צליאק –סיפור חיי –פינחס יהודה מרגליות ז'2

שלום לכם. לי קוראים פינחס יהודה, ואני בכיתה ז'.

ואני כאן כדי לספר לכם מה בעצם קרה בחיי. המעניינים למדי, למשל,

עברתי שלוש פעמים הרדמות מלאות בחיי בבית החולים, עברתי ניתוח בגיל שלוש…

אבל זה לא קשור לעכשיו. אני כאן כדי לספר לכם על הצליאק שלי, חלק בלתי נפרד מחיי, ועם זאת, אויבי הנצחי…

עכשיו הסיפור מתחיל באמת…

אני הייתי אז בן 8. ואימי קיבלה מהרופאה הפניה לבדיקה מסוימת אני לא יודע איך קוראים לבדיקה הזאת, אבל אני רק יודע שהכניסו לי צינור לבטן דרך הפה. בכל מקרה. נסענו לשם (לשניידר) ובדרך הוריי אמרו לי אין לי מה לדאוג ושהבדיקה תעבור בשלום, ושהם לצידי ובלה בלה בלה… (מה שרק הלחיץ אותי עוד יותר) אז נכנסנו לגסטרו, לקחנו כרטיס והתיישבנו. ואני הייתי משועמם, אתם מבינים? תדמיינו ילד שיושב על ספה ללא כל דבר לעשות. רק לשבת, ולשבת, ולשבת… כעבור שעה וחצי בערך, הגיע תורנו. אז הלכתי לחדר הניתוחים בידיעה שאני כבול בידיו של הגורל האכזר…                         

ישבתי על המיטה שהציעו לי (איזה נחמדים, אה? רק שהמיטה הייתה לא כל כך נוחה) והרופא שאל אותי אם אני רוצה לשים את המסכה(כאילו שהייתה לי ברירה), ושיש לה ריח של גרביים רטובות ומלוכלכות שישבו בכביסה שבוע(לא נראה לי שהוא היה צריך להגיד את זה) אז מן הסתם שאמרתי כן. אז הוא השכיב אותי על המיטה, ושם עלי את המסיכה…

היה למסיכה ריח גרוע מאוד(בלשון המעטה)ופתאום היו בחדר איזה 7 אנשים(כולל אבא שלי)אז התחלתי לחשוב שאולי יש עוד דרך להרדים אותי. אז התחלתי להיאבק בהם(כן, 7 אנשים החזיקו ילד בן 8 שלא יוריד את המסיכה)לאחר מאבק של 5 דקות, הצלחתי להוריד את המסיכה, ושאלתי אם יש עוד אפשרות שבה אפשר להרדים אותי. אז הרופא לפתע פתאום, נזכר(!)יש גם דרך של זריקה, אז אמרתי שאני רוצה את הזריקה, אז הוא אמר לי ולאבי שנלך לאחות ולהביא לה את הפתק הזה(הוא שלף מאיפשהו).

הלכנו לאחות והבאנו לה את הפתק, היא הסתכלה ואז שלפה מתיקה מין דבר חד באורך 5 סנטימטר שנראה כמו מחט, ושמה לי אותו במקום שבו עושים לאנשים בדיקת דם(אני לא יודע פשוט איך קוראים לאיבר הגוף) ושמה לי על המחט סלוטייפ.

הלכנו לרופא ואז הוא השכיב אותי על מיטתי(כן, אני קראתי למיטה של בית חולים "מיטתי") ואז העוזר שלו הביא מזרק והביאו לרופא. הרופא התחיל להזריק לתוך המחט(היה מין פתח למזרק)ולא הספקתי להגיד "ננס הקצב" וכבר נרדמתי…

לאחר כשלוש שעות התעוררתי, ונתנו לי לחם מגעיל בטעם של בצל ובננה(וכן, אני מדבר מתוך ניסיון).

נסענו לקניון הגדול, ואז הוריי שאלו אותי מה אני רוצה. פיצה, פלאפל או המבורגר, כמובן שאמרתי-המבורגר. אז הלכנו לבורגראנץ' והזמנו המבורגר לי ולאבא. לקחנו את המנה ונסענו לסבתא שלי, לאכול אצלה את ההמבורגר. ואז אבא שלי אמר לי שעכשיו תהיה הפעם האחרונה שאני אוכל קמח. כמובן שאני, בתור ילד בן 8

לא חשבתי כל כך למה הייתה הכוונה.

אבל עכשיו, אני יודע למה הוא התכוון.

כעבור כמה ימים, לאחר הגילוי המדהים והמעצבן (הצליאק) הייתי בבית הספר וכמובן, בתור ילד תמים , שכחתי את האוכל שלי בבית. אז הלכתי למזכירות ולקחתי אוכל. אז הלכתי לכיתתי ואכלתי את האוכל…

לאחר שאכלתי כבר חצי מהסנדוויץ' (ילד גאון, אה?) נזכרתי שאסור לי לאכול את זה, אז זרקתי את הסנדוויץ' שהיה בידי וזרקתי אותו לפח. כמובן שהיה לי סחרחורות וכאבי בטן, אז שוחררתי הביתה באותו היום. ורק אז התוודעתי לאויבי הנורא-צליאק….

ומאז אותו הרגע אני סבלתי מאוד מהצליאק, כי אני יותר לא יכולתי לאכול את החלות של אבא,סופגניות, בורקס… כמעט הכל-ומאז אני והצליאק במאבק נצחי…

אה – רק עכשיו נזכרתי במה שקרה לפני שגילו לי את הצליאק:  אמא חשבה שיש לי אלרגיה לחלב בגלל שמתי שחילקו בבית ספר שוקו אז הייתי מתפתל מכאבים עד כדי כך שבית הספר היה צריך להתקשר לאמי שתחזירני הביתה. אמא החליטה ללכת לרופאה, והרופאה אמרה שכנראה זה לא אלרגיה לחלב ושאולי זה בכלל צליאק. אז הרופאה שלחה אותי לעשות בדיקת דם. ונחשו מה? זה היה צליאק… ואז עשיתי את הבדיקה שסיפרתי לכם עליה עד עכשיו…

סיימתי לספר לכם את סיפורי, אני מקווה שתאהבו אותו, ועכשיו אני צריך ללכת. נתראה בפעם הבאה!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. מעין אור בלאו הגב

    וואי!
    גם אני צליאקית ועברתי גם דברים קשים כאלה

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן