פואטרי סלאם הפרעות קשב וריכוז/נועה גליל

הידיים רוצות לרעוד, אבל הם לא יכולות.
הגוף רוצה לקפוץ, אבל הוא משותק.
הנשמה רוצה לעוף, אבל היא כלואה עמוק בתוך הגוף.
אני רוצה להיות אני, אבל אני לא יכולה
כי לקחתי ריטלין.
השאלה מה עדיף?
לתת לנשמה שלך להיות כלואה בתוך גוף משותק, אבל
להבין, סוף סוף להצליח. להיות מרוכזת, מסוגלת.
או להישאר מי שאני. להישאר עם ההרגשה של להיכשל.
עם הדבר המקולל הזה שקוראים לו
הפרעת קשב.
שהידיים רועדות, והפה לא מוצא את המילים.
שאנשים אלייך מדברים, אבל אתה לא שומע, או אולי שומע אבל לא מקשיב אולי פשוט לא התרכזת כדי
להבין. “מה, מה אמרת, לא הקשבתי, לא הבנתי, את יכולה להגיד את זה שוב”.
שכולם מסביבך מבינים ורק אתה נשאר זה שלא יודע כלום.
שאתה שוכח מה רצית לעשות, אפילו שלפני שניה זה היה לך בראש.
שאתה יודע מה אתה רוצה להגיד, אבל המילה נעלמה ואתה לא מוצא את הדרך לדבר בלי להרגיש אידיוט.
שאתה לא יכול לשבת יותר מ -2 שניות עד שהמוח והגוף שלך משתגעים, מבחוץ ומבפנים.
אז כן, לפעמים אני מרגישה סתומה, לא שייכת.
שאין לי איך להיות אני בדרך שלי.
אבל לפעמים אני מרגישה על גג העולם.
בעולם משל עצמי, רק אני והגיטרה והשירים.
ומחשבות, המון מחשבות…
ולפעמים בין כל האנשים אני מרגישה חוסר התאמה שלי
לעולם.
כמו איזה חיזר שבא מגלקסיה אחרת שאף אחד לא מבין אותו והוא לא אותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן