צלילים ומילים

צלילים ומילים

היא הרימה מבט אל הים הפרוש לפניה כקנבס צבוע בגווני כחול בהירים, הגלים נשברו על החוף מלווים בקצף לבן, כמו אקורדים מתנגנים בקצב שקט. העננים כיסו את שמי התכלת הוורדרדים בבלגן חסר תבנית, אך משום מה יפהפה. נעים ביחד עם הרוח הקלה וחושפים מפעם לפעם את השמש האדומה. רוב הזמן נראו רק קרני האור, חלקן נחו בשקט על הגלים, יוצרות גוונים כתומים, וחלקן נשלחו לכל עבר. קרן אור בודדה נחתה על המחברת הפתוחה שהיא החזיקה בידה. ציפורים עופפו בשמים, או נחתו על החול, מלקטות פיסות אוכל קטנות. היא לא נתנה לעצמה להתאבל על ציוצן המיוחד שלעולם לא תשמע, או על קולות הצחוק של הילדים המקפצים בין הגלים, שגם אותם נותר לה רק לדמיין. היא הורידה את מבטה, והוסיפה מילה אחרונה לקטע שכתבה, עוברת עליו שוב ומוצאת נחמה במילים שלה עצמה.

צלילים

היא פרטה על המיתרים, נותנת לעצמה להיסחף ביחד עם הצלילים. הם הראו לה מקומות חדשים, נופים יפהפיים. הם מילאו את הכל בחיים, בצבעים. והיא לעולם לא תבין למה בני האדם היו כל כך שקטים, או רועשים. הקול היה דבר מדהים. הוא יצר מילים, ויצר צלילים. אך הם מעולם לא העריכו, הם השתמשו בקול לדברים מחרידים. צעקות, קללות ועוד.. עד שניוונו את קולם לדבר חלול ושבור. חסר כל ערך, חסר משמעות. הו, כמה קינאה בהם עכשיו, קינאה בעצמה על שפעם יכלה להיות כמותם. לא מחויבת להעריך דבר שנמצא הרחק מעבר להישג ידה, לא מחויבת לשנוא את הצלילים על כך שנטשו אותה. היא עוד ראתה את הקול ושמעה אותו במוחה. קודם כל ברוח, היא קלה לזיהוי, היא נמצאת בכל מקום, וצלילה ברור וחד. וקול טפטוף הגשם, חזק, עדין ומיוחד. קול הציפורים ושאר בעלי החיים. היא שמעה דברים רבים, אך קולם של חפצים זזים, ומילים, כבר נשכחו מראשה, נקברו אי שם בחשיכה. אז היא נאחזה בצלילים כה רבים ושונים. מנגינות של כלים. אקורדים ושירים. אך אז הפחד הישתלט ואחריו הייאוש, והיא כבר לא הסבה את ראשה לקול מדומיין של יתוש. הצלילים נחלשו, והגיטרה שתקה. אצבעותיה החליקו חלושות על המיתרים, בתקווה חסרת מילים, אך היא המשיכה לחכות לצלילים, עד שיום אחד הניחה את הגיטרה והישירה מבט, ומבעד לדמעות היא מצאה אור חדש. את יופי החיים. מנצנץ אליה מתוך נופים מוארים. אז היא עזבה את הצלילים ואחזה במראות, ועיניה שירתו אותה, צלולות וברורות. אוזניה איכזבו, והקולות מזמן נדמו. אך היא מצאה תקווה ביופיו של העולם, היא אחזה בו היטב והמשיכה משם…

היא סגרה את המחברת, מחייכת לעצמה, וכבר לא ניסתה לזמזם מנגינה. רק אחרי שהשמש שקעה, היא הצליחה להתיק את עיניה מהים השחור. אך עכשיו את מקומה של השמש תפס הירח, ואליו התלוו הכוכבים, וכמה שהיא אהבה לצפות בהם מנצנצים. או לבחון את הירח ולהחליט אם הלילה הוא עצוב או שמח. בסופו של דבר, אוויר הלילה המקפיא עשה את שלו, ואיתו גם השעה המאוחרת.

היא שלחה הודעה לאימא, וזאת אמרה שתבוא לאסוף אותה בעוד כמה דקות.

זיכרון פניה המחייכות של אימא קפץ אל ראשה. כשלפני כמה ימים חזרה מעוד טיול עם השקיעה, והודיעה לאימא שהיא מוכנה ללמוד שפת הסימנים ושממחר תחזור לבית הספר. היא אף פעם לא ראתה את האושר פורץ מפניה של אימא ככה, משיל מעליו את הדאגה, ומביא איתו הבנה שהילדה שלה לא תשקע בעצבות על מר גורלה. אליה הצטרפו פניהן המחייכות של אביה ואחיה הקטן, ששמח בעיקר על כך שיוכל ללמוד שפה חדשה.

מאחורי הזיכרונות היפים התחבאו כאלה אפרוריים. אותו יום שאמרו להם סופית שכבר לא ניתן להציל את שמיעתה, ואפילו לפני, כשהרגישה את הצלילים חומקים מאחיזתה. או לפני כמה ימים, כשהתקשתה להיזכר בקולה של אימא.

אך כל אלה התגמדו לעומת המילים שכיסו כל דף במחברתה, או לעומת הרגעים הקסומים, שבהם הביטה וצפתה. בנופים עוצרי נשימה, או בניינים מטים לנפול. בגני פרחים מסודרים בקפדנות, או בצמחי הפרא והעשבים המשתלחים בין לבנים בחוסר אחריות.

או כששקעה במחשבות על היופי שסבב אותה, בלי צעקות סוררות שאילצו אותה להקשיב לריבים ולדרמות של כל אותן ילדות.

היא אהבה לצפות בשיחות של אחרים, ולהבחין בדקויות של כל שפת גוף. איזו תנועה מתלווה לאיזה רגש, לאן מביטות העיניים, האם הם חלולות או מלאות חיים, ובכלל, עד כמה אנשים באמת מקשיבים.

היא גילתה שלרוב הם רק מחכים להזדמנות להגיד את שעל ליבם, אין להם סבלנות להקשיב ולהבין את הרובץ על לב האחר. אך עד כמה היא שונה מהם? לא הרבה, רק שעכשיו נאלצה ללמוד לקרוא שפתיים, ולהגות כל הברה בזהירות, שמא נשכחה מלבה.

חברותיה עזרו, הם אזרו סבלנות ועשו כל שביכולתן לעודד אותה.

אך היא שקעה בעולמה הפרטי, אל מוחה רווי הדמיונות על גיטרה מנגנת, או מלא במשאלות על אוזניים שומעות.

בימים האחרונים היא החליטה להפסיק לחפש אחר תשובות, בספרים, בשירים, באנשים אחרים, והחליטה להתמקד בתשובות שלה עצמה. אין טעם להיקרע בין שברי העבר, היא תתמקד במה שעוד ברשותה. מכאן והלאה לאן היא תלך? איך תדע ללא הצללים שיכוונו אותה? אבל אולי עבר זמנו של הקול והמנגינה, אולי השירים לא לגמרי נטשו אותה. הם עוד פה בלי אקורדים, חבויים בין מילים הכתובים על מחברת קטנה.

אז כשישבה במכונית לצד אימא, בדרך אל ביתם השמח, אך כבר לא רועש בשבילה, היא הרימה מבט אחרון אל הירח המלא הנישא ממעל, הוא נראה מהרהר, לא עצוב, לא שמח. כי הילדה הקטנה עם העיניים הגדולות, החליטה שהיום הוא יאיר עוד יותר מהכוכב הכי גדול בשמיים, ורק רגש אחד ינסוך על פניו וישרה עליה תקווה.

עד כמה אהבת את היצירה?

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.