אני מוריאל בת 16.5 אומרים לי המון שאני יפה, אני פחות חושבת ככה, אז מה אם יש לי עיניים ירוקות שיער בהיר וגוף יפה, זה רק הבחוץ, אני גרה בנתיבות בבית יתומים, אני לא יתומה, הורי מסרו אותי כשנולדתי. אני לא מאלה שבוכים כל הזמן ואומרים: "אוי מסרו אותי אני כל כך מסכן" אוי תתגברו כבר בכיינים, תגידו תודה אתם מעדיפים לחיות עם הורים שלא אוהבים אתכם, למה אתם חושבים שהם מסרו אתכם ?.

אני לא האוהדת הכי גדולה של בית היתומים, לא פעם ניסיתי לברוח, וגם לא פעם תפסו אותי, אף פעם אין מספיק אוכל לכולם בכלל עדיף שלא נדבר על הטעם של האוכל, המשמעת קשה כל מי שלא במיטה עד השעה 20:00 נותנים לו עונש, אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על הילדים הנוספים, חלק מדוכאים ובוכים כל הזמן, חלק בריונים. אלימים ומרביצים אני מניחה שההרגשה שהם כמו אלה שבוכים כל הזמן רק שבמקום בכי הם מרביצים, אבל זו רק דעתי אני לא פסיכולוגית או משהו כזה, יש את החברותיים שלא משנה מה תמיד יהיו שמחים ומשמחים אין לי מושג איך הם עושים את זה הפעם האחרונה שנראה חיוך על פני היה אממ טוב את זה אני לא זוכרת, יש ילד שבחיים לא הצלחתי לקלוט לאיזו קבוצה הוא שייך הוא תמיד נראה ככל כך שונה מכולם הוא לרוב לבוש שחור, עיניים כחולות כמו הים, לפי איך שאני זוכרת קוראים לו דניאל פעם שמעתי את חבר שלו קורא לו, וקבוצה אחרונה חביבה זו אני, מוריאל, אני מסוג האנשים שתמיד בצד, שלא הכי אוהבים חברה.

פעם אחת הבריונים שכבר הזכרתי הרחיקו לכת, הם הציקו לילד קטן בגיל 9 בערך, אמרתי להם אולי תציקו לילד בגיל שלכם? הם מיד באו אלי ואמרו "למה מה תעשי לנו ?" ודחפו אותי תוך כדי אמרתי להם כמה וכמה פעמים "די, תפסיקו להציק לי" אחרי הפעם השלישית שביקשתי שיפסיקו להציק לי פתאום שמעתי קול מקצה החדר, הקול אמר: "היא ביקשה להפסיק אז תפסיקו "הקול היה של דניאל,  הבריונים הלכו קצת אחורה ומיד ברחתי, בהתחלה רצתי אחרי דניאל רציתי לומר תודה, אך כשהגעתי לקצה החדר ראיתי שהוא אינו שם יותר, מה הקטע שלו? רק רציתי לומר תודה.

היום יום חמישי, סוף שבוע זה הזמן הכי כיף בבית יתומים מכינים לנו בשבת אוכל מתאים למאכל כשונה מבדרך כלל, היום מגיעים יתומים חדשים, היתומים מגיעים בשעה 17:00 המנהלת של בית היתומים מחייבת את כולנו להיות בקבלת הפנים של היתומים החדשים, כל בוגר מקבל תלמיד שהוא יצטרך להראות לו את המקום, אני מקווה שאקבל מישהו נחמד, בדגש על מישהו! איני רוצה משהי שתתחיל לבכות לי כל ההדרכה על שהיא מתגעגעת להוריה, קיוויתי שעד שהיתומים החדשים יגיעו אספיק לדבר עם דניאל לומר לו :"תודה ולשאול למה ברח ?" ראיתי את דניאל בחדר האוכל אוכל עם חבריו, באתי אליו וביקשתי ממנו שיבוא, הוא אמר, "מה את רוצה ממני? אני אוכל "  "נו בוא שניה " אמרתי , הוא קם בעצבים ובא אחרי, אמרתי :"רציתי לומר תודה על אתמול שעזרת לי עם הבריונים, "מוריאל הייתי עושה את זה בשביל כל אחד " הוא אמר,  החזרתי לו ואמרתי " מאיפה אתה יודע את השם שלי ?"  הוא אמר: " שמעתי מישהו קורא לך אז זכרתי את השם , עכשיו אני אגמור עם החקירה שלך ואחזור לאכול " הוא הלך מהר ואני נשארתי מאחור מדוכדכת, לא ככה ציפיתי שתהיה השיחה שלנו.

הגיע הזמן לקבלת הפנים של החדשים, הקבלת פנים לא הייתה מושקעת כמו בסרטים … אך יחסית לבית יתומים שאני נמצאת בו השקיעו . למרות שלא רציתי לקבל להדריך בת קיבלתי בת, איזה כיף לי (לא באמת) למרות שהיא די שונה, הייתי בטוחה שהיא רק תבכה ותתבאס ורק תספר לי כמה אהבה את הוריה אך הייתה שמחה כל הזמן, איך היא עושה את זה? היא לא רק שמחה כמו כולם, היא גם הדביקה את השמחה שלה באחרים, אפילו לי היה חשק קטן לחייך, אומנם חשק קטן אך זה יותר ממה שהיה לי עד עכשיו, כל החיים, אני מניחה שהיה לי קצת מזל שקיבלתי אותה, השותפה הקודמת שלי עברה לבית יתומים אחר, אז מתברר שהחניכה שקבלתי להדריך, אה שכחתי לומר קוראים לה אלה, אז בקיצור אלה היא השותפה החדשה שלי, אני מקווה שלא תחפור לי מדי, לגבי חפירות לא הייתי צריכה לדאוג מהשותפה הקודמת שלי, היא הייתה די מופרעת, ולא ממש דיברה איתי, לאחר שגנבה פעם אחת מחדרה של מנהלת בית היתומים העיפו אותה לבית יתומים אחר גם אותי פעם כמעט העיפו פעם אחת אחרי ניסיון בריחה, רצו להעיף אותי אך אני מניחה שמנהלת בית היתומים אוהבת אותי כי לא העיפו אותי לבסוף, היא תמיד הייתה נחמדה אלי מסיבה מסוימת חלק גדול מהיתומים פה לא הכי אוהב אותה אבל מתמיד הרגשתי אהבה לא מוסברת אליה.

היום יום שבת, בשבת תמיד משחקים המון משחקים, ואוכלים המון אוכל … בגלל שאני אמורה להסביר לאלה על המקום ועל הזמנים, וגם בגלל שאני השותפה החדשה שלה היא די נדבקה אלי, אני לא רגילה להיות בחברה, התרגלתי כבר להיות לבד רוב הזמן, אך כשיש מישהו להעביר איתו את השבת, לרוב היא מספרת לי הרפתקאות מוזרות מצחיקות כיפיות ושונות שקרו לה, אך אפילו לא פעם אחת היא הזכירה משהו לגבי הוריה או משפחתה, מעניין מה קרה לה שהיא לא מספרת על משפחתה …

היום יום ראשון, השבת עברה לי די מהר, השאלות על משפחתה של אלה עברו לי המון במוח ולא יצאו, רציתי לשאול אותה על משפחתה אך לא ממש יכולתי להיכנס לעניינים הפרטים שלה בלי שאשתף אותה בשלי, ואני בוודאות לא אוכל לספר לה על משפחתי, טוב אין הרבה מה לומר כשנולדתי מסרו אותי כי לא רצו אותי זהו, החלטתי להתעלם לקצת זמן מהשאלות הפולשניות שרציתי לשאול את אלה, אך פעם אחת דיברתי עם אלה והיא שאלה אותי "מורי (ככה היא קראה לי ) למה אף לא דיברת על החוויות שקרו לך " זו הייתה נקודה קצת רגישה אצלי כי בשונה ממנה לי אף פעם לא היו חוויות מרהיבות כמו שלה היו, מאז ומתמיד אני תקועה בבתי יתומים, לאחר ששאלה את האלה הזאת שאלתי אותה : "ולמה את לא מזכירה את ההורים שלך ?"  אני מניחה שזה גם נושא נורא רגיש אצלה כי היא הגיבה לי מאוד שונה מאיך שהיא בדרך כלל מדברת אלי, היא אמרה : "ההורים שלי שניהם נפטרו לפני שנה, אימא שלי נפטרה מסרטן ואבא שלי נפטר משפעת, שניהם באותה שנה, גורל אכזר לא? " ראיתי אותה מעפעפת בריסיה כמה פעמים כדי למנוע מדמעות לזלוג, אמרתי לה : "לפחות לך היו חוויות " היא אמרה " אולי היו לי חוויות אבל הייתי מעדיפה להיות בלי המון חוויות רק לחזור לחיבוק של אימא שלי למעט זמן, עכשיו אין לי כוח אלייך אני הולכת לישון "  זה היה הריב הראשון שלנו, לא רציתי לגרום לה להיות עצובה, אני לא רעה, אך אני לא יודעת מה לעשות, אני צריכה לבקש סליחה? בחיים לא היו לי חברים כדי שאדע מה לעשות במקרים כאלו, השעה הייתה קרובה לשעה שחייבים בה להיות בחדר אך היה לי חשק עז לנשום קצת אוויר קר, יצאתי לגינה של בית היתומים ושמעתי מנגינה של גיטרה  התקרבתי אל הקול וראיתי שהקול הגיע מדניאל, כשראה אותי מיד הפסיק לנגן, שאלתי אותו: "למה עצרת?  המנגינה הייתה נורא נעימה לאוזן", אמר לי : "תודה, סבא שלי לימד אותי את המנגינה הזאת" ביקשתי ממנו לנגן עוד קצת והוא הסכים, הוא ניגן וניגן נהנתי מאוד מהמנגינה שלו ולפתע עלה על פני חיוך מאוזן לאוזן, זו הייתה הפעם הראשונה שחייכתי בה!!! ההרגשה הייתה נהדרת, אני רוצה לספר על זה לאלה היא כל כך תשמח !! לפתע נזכרתי שאני ואלה רבנו והחיוך השמח הפך לחיוך עצוב, דניאל מיד שם לב והפסיק לנגן הוא שאל אותי :"מה קרה ? את לא אוהבת את הנגינה ? מיד חייכתי ואמרתי :" לא, הנגינה שלך מדהימה, פשוט רבתי מקודם עם אלה " הוא שאל אותי: "על מה רבתן "עניתי שבמבט לאחור הריב היה טיפשי ולא הכרחי, למה הייתי חייבת להיכנס לעניינים שלה ?? "הוא אמר לי: "גם אם הריב היה טיפשי אני בטוח שאלה תסלח לך אם תבקשי סליחה אמיתית" דבריו היו רגילים אך שימחו אותי באופן מוזר, היה לנו רגע שבו שנינו חייכנו עד ששמנו לב  פתאום לשעה, אנחנו מאחרים !!! מיד רצנו לבניין שלנו אך בדלת חיכתה לנו סגנית המנהלת ושאלה אותנו: "למה הייתם בחוץ אחרי כיבוי האורות ???" ענינו שלא שמנו לב לשעה, היא אמרה: "זה לא תירוץ מספק, מחר נפגש ונדון בעונש שלכם, אבל עכשיו לכו למיטות " הלכנו מהר ואמרנו להתראות  אחד לשני, תוך דקות ספורות נרדמתי.

למחרת בבוקר קמתי מהר, לא שכחתי מהעונש ולא שכחתי מהסליחה שאני חייבת לאלה. בארוחת הבוקר באתי אליה ואמרתי: "אלה אני נורא מצטערת על שהזכרתי את ההורים שלך, הייתי אמורה לדעת לא להזכיר אותם כי זו נקודה רגישה אצלך ובכל זאת שאלתי עליהם, סליחה" סיימתי לדבר ומיד אלה אמרה: "אוי מורי כל כך התגעגעתי אלייך למרות שעבר רק יום, ולא רק את טעית, אני התחלתי בזה ששאלתי אותך על החוויות שלך, הייתי אמורה לדעת שיכול להיות שאין לך הרבה חוויות בגלל שאת מגיל קטן בבתי יתומים ואת רוצה להנות גם" אמרתי מיד: "הכל בסדר העיקר שאנחנו שוב חברות" סיימתי לדבר ומיד התחבקנו, מהצד ראיתי את דניאל מחייך לעברנו, כששם לב שאני רואה אותו מיד הסתובב לחבריו.

למרות כל השמחה על שהשלמתי עם אלה לא שכחתי את העונש שלי ושל דניאל על שאיחרנו לכיבוי האורות, מיד אחרי ארוחת הבוקר סגנית המנהלת קראה לי ולדניאל לבוא למשרדה, היא אמרה :"דניאל ומוריאל אתמול הגעתם לבניין לאחר כיבוי האורות ועברתם על חוק, בדרך כלל לא הייתי שותקת על דבר כזה אך כשדיברתי עם המנהלת על מה שעשיתם היא ביקשה ממני לתת לכם רק עבודות ניקיון , אני לא מסכימה עם עונש זה, אך מסיבה מסוימת המנהלת ריחמה עליכם ונתנה לכם עונש קל, אם תחזרו על מעשה זה שוב תצפו לעונש כבד יותר, אתם תעבדו ביום חמישי במטבח, וביום ראשון אתם תנקו את חדר המנהלת, תגיעו .

כשאני ודניאל יצאנו אמרתי :"אני לא מאמינה שאנחנו הולכים לעבוד במטבח, אולי סוף סוף נראה מה מכניסים לנו לאוכל , בשקט אמרתי אולי עכברים וחולדות "דניאל שמע את מה שאמרתי בשקט ופרץ בצחוק רועם שסחף גם אותי, כשהבחנו במבט הרושף שנעצה בנו סגנית המנהל מיד השתתקנו והשתדלנו לא לפרוץ בקול צחוק רועם עוד יותר.

יום חמישי. אני ודניאל הגענו למטבח כדי לרצות את החלק הראשון של העונש, הטבחית שקיבלה את פנינו היתה אנה, היא הייתה נחמדה מאוד, תחילה היא ביקשה מאתנו לשים סינרים ולשטוף ידיים ורק אז להתחיל לעבוד על הפיצה, אני ודניאל שמחנו כששמענו שמכינים פיצה, אני עבדתי על הרוטב ודניאל עבד על הבצק, אחרי כמה דקות הרגשתי שעף עלי קמח, וראיתי שדניאל זרק קמח עלי, חייכתי חיוך נקמני וזרקתי עליו עגבניות לאחר זמן קצר נהיה מין מלחמת אוכל, לאחר זמן קצר אנה נכנסה אלינו לחדר ראתה את הבלגן וצעקה עלינו: "ילדים שובבים!! ראיתם איזה בלגן עשיתם?? תנקו הכל מיד אני לא אספר על כך לסגנית המנהלת אך רק בתנאי שתנקו טוב!!" לאחר שסיימנו לנקות ולהכין את הפיצה היינו מרוצים מעבודתנו, הפיצה יצאה טעימה מאוד ולא נשאר פירור, אנה אמרה לנו תודה על העזרה והחזרנו לה: "תודה לך שלא סיפרת לסגנית המנהלת על הבלגן שעשינו " אנה אמרה: "ממילא אף פעם לא אהבתי אותה" פרצנו בצחוק רועם שוב.

יום ראשון הגיע, אני ודניאל היינו מוכנים לסיים את החלק השני של עונשנו, הגענו למשרד המנהלת היא חייכה אלינו ואמרה אני הולכת לפגישת מנהלים, כשאחזור אני מקווה לראות את החדר נקי ומסודר, בהצלחה וכל הכבוד לכם!  אני ודניאל התחלנו בעבודתנו, החלטנו לחלק את העבודה אני על המגירות והוא על הארונות, כשעבדתי על המגירות פתאום ראיתי מנעול נעול, רציתי לנקות ניקוי יסודי אז חיפשתי את המפתח גם למגירה ההיא, לאחר זמן מה של חיפושים מצאתי את המפתח, מה שראיתי בפנים הדהים אותי, היה שם המון מידע עלי, תמונה שלי כשהייתי תינוקת, ותמונה שלי עם אימא שלי, האישה בתמונה נראתה מאושרת ועצובה באותו זמן, בפתק אחר היה כתוב :"מוריאל שלי אני כל כך מתגעגעת " פתאום הבנתי הכל, כל הפעמים שהיא חסה עלי כשברחתי, כל הפעמים שויתרה לי על עונשים. עונשים  שילד אחר היה מורחק לבית יתומים אחר בגללם, הכל בגלל שהיא רצתה להיות קרובה אלי דמעות ירדו לי על הברכיים, דניאל מיד בא אלי ושאל אותי :"מה קרה ?? "סיפרתי לו הכל מההתחלה, מזה שתמיד שנאתי את הורי כי השאירו אותי להתמודד מול העולם הרע הזה לבד והתנהגתי כאילו זה לא מזיז לי עד לרגע הזה בדיוק שגליתי שאימא שלי בעצם תמיד הייתה כל כך קרובה אלי ואפילו לא אמרה לי, דניאל חיבק אותי ונשארנו חבוקים זמן רב.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
15 תגובות
  1. זיוה דידי הגב

    כל הכבוד על היצירתיות הרצף והרגישות שבסיפור.

    דרג
  2. דבורה נוה הגב

    מעניין לא ידעתי שיש בית יתומים כאן בדרום. צריך קצת להתאים את הסיפור למציאות בארץ

    דרג
  3. רוחמה הגב

    סיפור מרגש המעיד על עברית עשירה ויצירתיות מבורכת. בדיוק כשם שסיפור צריך להיות.
    אשרייך!

    דרג
  4. שירה הגב

    כתיבה מרגשת, הבעת בצורה כל כך מדויקת את החוויה שלך. התרגשתי לקרוא

    דרג
  5. אושרית שלי הגב

    מרגש מאד
    יישר כח על כתיבה יפה ובהצלחה

    דרג
  6. חנה הגב

    לקחת השראה מהספר אני לא גנב?

    דרג
  7. נירי הגב

    מהמם ומרגש! רואים את ההשקעה המרובה

    דרג
  8. הודיה רחל המושלמתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!! הגב

    זה כזה את לכתוב את זה

    דרג
  9. אליאורה היין הגב

    סיפור מאלף! חובה קריאה!!!!!!!

    דרג
  10. הודיה רחל הגב

    אין מילים בפי

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן