זה קרה שוב היום, הם הכו אותי. זה כאב כל כך.

לא עשיתי שום דבר, הלכתי במסדרון עם ידיים מלאות בספרים והחלקתי, אז באה המכה הראשונה. לא חזקה במיוחד, רק מילה או שתיים, כמו סטירה שיכולתי להתעלם ממנה. אבל אז באו עוד שתיים. הפעם המילים היו כמו אגרופים בבטני. זה כאב אבל הייתי רגילה.

דקות אחדות והייתי מוקפת לגמרי, הם סגרו עליי במעגל. מילותיהם מכות במדויק, חותכות וגורמות לי לדמם.

הדם נשפך על הרצפה אבל הדמעות לא זורמות, אני לא נותנת להן אפשרות, חוסמת את מי המלח בחומות אבן מוצקות ויציבות.

צלצול.

הם מתפזרים.

עדיין יש תלמידים במסדרון. אני זועקת לעזרה. על הרצפה שלוליות דם. הדם שלי.

הם לא באים, מתעלמים מדמעותיי, שזורמות עכשיו על לחיי, מתערבבות בשלוליות הדם.

איש לא מגיע ואני לא יכולה לקום, לא יכולה לנשום.

המסדרון ריק לגמרי עכשיו. כל שנשאר הוא שלולית של דם מהול, מתכתי ומלוח. אני נשענת על הקיר, רגליי משוכות אל חזי, אני מתייפחת בשקט. מנסה לעצור את הדם.

קול נשמע פתאום. אני מרימה את ראשי. הקול מדבר אליי.

"את בסדר?" היא שואלת, ומטה את ראשה הצידה, לא מצפה לתשובה. ניגבתי את הדמעות, היא עזרה לי לקום, ללכת לשירותים ולשטוף את פניי ומבלי שידעה שטפה את הפצעים.

זמן רב עבר מאז, היא ממשיכה לשטוף גם את הצלקות. צלקות שנוצרו ממילים.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. נגה הנשקה הגב

    וואו!
    זה מבוסס על סיפור אמיתי?
    את כותבת מהמם מגיע לך♥

    דרג
  2. נחמה הגב

    מילים חזקות!! זה פשוט קטע חזק ברמות!
    ממש אהבתי. תודה רבה!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן