פילוגים /ניתאי ליאון

פילוגים

כשאני רוצה אני אש.

מנסה להמריא על ידי שריפה של הכל

מפזר דליקות על פני פרחים שלי שקמלו

על פני שדות שחרשתי.

ויש שמנסים לגעת לכבות –  

אני שורף, אני מכווה.

יש לי נחל, וכשאני אש הוא זורם בי

עוטף אותי כזרועותיו של אב אילם.

מניח אותי במדבר שבו אוכל להקשיב רק לעצמי

כמו עלה שלכת שהנחל לקחו.

אין הרבה נחלים.

לי יש נחל.

לפעמים נראה כי מים ואש אינם שלובים זה בזה

כי אם הפכים, כמו שמים וארץ.

אלא, שאלמלא שאיפתה של הארץ לגעת בשמים –

לא היו נוצרים ההרים

ואלמלא אהבתם של השמים לארץ –

לא היו מתמלאים בארות המים ולא הייתה כובה האש.

כך גם המים והאש –

רק כשהם מאוחדים מסוגלים הם להמריא, לעלות, לרחף.

לפעמים אני רואה אש באחר,

לפעמים אני נחל

לפעמים אני אש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן