עזה כמוות אהבה:
"נמאס לי ממך!" צעקתי במלוא גרוני. "נמאס לי שאת מתערבת לי בהכל!"
"אבל אני בסך הכל נכנסתי לחדר שלך בלי לדפוק מי ישמע??". השיבה בארי אחותי התאומה בשלות נפש.
קמצתי את אגרופי ופניי התחילו להאדים מכעס, אך אבי דורון נכנס למטבח בעיניים מוכיחות ושלוות.
נכנסתי לחדרי בזריזות ובטריקת דלת והתישבתי על המיטה מרוט עצבים.
נמאס לי! פשוט נמאס לי מזה שהיא כל הזמן מתערבת לי בחיים! אז בסדר שהיא אחותי התאומה, סבבה מכבד אותה וכל זה אבל בכל זאת למה היא צריכה להתנהג ככה?! למה היא לא מסוגלת לדפוק בדלת לפני שהיא נכנסת לחדר שהוא לא שלה! חשבתי בעצבים וארגנתי תיק לפנימיה.
שמעתי צפירה מחוץ לחלוני, הצצתי וראיתי שם את נחום השכן.
"אהלן אתה בא?" שאל , הנהנתי במרוצה ויצאתי מהחדר בריצה.
רצתי לטנדר של נחום והתישבתי במושב האחורי.
"מה קורה גבר?" שאל אותי נחום במאור פנים.
"בסדר אתה יודע הכל רגיל" השבתי והתחלנו בנסיעה.
כשהגענו לישיבה ירדתי מן הטנדר הודאתי לנחום על הטרמפ ונכנסתי לבניין.
"נווה מה קורה אחי? שנים לא ראיתי אותך" אמרתי, וחיבקתי את נווה חברי הטוב חיבוק גדול.
"הכל מעולה ומה איתך?? איך עברה השבת??"שאל, "עברה בסדר אתה יודע…" השבתי בחצי פה ונשמע הצלצול.
בדרכנו לכיתה יוגב אחי הגדול עצר אותי כדי לדבר.
"יוגב אתה רציני?? עם התיק הגדול הזה אפשר לחשוב שאתה עוזב את הבית לחודש ולא לשבוע!"
"מה שתגיד" השיב בפה רפה והסתובב.
"רגע יוגב חכה!!" צעקתי ורצתי אחריו למסדרון.
"מה אתה רוצה?" שאל יוגב, "שוב לצחוק ולצעוק ולפגוע כמו שעשית היום בבוקר לבארי??"
"מה??" שאלתי בפליאה. "אתה רציני?? היא נכנסה לי לחדר בלי לדפוק! יש חוקים היא צריכה לכבד".
יוגב הסתכל עלי ברחמים והשיב:" אתה רציני?? היא פשוט הייתה נלהבת לספר לך ששי אמור לחזור מהצבא מחר בערב, הוא קיבל שיחרור ואתה רק צעקת עליה לפני ששמעת.."
השפלתי את מבטי והשבתי בקול תוקפני: "זה לא סיבה לא לדפוק, היא עדיין צריכה לכבד", והלכתי.
וכשנכנסתי לכיתה, נווה הסתכל עלי בשאלה וסימנתי לו שנדבר אחר כך.
כל היום הייתי עצבני, יוגב בטיול שי בצבא בארי מעצבנת ואני תקוע בלימודים עצבני.
כשנגמר היום הלכתי עם נווה שבדיוק גמר שיעור גיטרה לפנימיה.
פתאום החל לצלצל לי הטלפון, הסתכלתי על הצג וראיתי שזו בארי, סיננתי והמשכתי.
"למה אתה לא עונה?" שאל נווה בעיניין.
"סתם אין לי כח לבארי…  רבנו הבוקר ואני לא רוצה לדבר איתה".
נווה משך בכתפיו ונכנסו לחדר.
"נווה אני נכנס להתקלח". אמרתי ורצתי למקלחת.
"קפוץ לי! אני ראשון" אמר נווה והחל לרוץ לכיווני.
כמובן שהשגתי אותו ונכנסתי להתקלח.
איזה יום מעייף חשבתי.
יש מבחן בגמרא מחר ושיעורים במתמטיקה.
רבתי עם בארי הבוקר ואין לי כח יותר.
יצאתי מהמקלחת ופניתי לנווה שישב ללמוד למבחן:"המקלחת פנויה אתה מוזמן להכנס אליה".
"אתה יודע שאחותך התקשרה עוד חמש-עשרה פעמים כשהתקלחת?" שאל נווה.
"היא תשרוד "השבתי והלכתי ללמוד.
"מזמינים פיצה" קפץ לחדר ידיד בשמחה ושאל אם אנחנו רוצים להזמין.
כמובן שהשבנו חיובי ויצאנו לדשא בריצה.
בשלב מסויים איבדתי את זה והחלטתי ללכת לישון.
אני ונווה עלינו לחדר וכשנכנסתי ראיתי שבארי התקשרה עוד שישים-ושבע פעמים בזמן הזה.
נווה הסתכל עלי במבט מוכיח.
גלגלתי עיניים והתקשרתי לבארי.
"כן בארי מה את צריכה?" שאלתי כשענתה, אך לא שמעתי ממנה תגובה אלה רק בכי.
"בארי! בארי!! תעני לי! בארי! מה קרה??" צעקתי לתוך הטלפון בדאגה וחיכיתי שתענה.
בארי נרגעה ואמרה:"שי נעדר אחרי מבצע צבאי".
ליבי קרס כששמעתי את המילים האלו.
הרגשתי שהם חוצבות את ליבי בסכין.
"איפה את?" שאלתי בדאגה.
"בבית לבד" היא השיבה, "אבא ואמא נסעו לצבא יוגב בטיול ואתה בישיבה. אני מפחדת נתנאל! בבקשה תבוא!"
"אני אבוא" אמרתי וביקשתי ממנה לנשום ולחכות לי.
כשניתקתי את השיחה נווה הסתכל עלי בשאלה והשבתי בקול שבור ששי נעדר ואני חוזר הביתה.
כמובן שנווה נלחץ ורץ לרב ישיבה לבקש בישבילי שחרור.
אני ארזתי את חפצי ורצתי אחריו לרב.
הרב היה חרד לשמע הדברים ושחרר אותי לביתי.
תפסתי טרמפ לחברון וכשירדתי רצתי לבית.
"בארי פתחי את הדלת זה אני נתנאל" אמרתי כשהגעתי.
כשבארי פתחה היא נפלה עלי בחיבוק בוכה ומפוחדת.
אף פעם לא ראיתי אותה ככה, חשבתי בליבי וחיבקתי אותה חזק.
"הכל יהיה בסדר" אמרתי, "אני מבטיח".
נכנסנו הביתה והתקשרנו להורים לקבל עדכון.
הם אמרו שאין שינוי.
השכנים נכנסו לבית כדי לנחמנו ולעזור לנו.
ככה עברו להם שבועיים, מלאים בדאגות בכי וחששות.
כמובן שיוגב אחי שמע על זה וחזר הביתה מהטיול שלו והצטרף אלינו לבית.
יום אחד נכנס המפקד של שי לביתנו וביקש לדבר עם ההורים.
החלפנו מבטים חוששים ומלאים תקווה ויצאנו מהחדר.
הם הסתגרו בחדר למשך שעה ויצאו בעיניים בוכות.
פנו אלינו בעצב וספרו לנו שמצאו את שי מת בכפר ערבי.
דמעות עלו בעיניי, זו בשורה שקשה להתמודד איתה בארי התחילה לבכות בבכי קורע לב הלכתי אליה וחיבקתי אותה.
אני לא מאמין שזה קרה.  שי אחי הגדול מת.
הלב שלי התרסק לחתיכות קטנות שאי אפשר לחבר.
הלכתי לחדר הסתגרתי שם ובכיתי.
כעבור זמן לא רב שמעתי דפיקה בדלת פתחתי אותה וראיתי את נווה חברי עומד עם צלחת אוכל נבוך.
חיבקתי אותו בעצב והתיישבנו על המיטה.
"אתה חייב לאכול" אמר לפתע נווה, "אני לא מסוגל" השבתי.
"זה לא יועיל לך לא לאכול" אמר, "תחשוב מה שי היה רוצה, אתה יודע שהוא לא היה רוצה שתצום ככה!", הסתכלתי עליו בעצב והתחלתי לאכול.
לא היה לי תאבון ובכל זאת אכלתי.
לאחר שגמרתי נווה אמר שאימי אמרה שההלוויה תתקיים מחר בשבע בבוקר.
הנהנתי בחצי ראש ובהיתי בקיר.
בשלב מסויים נרדמתי ונווה הלך.
בשש בבוקר יוגב נכנס לחדרי להעיר אותי להלוויה.
קמתי ויצאתי מהחדר.
ההלוויה היתה קשה, כשראיתי את הקבר התקרבתי אליו ובכיתי.
שכבתי עליו ולא יכולתי לזוז ולהפסיק לבכות.
ברגעים האלו בכיתי ונפרדתי משי, דיברתי איתו מהלב בשטף על כל מה שאני מרגיש, חושב ועל הגעגועים אליו.
כעבור כמה דקות ניגש אלי אבי והזיז אותי בעדינות הצידה, פשוט לא יכולתי להיפרד.
בארי הסתכלה עלי בעיניים בוכות נתנה לי חיבוק, ואמרה לי ששי חסר לה כל כך.
באותו הרגע הבנתי שכל המריבות הקטנות עם בארי היו שטותיות וחסרות טעם, אחרי הכל בארי היא אחותי התאומה ותישאר איתי כך לכל החיים.
והשבתי לה חיבוק חזק מלא אהבה.
והיום, ארבע שנים אחרי הרצח של שי אני עומד להתגייס לדובדבן ולשרת בצבא.
אני, נתנאל גולין , בחרתי בחיים למרות הכאב ולהמשיך בדרכו של שי.
11 תגובות
  1. הדר הגב

    כל הכבוד אלופה! כתבת יפה ומרגש

    דרג
  2. הדר הגב

    אלופה!
    כתיבה יפה ומרגשת

    דרג
  3. נשיא נעמי הגב

    כתיבה מעולה
    סיפור מהחיים מרגש ונוגע ללב עם מוסר השכל.

    דרג
  4. שרון בן קסוס הגב

    הלל
    הצלחת לרגש אותי מאוד!

    דרג
  5. נשיא נעמי הגב

    כתיבה מעולה ומרגשת שמבטאת לצערי סיפור מהחיים

    דרג
  6. יוסי נשיא הגב

    הסיפור כתוב בצורה אמיתית ומרגשת שגורמת לקורא להזדהות עם גיבור הסיפור

    דרג
  7. רני יפרח הגב

    כל הכבוד
    אלופה!!!

    דרג
  8. יוני יפרח הגב

    כתיבה יפה מאוד.

    דרג
  9. מירב בן שושן הגב

    הללוש כתבת מקסים!!
    סיפור עצוב מהחיים שלנו
    אני כותבת ומנגבת את הדמעות
    שולחת חיבוק
    ובהצלחה לך. אלופה.

    דרג
  10. נריה הגב

    מהמם ומרגש! כתוב יפה מאוד.

    דרג
  11. רות כהן. דודה הגב

    הללוש המתוקה.
    מדהימה ומרגשת.
    התרגשתי עד דמעות.
    מקסימה

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן