פרק 1: העולם מנקודת המבט שלי

זה היה ירוק וסגול ואפילו טיפה לבן ואז הלל צרחה "הפסטה מוכנה", כבר ידעתי איפה המטבח קודם כל אני ממששת את פינת הקיר, אני עוברת דרך המסדרון הדק, ושכשאני פורסת את ידי אני מרגישה את הקירות, אח"כ אני מרימה את ידי כדי להרגיש את המנורה וכך אני יודעת שעלי לפנות,

לאחר מכן אני מגיעה לשולחן הגבוה "שולחן בר" ושם הלל או שרה מוזגות לי אוכל. אבל בכל זאת שאני יודעת את הדרך שרה באה אליי ונתנה לי יד, היד שלה הייתה כ"כ חמה שהרגשתי שהיד שלי נמסה בתוך שלה.

  אחרי שסיימתי לאכול הפה שלי נהיה דביק בגלל שהלל תמיד מבשלת את הפסטה יותר מידי זמן ואז היא נהיית דביקה. הלכתי בחזרה לחדר שלי והמשכתי לנגן בגיטרה, הפעם ראיתי צבעי פסטל בעיקר וורוד, כחול וצהוב צבעים שמחים ומלאי חיים ו…..

הצבעים נעלמו! טעיתי בתוו….  זה בחיים לא קרה לי. הרגע הזה ערבב את כל הצבעים כאילו מישהו לוקח מקל ושובר את השתקפותה של המים, לנגן זה הדבר היחיד שאני באמת באמת ממש טובה ועכשיו שעשיתי טעות זה טיפה מפתיע אותי.

 שרה באה אליי ודיברה איתי ושיחקה לי עם השיער, הלל נכנסה לחדר בשקט כי גם ככה אני עיוורת ולא רואה אותה אז לפחות שאני לא ישמע אותה כי השמיעה שלי הייתה מאד טובה כך הלל ושרה אומרות, ופתאום שמעתי "היום יום הולדת 3x  לעיליי"!

הן סיפרו לי שהעוגה לבנה עם עיגולים בכל מיני צבעים כי סיפרתי להן שכשאני מנגנת בגיטרה אני רואה צבעים, הם גם סיפרו לי שיש על העוגה 32 נרות (=הגיל שלי).

בקשתי משאלה בלבי שאני שרה והלל תמיד נישאר יחדיו, כיביתי את הנרות בנשיפה אחת גדולה. אח"כ הלכנו כולנו לסלון כדי לשמוע שירים. שיחקתי בשיער של הלל, הרגשתי שהוא כ"כ בקבוקי ואח"כ הרגשתי את השיער שלי (כדי להבדיל).  הבנתי שהעולם לא כ"כ נורא כשלא רואים אותו ובעצם אני מרגישה דברים שמאפשרים לי לראות מנקודת מבט אחרת (בלי לראות), אבל הבנתי שבעצם הוא כן יכול להיות אכזר.

פרק 2: מהקל אל הקשה

שרנו ושרנו,  אח"כ הלל הלכה לחדרה, ואחרי כמה רגעים שמענו…  אח!

שרה מיד עזבה את ידי ורצה לחדרה של הלל היא צעקה שהיד שלה נפוחה וסגולה וצריך ללכת לחדר מיון עכשיו. ניגש אלינו רופא ושאל את הלל מה קרה, היה לו קול עמוק נורא  לא ראיתי איך הוא נראה אבל יכולתי לדמיין לעצמי איך הוא נראה. הלל ענתה לו שהיא פתחה את המגירה להוציא משהו ואז המגירה נסגרה לה על האצבע. הרופא לקח אותה לצילומים, וכשהגיעו התוצאות הוא אמר שיש שבר שמו לה תחבושת היא נשמעה סובלת. אח"כ חזרנו הביתה וקנינו את הגלידה האהובה של הלל.

כשנקפא לנו המוח צחקנו מלא ובקושי דיברנו רק צחקנו.

שמענו את השעון קוקייה, כל שעה השעון מצלצל הפעם הקול היה חורק, שעה לאחר מכן השעון בכלל לא השמיעה קול אז הזמנו טכנאי.  הוא בא ולקח את המסמרים ואת הסולם מהמחסן שלנו, המחסן נמצא בקומה התת קרקעית, כך שלקח לו טיפה זמן להגיע. אחרי שהוא הגיע הוא הלך בצעדים שאפילו אני האישה העיוורת הרגישה צעדים מאוד מאוד כבדים שהלכו ישר לקיר.

שרה הסבירה לי שלב שלב מה הוא עשה: דבר ראשון הוא הוריד את הקוקייה מהקיר לאחר מכן הוא פירק את השעון דבר שלישי הוא חיבר מחדש את השעון הוא חיבר או לפחות ניסה ואז הוא צעק לעזרה שרה ראתה שנכנס לו לאמה מסמר, לא היה זמן אז הסענו אותי באוטו שלנו ישר למיון, יותר נכון שרה והלל הלכו אתו, אני נשארתי בבית.

עבר רבע שעה ו37 הודעות ללא מענה וגם אני עדיין במענה הקולי, ניסיתי להתקשר עוד הפעם, "מיס גרינבל?" שמעתי, אמרתי סליחה טעות במספר, מששתי את הטלפון כדי לנתק אח"כ התקשרתי וב"ביפ" השלישי שרה אמרה לי שהמצב לא טוב ניסיתי לברר מה קורה, שאלתי אותה אבל הלל התפרצה לדבריה והיא לא הייתה נשמעת רגועה בכלל, אחרי שנייה השיחה התנתקה.

אחרי 22 דקות אני קולטת את עצמי בספה בסלון לא מבינה מה לעשות עם כל המחשבות שמציפות אותי, אני מבחינה ברעש מהחלון המרכזי אני מנסה להתרכז ולהבין מה זה הרעש הזה, אבל אז היה רעש אחר שהפריע לי, זו הייתה שרה היא נכנסה לדירה ואמרה שאני צריכה להתארגן כי אנחנו הולכות לבאר-שבע היא לא הותירה לי כל כך מקום לשאול שאלות אז המילה היחידה שמצאתי היא סבבה, למרות שאני יודעת שהיא לא שאלה אותי אלא ציינה עובדה.

האסימון נפל לי מיד, חיברתי את הכול, כמו פאזל, רעש מחריד, שרה באה להודיע בשורה לבד, צריך לזוז מהר, אבל רק באר-שבע זה החלק בפאזל שלוקח זמן למצוא ואני עדיין לא מצאתי.

פרק 3: בדרך לשם

חוץ משוק, הבטן שלי התהפכה והראש שלי היה ריק ממחשבות כמו חדר ענק עם מלא חמצן ואף שום פריט, כמו קנקן מים בלי מים או כמו כדור הארץ ריק מאנשים, מה שכן יכולתי לעשות זה לדמיין נסיעה דרך בניינים מכוניות עצים וצמחים ועוד' ועדיין שום רגש לא הציף אותי.

שרה הדליקה את הרדיו וזה היה מוזר כי שרה שונאת לשמוע דרך רדיו, שמעו מישהו שניגן בגיטרה והתחלתי לראות עיגולים כחולים כהים ועיגולים קטנטנים בצבע בז', אני לא יודעת למה ראיתי את הצבעים העצובים האלו כי המוזיקה הייתה כל כיפית ונעימת שמיעה.

לאחר כמה דקות שרה הנמיכה את הרדיו, שררה בינינו דממה שהתמשכה כמה שניות ספורות, בשניות אלו שרה הסדירה נשימה, כן, שמעתי את זה, היא התחילה להגיד:" עילי, הלל בבאר-שבע, בבית חולים. היא הפסיקה לדבר והמשיכה:" היה לה התקף…." התפרצתי לדבריה:" התקף אסתמה?!" היא אמרה לי שכן, היה רגע של שתיקה, שרה הבינה שאני כועסת עליה, היא לא יודעת למה אבל גם לא ביררה. עכשיו הכול הציף אותי הכול! מה לא?! בכי, דאגה, אשמה, חששות, שנאה, ואפילו טיפ טיפה צחוק….

אני יודעת אני יודעת, זה נשמע רע אבל כן, כי לפני לא הרבה זמן הלל שברה את האצבע ואז לטכנאי נכנס מסר לאמה ואז עוד פעם קרה משהו להלל אבל הפעם היא קיבלה התקף אסתמה, ידעתי שיש לה אסתמה אבל לא ידעתי כמה היא חמורה. הרגשתי משהו, אבל משהו פיזי, מוחשי, אמתי……. צעקתי:" עצרי!" לא יודעת למה אבל שרה חשבה שבגלל שאני כועסת עליה אני אמרתי את זה, אבל לא, באמת רציתי שתעצור. צעקתי עוד הפעם:" עצרי אמרתי!". הפעם היא עצרה, פתחתי את דלת המכונית היא הייתה קרה כל כך יצאתי לקחת נשימה ועוד אחת, ועוד אחת כדי לעכל…. לאחר מיכן הדבר הפיזי המוחשי האמתי יצא… הקאתי…. לאחר שהקאתי ישבתי על קצה הכביש המהיר והרטוב בשום מודעות מהחיים לא יכולתי לדמיין את עתידי, איך הם יראו או מה אעשה בהם אם אאבד את הלל.

נכנסתי לאוטו בכבדות אך במהירות ושרה המשיכה לנסוע, ואך גם, לא אמרה דבר אחד.

פרק 4: המציאות בפרצוף

סוף סוף הגענו. שמעתי בהלות ונשימות כבדות, הלל עדין הייתה בזמן התקף, הרופאים נתנו לה תרופות שירגיעו אותה. שמעתי את פעימות לבי כאילו הלב שלי הולך לצאת בכל רגע מהחזה שלי.

פתאום הרגשתי שאני במקום אחר בזמן אחר ובמצב אחר, כאילו שמעתי את הלל והרי אני לא יכולה לשמוע את הלל כי היא בקושי יכולה לדבר בזמן התקף, אח"כ זה נהיה יותר ויותר מוחשי ואמתי כי הרגשתי את הפוך והשמיכה הפרוותית שלי, אבל רגע, לא, זה לא חלום הייתי במציאות, הייתי בחדר שלי עם הפוך והשמיכה הפרוותית שלי ובאמת שמעתי את הלל מדברת מהסלון עם שרה. ומרב שמחה הייתה לי התפרצות בכי מאד משונה של ידיעה שהכל בסדר.

פסעתי את דרכי לסלון ושם התיישבתי על הספה, הלל שמה יד על הכתף שלי ואמרה:" פספסת את כל האקשן!". שלושתנו פצחנו בצחוק בכל שריר בגרוננו, שרה הביאה לי את הגיטרה ואני התחלתי לנגן את השיר האהוב על כולנו……

"אור גדול מאיר הכול

ויותר כבר לא צריך לשאול

אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות

להתחיל הכול מהתחלה

כמו לנשום בפעם הראשונה

אני כאן אני לא מתבזבז יותר…"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן