פנימיית אמונה/ יהב שוקר

“אני מצטער להודיע לכם, לא נשאר לו הרבה זמן לחיות, אם לא נמצא בקרוב תורם לסבא שלכם, הוא ימות”, שמעתי את הרופא אומר למשפחתי בזמן שהיו מחוץ לחדרי בבית החולים. “אוקיי, תודה דוקטור” אחד מנכדיי אמר ונכנס לחדרי עם כולם. “סבא…” נכדי שהודה לרופא מקודם קרא לי. שמעו את העצב בקולו וראו את הכאב בעיניו. ידעתי שכולם יהיו עצובים כשאעזוב את העולם הזה, את העולם המדהים הזה שלא כל אחד זוכה להישאר בו עד גיל מבוגר כמוני. “כן, שמעתי את הרופא, זה בסדר, אני יודע שיש לי סוג דם נדיר ואין להרבה אנשים בעולם כזה. בכל מקרה אני כבר זקן, הספקתי לחיות. יש לי אישה, ילדים ונכדים שאפילו אותם הספקתי לחתן. עשיתי את שלי בעולם” אמרתי בחיוך אמיתי. “אני מצטער סבא” נכדי אמר וחיבק אותי חזק. החזרתי לו חיבוק חם ואוהב שנמשך כדקה. “אל תצטער, זו לא אשמתך, אני יודע שאתה… וכולכם…” אמרתי ונעצרתי. הצבעתי על משפחתי שעמדה מאחוריו. בלעתי את גוש הדמעות שעמד בגרוני ונשמתי נשימה עמוקה לפני שהמשכתי. “אני יודע שניסיתם לעשות כל דבר כדי להציל אותי ואני מודה לכם מאוד, עשיתם אותי מאושר” אמרתי וחיוכי התרחב. “גם אתה עשית אותנו מאושרים” אמרה בתי הקטנה בחיוך עצוב, שגם אותה הספקתי לחתן. “אני מצטער אבא, אנחנו נבוא לבקר אותך מחר” אמר בני הבכור, ששמו יאיר. “כולנו צריכים ללכת, השעה כבר 10:00 ואנחנו ממהרים לעבודה, מי נשאר איתו היום?” יאיר הוסיף ולאחר מכן פנה למשפחתי בשאלה. “אני אשאר” אחד מנכדי, ששמו היה שון ענה.

כולם התקרבו, חיבקו אותי חיבוק גדול. לאחר מכן יצאו מהחדר והשאירו אותי ואת נכדי לבד. הוא התיישב בכיסא שהיה ליד מיטתי בשילוב ידיים ואני רק בחנתי את תווי פניו היפות. הוא היה כל כך דומה לבני הבכור, החל משיערו השחור והשופע, העיניים החומות, אפו הסולד, שפתיו האדומות והתפוחות ועד לגופו השרירי והמפותח. “איך אתה מרגיש סבא?” שון שאל בדאגה. “אני בסדר, אתה צריך להפסיק לדאוג” אמרתי וליטפתי את ראשו בחיבה. הליטוף גרם לחיוך קטן לעלות על פניו. “תפסיק סבא” הוא אמר בזמן שצחק והוריד את ידי מראשו. “אני כבר בן 17, אני כבר גדול” הוא הוסיף והמשיך להחזיק בידי. “כן כן, אתה אומר את זה כל הזמן, אבל בשבילי אתה עדיין הנכד בן החמש שלי” אמרתי וצחקתי. “אז מה עושים?” הוא שאל אותי. “רוצה שאני אספר לך משהו שקרה לי בגילך?” שאלתי אותו והוא הנהן במהירות. “אני אוהב את הסיפורים שלך, סבא נתן” הוא אמר בחיוך וגרם לי לצחקק. “הייתי בגילך, להורים שלי לא היה הרבה כסף אז הם נאלצו לרשום אותי לפנימיה” אמרתי ונאנחתי. “לא הייתי מקובל” התחלתי לספר לו.

נתן התהלך במסדרון הצר של הפנימיה כמו כל יום עם ראש מושפל וכובע הקפוצ’ון על ראשו. הוא לא רצה שילדים ייטפלו אליו, אז הוא ניסה כמה שיותר לא להשיג תשומת לב. הוא לא ראה את הדרך, אבל זכר את הכיוון לכיתתו. האורות היו עמומים, הרבה ילדים היו במסדרון והתכוננו לשיעור הראשון. לפתע הוא התנגש במשהו קשיח ונפל על הרצפה. כל תכולת תיקו הישן והמרופט נשפכה על רצפת הפנימיה. הוא התחיל לאסוף את פקלאותיו לתוך תיקו, אבל לא סיים מכיוון שהאחד שהתנגש בו הרים אותו מחולצתו. הוא הוצמד ללוקרים הכחולים שהיו משמאלו והרים את ראשו לבריון שהחזיק בו. “אוהו, מי אני רואה פה? נתן לוי? זה אתה?” הבריון אמר וצחק צחוק מזלזל. “מה אתה רוצה, אילן?” נתן אמר באדישות וניסה לא להראות פחדן. אילן היה בריון שכולם תמיד פחדו ממנו. הוא היה מתעלל בילדים והיה כמו מלך הפנימיה. הילד העיקרי שהוא היה מתעלל בו היה נתן, אין יום שנתן לא היה חוזר עם פציעות בחזרה לחדרו. אילן היה עם שיער שחור וחלק שישב על מצחו. צבע עיניו היה שחור כמו הלילה ופניו היו חלקות בצורה יוצאת דופן. אילן הסתכל לעיניו החומות של נתן וליטף את שיערו החום באגרסיביות. “מה אני רוצה? אתה התנגשת בי” אילן אמר בכעס.

“ז-זה היה בטעות, עכשיו ת-תשחרר אותי כבר” נתן אמר בפחד כשראה את פרצופו הכועס של אילן. “וואו, אתה נראה גיבור גדול, אבל מה יקרה אם אני אכה אותך?” אילן אמר בחיוך מזויף. “אתה עדיין תראה כזה גיבור גדול?” הוא הוסיף וחיזק את אחיזתו. אילן הרים את ידו וקימץ אותה לאגרוף. הוא הרגיש סחרחורת קלה שבמהירות עברה, הוא לא ייחס לזה חשיבות. “נתן לוי הגיבור, אתה מוכן?” אילן שאל בחיוך מפחיד. נתן עצם את עיניו והזיז ראשו לצד. הוא היה מוכן למכה, הוא ידע שאין לו דרך להתחמק, לא משנה מה הוא יעשה. אגרופו של אילן התחיל לנוע באוויר לכיוון פניו של נתן אבל נעצר במהירות. לפתע אילן נפל על הרצפה מעולף בלי שום סיבה. נתן פתח את עיניו במהירות והסתכל בהלם על אילן. כולם התקרבו לראות מה קרה והסתכלו על נתן במבט מאשים. “ז-זה לא אני, ה-הוא פשוט ה-התעלף” נתן אמר במהירות כשראה את מבטיהם של התלמידים. הוא ירד על ברכיו ובדק את הדופק של אילן. הוא היה הראשון שפעל לעומת שאר התלמידים שפשוט בהו במתרחש. הדופק שלו היה מאוד חלש. הוא הוציא את הטלפון שלו והתקשר לאמבולנס. “שלום, מהו מקרה החירום שלך?” קול נשי נשמע מהצד השני. “אני רוצה להזמין אמבולנס לפנימיית אמונה בתל אביב” נתן אמר במהירות. “יש פה ילד שהתעלף, אני לא יודע למה” הוא הוסיף. “האמבולנס בדרך, בינתיים תישאר איתו עד שנגיע” האישה אמרה. “אוקיי, תודה רבה, להתראות” נתן אמר וניתק את השיחה.

המנהלת הגיעה וראתה מה שקרה. לאחר כמה הסברים שנתן נאלץ להגיד, קולות הסירנה נשמעו מחוץ לפנימיה. שני פרמדיקים עם חולצות של מד”א ואלונקה נכנסו דרך דלתות הפנימיה ונעמדו ליד השניים. הם העלו את אילן על האלונקה והכניסו אותו לאמבולנס שחיכה בחוץ. המנהלת עלתה ביחד עם אילן והאמבולנס נסע. נתן נכנס לכיתה והתיישב במקומו. עם כל השנאה שלו כלפי אילן, הוא עדיין דואג לו. עברו שעתיים והמחשבות לא הפסיקו להטריד אותו. כל ההפסקה הוא לא יצא מהכיתה וחשב רק עליו. “נתן לוי!” המורה צעקה את שמו והוא נבהל. “כ-כן המורה?” נתן ענה במהירות והרים את עיניו למורה. “אתה צריך הזמנה אישית? למה אני צריכה לפנות אליך המון זמן כדי שתתייחס אלי” המורה שאלה ונשמעו צחקוקים מהתלמידים. “הפרצוף שלי פה, לא ברצפה” היא הוסיפה וסימנה לנתן שיסתכל עליה. הוא הנהן במהירות והקשיב לדבריה. “אוקיי תלמידים, לצערי הרב לאילן ביטון היקר שלנו יש בעיה, הוא התעלף היום ולקחו אותו לבית החולים. שם גילו שהוא חולה בלוקמיה” המורה אמרה ונשמעו לחשושים של התלמידים כמו: ‘אני לא מאמינה, הוא כל כך צעיר’, ‘מסכן אילן, שיבריא מהר’ ועוד כאלה ואחרים. “שקט בבקשה” המורה אמרה והלחשושים הפסיקו במהירות. “מחפשים לאילן תורם של מח עצם, אבל הבעיה היא שסוג הדם שלו מאוד נדיר” המורה הוסיפה וכולם התחילו להסתקרן.

“כן אבנר” המורה נתנה רשות דיבור לילד מהכיתה. “איזה סוג דם יש לו?” אבנר שאל בסקרנות. “סוג הדם שלו הוא AB-” המורה אמרה. “אני רוצה שכולנו נתנדב לתרום, אז שכל אחד יצא לפי סדר המקומות לבדיקה. אבנר, תצא אתה ראשון” היא הוסיפה ואבנר הנהן ויצא מהכיתה. לאחר שכולם נבדקו, המורה הודיעה שהתוצאות יגיעו מחר.

עבר יום וכבר היה צלצול לשיעור הראשון. “בוקר טוב תלמידים” המורה אמרה בחיוך. “בוקר טוב המורה” התלמידים השיבו ביחד. “הגיעו התוצאות ולשמחתי מצאו רק תורם אחד שיכול לתרום” המורה אמרה בחיוך. התלמידים זקפו את אוזניהם כדי לשמוע מי הילד שיציל את אילן. “הילד שיכול לתרום זה נתן לוי” המורה אמרה. נתן פער את עיניו וכל התלמידים סובבו את ראשם לכיוונו. “א-אני?” נתן אמר וניסה לדעת אם שמע נכון. “כן, אתה” המורה אמרה בחיוך. “תלך לחדר האחות, יחכה לך שם מישהו שייקח ממך את התרומה” היא הוסיפה ונתן הנהן ויצא מהכיתה לחדר האחות. בחדר אחות חיכה לו פרמדיק שלקח ממנו את מח העצם. “אתה ממש גיבור, אני מאמין שאילן מאוד ישמח לגלות שמישהו מהכיתה שלו תרם לו” הפרמדיק אמר בחיוך ויצא מהחדר.

הגיע ערב ונתן קיבל שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. “שלום, נתן לוי?” קול נשי בקע מהטלפון. “כן, מי זה?” נתן שאל. “אני אמא של אילן ביטון” היא אמרה ונתן נבהל. “שלום לך אמא של אילן” נתן אמר. ” אני רוצה להודות לך על זה שהצלת את הבן שלי” היא אמרה. “זה בסדר, את לא צריכה להודות לי” נתן אמר וצחקק בקול חלש. “אני כן, רציתי לבקש ממך לבוא לבית החולים איכילוב, איפה שהבן שלי נמצא. אני רוצה להודות לך פנים מול פנים” היא אמרה ושמעו את האושר בקולה. “את בטוחה?” הוא שאל. “כן, אני אשמח אם תבוא” היא אמרה. “אוקיי, אני אבוא עוד שעה בערך” נתן אמר. “בסדר, להתראות” היא אמרה וניתקה את השיחה. נתן התארגן ונסע לבית החולים. “שלום” נתן אמר לאישה בקבלה של בית החולים כשניגש לשם. “שלום, איך אני יכולה לעזור לך?” החזירה האישה בחיוך. “יש פה מישהו בשם אילן ביטון?” הוא שאל. “רק רגע” האישה אמרה ובדקה אם נמצא מישהו בשם הזה. “כן, הוא נמצא בקומה ג’ בחדר 125” האישה אמרה. נתן הודה לאישה והלך לחדר שבו אילן נמצא. הוא דפק בדלת ונכנס לאחר ששמע שהוא יכול להיכנס. כשנכנס ראה את אילן ישן ואת אמו מסתכלת עליו. אמו של אילן הפנתה את מבטה לנתן וחייכה אליו. “נתן, תודה שהגעת רציתי להודות לך ושאילן יראה אותך” היא אמרה וקמה לעברו. “תודה רבה נתן, אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיך” היא אמרה ונתנה לו חיבוק חזק. “אין בעד מה” הוא אמר והחזיר לה חיבוק. “אני אעיר אותו” היא אמרה וניגשה לאילן. “אילן קום, אני רוצה שתראה מי תרם לך” אמו אמרה לו. “בסדר” אילן אמר וקם. הוא שפשף את עיניו ורצה לראות אם ראה טוב.

“נתן לוי?” אילן אמר כלא מאמין. “ה-היי” נתן ענה בפחד. “אני אשאיר אתכם לבד” אמו של אילן אמרה ויצאה מהחדר. “א-אני לא מאמין ש-שזה אתה” אילן אמר בהלם. “כן, גם אני לא” נתן אמר והתיישב ליד אילן. “אממ… אין לי מושג איך להודות לך, אתה הצלת את החיים שלי” אילן אמר. “אני מצטער על כל מה שעשיתי לך, לא הייתה לי שום סיבה מוצדקת להכאיב לך כל יום” הוא הוסיף במבט עצוב. “זה בסדר, אני סולח” נתן אמר. “אל תגיד את זה סתם, אני רוצה שתגיד אם אתה באמת סולח לי ושזה לא מפחד” אילן אמר. “אני אומר את האמת, אני באמת סולח לך. אני מקווה שתבריא מהר” נתן אמר בחיוך שגרם גם לאילן לחייך בחזרה. “תודה” אילן אמר. הוא חיבק את נתן שהופתע וחיבק בחזרה. “בבקשה” נתן אמר וצחק.

“מאז הפכנו לחברים טובים” סיפרתי לנכד שלי. “אנחנו היינו מבלים כל יום ביחד, היינו עושים הכל ביחד. אבל כשסיימנו תיכון ועזבנו את הפנימייה… נפרדו דרכנו. כל אחד הלך לעיר הולדתו ומאז לא ראינו אחד את השני” סיימתי לספר את הסיפור. ניגבתי את הדמעות שירדו במהלך הסיפור  וחייכתי חיוך עצוב לנכדי. “אני מצטער סבא, אני לא ידעתי שיש לך סיפור חיים כזה” שון אמר לי. “זה בסדר, אתה לא צריך להצט-” דיבורי נקטע כאשר שמעתי נקישה בדלת. “אפשר להיכנס” אמרתי וראיתי רופא שנכנס במהירות. “קרה משהו?” שאלתי בדאגה. “כן, מצאנו לך תורם. זה היה קשה אבל הצלחנו” הרופא אמר בדיבור מהיר וחייך. “באמת? אני כל כך שמח” אמרתי בחיוך מאושר. “סבא, אני אודיע לכולם” שון אמר בחיוך ועמד לצאת המחדר. “חכה, אתה לא רוצה לראות מי התורם של סבא שלך? הוא מחכה פה בחוץ” הרופא אמר ושון הנהן. הוא התיישב בחזרה לידי והסתכל לכיוון הדלת. “אתה יכול להיכנס” הרופא אמר לתורם שעמד בחוץ. הדלת נפתחה באיטיות ונכנס לשם מישהו עם שיער לבנבן אפרפר וחיוך זוהר. עיניו היו שחורות כמו הלילה ופניו היו חלקות בצורה יוצאת דופן למישהו מבוגר. דמעה ירדה מעיני כשראיתי את אותו התורם. כל הזיכרונות עלו לי לראש ואיתם גם החיוך שלי.

“נתן לוי, תכיר את התורם שלך. אילן ביטון”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן