה, מאז כל חורף אחי הולך לרופא מיוחד, שמביא לו כל מיני תרופות, כדי שלא תהיה לו דלקת ריאות.

אחרי שנה להולדת אחי יהודה, נולדה אחותי מירב, אחרי שנה אני נולדתי, אחרי שנתיים אחי אוריאל נולד ואחרי 3 שנים נולדה אחותי רות.

כיום אני מתגורר בירושלים, בשכונת קריית משה.

 

ההתחלה בארץ ישראל

אורטל:

העלייה היתה קשה, אבל בסוף זכיתי לעמוד על אדמת ארץ הקודש, ארץ ישראל. כשהגעתי לארץ, מישהי שקוראים לה רונה והיא אחראית על החינוך של העולים החדשים, סידרה לי ולהודיה בית ספר בירושלים. אני גרה בדירה גדולה, עם הודיה, ועוד נערה בגילינו שקוראים לה מיכל, היא יתומה מאב ואם, הוריה נהרגו בשריפה. מיכל עוזרת לנו, לי ולהודיה, ללמוד את השפה העברית, הודיה קולטת מהר את השפה וכבר יודעת לשיר שרים בעברית, לי, לעומתה לוקח זמן ללמוד את השפה, כי כל הזמן האותיות מתבלבלות לי מול העניים, אבל אני "מתקדמת יפה", כך מיכל תמיד אומרת לי. אבל בכללי ממש כיף לי לחיות בארץ ישראל, ללמוד עברית, ולהיות עם הודיה ומיכל.

 

התנדבות במגן דוד אדום

מיכאל:

אחרי מותו  של יהודה, לא יכולתי לחשוב על אפשרות שעוד מישהו ימות לי מול העניים, רציתי לעשות משהו שיציל אנשים ממוות, אז התחלתי להתנדב  במד"א, מעבר לזה שההתנדבות הייתה הצלת נפשות, היא גם הייתה כיפית, ומאוד אהבתי להתנדב שם.

בנתיים עזרתי להצלתם של-7 אנשים, ומתוכם, רק אחד מת.

אני שמח שהצלחתי להציל-6 אנשים, אבל עצוב על האחד שנפטר, הוא היה זקן, בערך בן 81, והיה לו התקף לב, ואף אחד לא היה איתו בבית כדי לעזור לו.

המקרה הראשון שהשתתפתי בו, היה ילד בן 5, שנחנק מסוכריית טופי, שהוא בלע בלי ללעוס אותה, והוא היה צריך הנשמה. כשהגענו הוא היה כחול, מחוסר אוויר, ואמו הפכה אותו וטפחה על גבו כדי שיצליח לנשום.

 לקחתי אותו מידיה, הושבתי אותו ונתתי לו כוס מים ופרוסת לחם, כי כשבולעים לחם או מים, כל מה שבגרון נבלע עם הלחם או המים, למדתי את זה מאימי, וזה הצליח, הוא חזר לנשום, וואו איזו הקלה הייתה לי אז.

 

אני ארצה

אורטל:

"אני לעולם לא אוכל לקרוא את המילים האלו" אמרתי למיכל, "את תוכלי אם תרצי את זה" השיבה מיכל, "אבל זה קשה מידי וארוך מידי" מחיתי, "אני שוב אומרת, זה לא יהיה קשה אם תרצי את זה" השיבה מיכל.

ביום ראשון מיכל הטילה עליי מטלה קשה ונוראה, לקרוא ספר עם 156 עמודים בעברית, ספר מוזר עם שם מוזר, שקוראים לו "האי ברחוב הציפורים".

ועכשיו כבר יום שלישי, ואני שוברת שיניים, כדי לקרוא אותו, זה ספר על ילד בשואה, שהתחבא מהנאצים, בבית אחד, במן חורבה, עם העכבר שלו (לעכבר קוראים שלג).

הספר הזה מאוד יפה ומעניין, אבל קשה לי לקרוא אותו.

אבל אני רוצה, אני רוצה להצליח, אני רוצה לדעת עברית, וזה אחד האתגרים בדרך של המטרה שלי.

 

מנסה ומצליח

מיכאל:

"עוד שיעורי בית במשנה, עוד שיעורי בית בהלכה, מבחן בגמרא ומבחן באנגלית. אוף כמה אפשר?" אמרתי לאימי,

"אני יודעת שזה קשה, אבל לפחות תנסה,אם לא תנסה איך תצליח?" השיבה אימי,

"אבל זה קשה מידי כל החומר הזה" התלוננתי,"

אני יודעת, גם אני עברתי את התיכון, אבל עדיין, אם תנסה תצליח" השיבה אימי,

" טוב אמא" עניתי בחוסר חשק, והלכתי לעשות את המטלות המוטלות עלי.

ניסיתי וניסיתי וחשבתי והרהרתי, ובסוף המאמצים נשאו פרי, "הצלחתי" קראתי בקול גדול,

"כל הכבוד נערי" השיבה אמא מהמטבח.

לפתע נהיית לי נקודת ראייה אחרת, ממה שהיה לי עד עכשיו, על המבחנים ושיעורי הבית, הרי המורים עושים זאת לטובתנו, כדי שנדע ונחכים, ונגדיל את הידע העולמי שלנו, "אך, כמה טוב" אמרתי.

 

היום הראשון באולפנה

אורטל:

אני ממש מתרגשת, היום הודיה ואני הולכות עם מיכל, בפעם הראשונה, לאולפנה.

אנחנו באותה כיתה עם מיכל י'א2.

מיכל מובילה אותנו לכיתה, מיד כשנכנסנו לכיתה, שמתי לב לשתי קבוצות: קבוצה אחת, של בנות שיושבות על השולחנות ומדברות, וקבוצה שנייה,של בנות שיושבות וכותבות (כנראה שיעורי בית).

מיכל הראתה לנו את מקומנו בכיתה, ישבנו ודיברנו, דיברנו בשפה הקלה לנו, ספרדית, מיד, 20 זוגות עיניים בערך, הופנו אל שתינו, "פסס" לחשה מיכל, "תדברו בעברית" אמרה, "בסדר" השבנו לה בלחש,אבל העניים עדיין הופנו אלינו, "תגידו, אתן עולות חדשות?" שאלה אחת הילדות, "כן, מה הבעיה?" שאלתי, "בדיוק, מה הבעיה?" חזרה אחרי הודיה, "סתם" ענתה הילדה, שמיכל אחר כך אמרה לנו, שקוראים לה אפרת.

פתאום היה צלצול, והמורה נכנסה, והציגה את עצמה בפנינו, כ"המורה סיגלית" והיא המחנכת.

במהלך היום למדתי שעתיים חשבון, וגיליתי שאני ממש טובה בחשבון, למדתי גם אנגלית שהיה לי קל מאוד ללמוד, ועם המחנכת למדתי שעתיים תורה, שעתיים לשון, ושיעור שהם קוראים לו "כישורי חיים", זה שחעור שמלמד על איך להתנהג בחיים.

חזרתי לדירה עם הרבה חוויות שעברו עלי באותו היום.

             

הצלה ולא בהתנדבות

מיכאל:

אני חייב לספר לכם מהו שקרה לי השבוע, אי לא מבין איך הצלחתי לעזור לו…

ביום שני הלכתי ברגל לחבר, כשהולכים לאותו חבר צריך לעבור במין מרכז קניות, אז עברתי שם, ופתאום ראיתי שהמוכר של החנות לתשמישי קדושה נפל מסולם ועליו נפל ארגז גדול, שגרם לו לדימום רציני ברגל.

מיד רצתי אליו, מנסה לחשוב מה לעשות, ופתאום, אני לא יודע מאיפה עלה לי הרעיון הזה, קרעתי את שרוול חולצתי, וקשרתי אותו חזק לרגלו, כדי שהדימום ברגל יעצור, אחרי שעצרתי לו את הדימום, התקשרתי לדני האחראי עליי בהתנדבות במד"א, והודעתי לו: "זקן בערך בן 63, נפל מסולם ומדמם ברגל", "בסדר-תודה" ענה.

תוך-3 דקות, שמעתי סירנה של אמבולנס, מהאמבולנס, ירדו דני ושני מתנדבים, יחדיו הרמנו את המוכר הזקן על על אלונקה לאמבולנס, תוך כדי שדני מנסה להחיות אותו, ונסעו משם לבית חולים.

חזרתי הביתה והודעתי לחברי שאני לא אגיע.

אחרי שעתיים, דני מתקשר אלי ואומר לי שבזכות החסימה ששמתי על רגלו ל הזקן, הזקן לא איבד דם רב, ונשאר חי, אבל עם רגל שבורה מהנפילה.

איזו הרגשת הקלה.

 

התנדבות בגן הילדים

אורטל:

"בוקר טוב בנות", "בוקר טוב המורה סיגלית", "להתחיל תפילה בנות". ככה מתקיים כל בוקר רגיל באולפנה, המורה נכנסת, אומרת בוקר טוב, והתלמידות עונות בחזרה.

רק שהיום, היום התחיל לא כל-כך רגיל אחרי התפילה המורה לא לימדה שיעור רגיל, אלא דיברה על התנדבות. "לקראת המחויבות האישית שתהיה לכן במשך השנה, רציתי שתטעמו קצת מטעם ההתנדבות" פתחה, "בכל יום השבוע,תצאנה 4 בנות להתנדבות בגן הילדים הסמוך, שם תצטרכו לעזור לגננות ולילדים לגמור כל מיני עבודות" אמרה, "היום תצאנה 4 הבנות הראשונות, והן: נועה, מיכל, הודיה ואורטל, והן יצטרכו לצאת עוד 5 דקות, בהצלחה!", כל-כך התרגשתי, יש אני הולכת לעזור בגן הילדים!

תוך 5 דקות יצאנו.

הגענו לגן, עזרנו לגננות, שחקנו וצחקנו עם הילדים, היה ממש מהנה.

כשחזרנו פתחו עלינו בשטף שאלות, כמו "איך היה?" ו-"מה עשיתם שם?", ולכולן ענינו בחיוב ובהנאה.

זה היה יום ממש כיף!

 

התמונה

מיכאל:

כל פעם אני בוהה בה כשקשה לי, והיא תמיד עוזרת.

יש לנו תמונה בסלון, של כל המשפחה, עם יהודה, בטקס השבעה בצבא.

איך הוא נראה שמח שם, מחייך מאוזן לאוזן, הוא תמיד הרגיש שהוא חייב לעזור למדינה שלנו והוא באמת הצליח.

תמיד כשקשה לי אני מסתכל על התתמונה הזאת, ושואל את עצמי, למה דוקא הוא הלך? הרי הוא עשה כל-כך הרבה בשביל העם.

אב אני תמיד נזכר וחושב, שהוא תמיד יזכור אותנו, גם כשהוא למעלה, בשמים, בגן עדן.

 

מחויבות אשית

אורטל:

היום המורה דירה על מחויבות אישי, זה אומר שצריך להתנדב במקום כלשהו במשך 3 חודשים.

היא הציעה מספר מקומות להתנדבות, כגון:

מד"א

שלווה

אגודת אפרת

ער"ן

ויצ"ו

דור לדור

אני בחרתי באפשרות הראשונה, מד"א.

אתם לא תאמינו כמה דברים למדתי שם, המון.

 

חונך

מיכאל:

"שלום הגעתי למשפחתו של מיכאל?", "כן עניתי", "אני יכול אותו?", "כן זה אני" עניתי, "היי מיכאל, אני צריך שתגיע אלינו עוד שעה, בבקשה", "בסדר" עניתי.

דני התקשר אליי ואמר לי להגיע תוך שעה למד"א, והנה אני כאן,  והנה דני קרב אליי.

"היי דני", "היי" השיב, "תשמע, מחר תבוא מתנדבת חדשה,קוראים לה אורטל, והיא עולה חדשה, אנחנו רוצים שתהיה החונך שלה, ומצפים ממך שתהיה חונך טוב, בהצלחה!", "בסדר" עניתי.

לא באמת ציפיתי למשהו, או למישהו, מיוחד.

גם לא חשבתי שזה יהיה קשה לחנוך מתנדבת.

אבל ידעתי שבה, כמו כל בן-אדם אחר, יש משהו מיוחד.

אתם לא יודעים כמה צדקתי…

 

התנדבות במד"א

אורטל:

היום זה היום הראשון שלי במד"א, אני כל-כך מתרגשת.

הגעתי לשם בעשר בבוקר, מישהו שקוראים לו דני, והוא האחראי, אמר לי שעוד מעט יגיע מיכאל, החונך שלי. אחרי 5דקות הוא הגיע, נער נחמד, בערך בגילי.

הוא אמר לי שהוא מתנדב פה כבר שנתיים.

בהמשך היום הוא לימד אותי באיזה מצבים צריך הנשמה, איך מנשימים, איך חובשים כל מיני חלקים בגוף, איזה טרופות ראשוניות נותנים לכל מטופל, ואיך מרגיעים את המטופלים.

הוא גם לימד אותי איך להודיע על מקרה, ולמי להתקשר.

בסוף היום הוא גם עשה לי סיבוב באמבולנס. כשנסענו הוא סיפר לי למה הוא בכלל מתנדב במד"א, הוא סיפר שמחבל רצח את אח שלו, ובגלל זה הוא מתנדב פה.

בסוף היום חזרתי עם הרבה חוויות וידע רפואי, ממש נהנתי.

 

אורטל

מיכאל:

בעשר בבוקר כבר הייתה שם, וחיכתה לי, אמרה שקורים לה אורטל,

ושהיא עולה מספרד.

לימדתי אותה את הדברים החיוניים ביותר, שלימדו אותי, ואז עשיתי

לה סיבוב באמבולנס.

כשנסענו היא סיפרה לי למה היא בכלל רוצה להתנדב במד"א. היא מתנדבת מפני שלדעתה עליה לתרום עבור העם שהאיר לה פנים שעלתה ארצה. היא רוצה להרגיש שזו הארץ שלה ואם תעזור לאנשים שבה היא תרגיש שייכות. לאחר שסיפרה את סיפורה, סיפרתי לה מדוע אני מעוניין להתנדב במד"א. סיפרתי לה על אחי יהודה שנרצח על ידי מחבל, ואמרתי לה שאני לא אוכל ששוב, מישהו, ימות, כי אני לא יכולתי לעזור לו.

אחרי שנפרדנו, הבנתי כמה ההשערה שלי לגביה היתה נכונה, היא באמת היתה מיוחדת.

 

ביקור משפחתי

אורטל:

ביום שלישי כשחזרתי מהאולפנה חיכתה לי הפתעה בדירה. אמי ואחותי הקטנה המתינו לי שם. לא העליתי בדעתי שהן תגענה ארצה רק כדי לבקר אותי. הן כמובן לא אמרו לי מילה. כל כך שמחתי כשראיתי אותן. הן הביאו איתן מספרד צ'וריסו שזה המאכל האהוב עליי ביותר, הן גם הביאו שוקולדים שהם קנו בדיוטי פרי.

לאחר שאכלנו קצת צ'וריסו וקינחנו בשוקולד, הוצאתי אותן לטיול קצר בחוץ.

בזמן שטילנו, אמי אמרה לי כמה שאר משפחתי מתגעגעים אליי, היא גם מסרה לי מעטפה מסבי, שבה הוא כותב כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע אלי.

אימי ואחותי נשארו בארץ כשבוע, ולאחר מכן חזרו בחזרה לספרד, עם מטען איחולים, חיבוקים ונשיקות ממני לכל משפחתי.

השבוע הזה, היה השבוע הכי כיף, שהיה לי בארץ.

 

לסיום

מיכאל:

אורטל ואני מתנדבים בקביעות במד"א.

ההשערה שלי לגביה היתה נכונה, היא באמת ילדה מיוחדת, כשאנחנו מדברים, אני מרגיש שמחה עצומה שמרו'נת את כל העצב שהיה לי עד עכשיו.

אני חושב שהארץ הזאת הביאה את אורטל לפה בשבילי, כדי שהיא תעזוור לי לשמוח יותר…

איזו ארץ מדהימה…

 

אורטל:

מיכאל ואני כל הזמן מגיעים למד"א ואם יש לי בעיה או שאלה הוא תמיד מחפש פתרון, ואני מנסה להחזיר לו טובה ככל יכולתי.

אני חושבת שהארץ הזאת לא סתם הביאה אותי אליה, היא הביאה אותי אליה כדי שאני אוכל לעזור לאנשים ולשמח אותם, ואני מנסה לעשות את התפקיד שלי הכי טוב שאני יכולה.

איזו ארץ משפיעה…

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. חנה הגב

    מבין כל הסיפורים שנכתבו באתר זה ברפובליקה זו סיפור זה היה המצליח ביותר והמרגש ביותר מבין כל הסיפורים הנמצאים פה ומבין כל הסיפורים שקראתי.
    הסופרת כל כך ריגשה ומתחה אותי עד שמצאתי את עצמי על סף דמעות.
    לדעתי זה סיפור מנצח שצריך להפיץ בכל רשתי חנויות הספרים ובכלל בעולם כולו.
    זהו סיפור מלא מסר ותודעה.

    דרג
  2. שחר הגב

    מבין כל הסיפורים שנכתבו באתר זה ברפובליקה זו סיפור זה היה המצליח ביותר והמרגש ביותר מבין כל הסיפורים הנמצאים פה ומבין כל הסיפורים שקראתי.
    הסופרת כל כך ריגשה ומתחה אותי עד שמצאתי את עצמי על סף דמעות.
    לדעתי זה סיפור מנצח שצריך להפיץ בכל רשתי חנויות הספרים ובכלל בעולם כולו.
    זהו סיפור מלא מסר ותודעה.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן