בין שחקים לקמים סופרה ארץ נכספת

ומקום מושבה בין כרכים עתיקים

על אדמת מאבק אין קיצי היא ניצבת

בעוז עודנה עומדת אל מול השנים

איתן נעוריה שכח ואחר כוחה היא אובדת

אדמתה הפורית קבורה תחת סלעי השנים

הירוק אין ירוק הוא, וללפיד תקווה היא מייחלת

למען יאיר הוא גורל אחרון הפרחים

מבעד לשוטים וקמלים נוצצים עלי הכותרת

בגאון מזדקר גבעולו על אדמת הטרשים

עליו הזהובים רקומים בהדר כעטרת

נוצרים הבטחות נשכחות לבנים אבודים

בין להבים לכזבים את הצמח חובקת

מגנה ומטפחת את בן הזקונים

שנותיו חולפות וימיו ממלאים את השקט

את שרידי תפארתה מקשטים בניצוץ נעורים

את עלטתה הוא מאיר אחר שנים בהן נחשכת

אבודה מגששת אחר דרכי אהובים

למענו היא נלחמת, ובזכותו היא זוכרת

זכרון חיוך אשר אבד במרוצת השנים

גדל הניצן וכעת הוא לקוץ ותפארת

ליבו בוער כברק ושואג כרעמים

דמותו איתנה אך ליד בתוכה היא נוצרת

זוג עיניים נוצצות וחיוך לב תמים

על כתפיו בגאון עברו הוא נושא כהדרת

ועיניו מזכירות סיפורה ששכחה לשנים

למען ליבו מחדש היא כל פעם נופלת

וחיוכו החצוף לרגליו יפיל עוד רבים

ימים עוד חולפים, וסערה מתקרבת

עננים וצרים כאחד סביבה מתקבצים

את מטרי שנאתם בייאוש היא הודפת

אך הארץ נשטפת כולה בגשמים אדומים

עולמה מיטלטל בהלמות שנאתם היוקדת,

אך מי יושיעך ואהובייך עודם רחוקים?

וכיצד זה ייתכן כי את עדיין עומדת,

בעוד אדמתך בלהבות עולה כבר שנים?

מבעד לכאב הזועק את דמעותיה נוצרת

ואל עבר בנה אהובה מחייכת שקרים

את עיניו בליבה היא להדוף נאבקת

אך השקר שקוף הוא, והאמת בצבעים.

בסערה הוא מביט ולוחש, ונשימתה נעתקת

לבקשה המהדהדת בלי קול התוכל להסכים?

אך השיטפון מתגבר ואדמתה כבר נחנקת

טיפות המים מוחקות עקבות ופנים

על מפתן דלתה יעמוד הוא לקול צרה הנוקשת

החלטות נחושות ארוזות בתרמיל של פחדים

ובעת פרידה תחבקו, אך סודה היא נוצרת

כי בין הלהבות של הקרב נשרפים ילדים

שמש עולה ואז שוב יורדת

יום אחר יום חולפים הימים

בין מחוגי השעון אובדת היא שקט

וליבה פועם במקצב יודע דברים

ולפתע דפיקה ראשונה על דלתה מהדהדת

שנייה מסובבת ברגע את כל הראשים

שלישית אחרונה, ואת ליבה היא חותכת

בשתיקה אכזרית בפניה את האמת הם צורחים

וכעת בפרחה מביטה היא מבעד לתכלת

צחור הוא כשלג נוצץ וכנפי מלאכים

זה לא ייתכן, נחושה היא, להאמין ממאנת

הרי אסור כך לקטוף פרחים מוגנים

אך את ילדה הם תולשים מן זרועות תקוותה הנואשת

ובאמת הכעורה ממלאים את פניו היפים

כי המטר על חייה לא סופו הוא בקשת

ובנה הקטן איננו עוד בין החיים

שן פרח, אז בדמעתה לו לוחשת

את עיניך עצום לסכין השדים

שן ילד, ואולי תחלום על אחרת

על עולם בו פרחים אינם נרצחים

בדמעה אחרונה את ידו היא עוזבת

ואת אחרון אהוביה שולחת למנוחת עולמים

דמו זועק לעברה, אך ידה ממנו נקצרת

וקולו הקורא לשובה יהדהד עוד שנים

שמיים נקרעים ממעל ובתוכה היא נחתכת

מוקפת נחשולי להבות וזכרונות חרוכים

ולעד תחייה היא בעוד מבפנים היא נשרפת

כי המוות פוגע רק באשר עודם בחיים

ומי יאחה לליבה בעודנה נסדקת?

מי יאסוף דמעותיה בלילות לבנים?

מי יזכיר את כל אשר היא איבדה ואובדת?

ומי יעמוד לצידה מול צבאות השנים?

האם אדמתה תהיה שוב אי פעם מוארת,

או שלעד תישאר לכודה בין קירות הצללים?

ליבה שבור מאובדן ואת כאבה היא זועקת,

אך מי יישמע לקולה מבעד לשחר משקים?

וכיצד בכל נים מגופה היא עודנה אוהבת,

בעוד ליבה האבוד כבר הפך לרסיסים?

והאם יום אחד תהיה שוב מאושרת,

או שלעד תישאר בודדה בין קברי הפרחים?

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן