הנסיעה של אבא

באחד מימי החורף הקרים , בלב ת"א , נועם חזרה מבית הספר. ושם  חיכתה לה בשורה לא פשוטה. ההורים שלה סיפרו לה, שאביה קיבל קידום, והוחלט להעביר אותו לעבוד בשגרירות ישראל בבייג'ינג, סין בעוד 3 חודשים. הבשורה הכתה בנועם כרעם ביום בהיר. היא לא הייתה מוכנה לעשות רילוקיישן שוב. זו לא הפעם הראשונה שמשפחתה של נועם עושה רילוקיישן. בפעם האחרונה זה היה כשנועם הייתה בת  5, לפני כ-7 שנים. אז משפחתה של נועם נסעה ל-3 שנים למרסיי, צרפת, עקב עבודתו של אביה בשגרירות בצרפת. המעברים היו חלק מחייה של נועם, בגלל עבודתו של אביה. אבל עדייו זה היה קשה לה כל פעם מחדש, במיוחד כשמדובר בתפקיד במדינה זרה. נועם כל כך נלחצה מהבשורה, היא לא יודעת כמעט כלום על סין. איך היא תשתלב שם ? הרי יש שם שפה זרה, ותרבות שונה. איך תתקשר עם הילדים ?. ובעיקר, כאב לה לעזוב את החברים מבית הספר ומתנועת הנוער שכל כך אהבה.

כל אותו הלילה, נדדה שנתה של נועם. היה לה קשה להירדם. היא נזכרה בחבלי הקליטה, כשהגיעה לצרפת. כמה היה קשה לה להבין את הילדים בגן, כמה זמן לקח לה ללמוד לדבר וכמה התגעגעה לסבא וסבתא , למשפחה ולחברים. ועכשיו, זה יותר קשה. היא כבר גדולה, בת 12, אוטוטו בת מצווה. היא בתנועת נוער, לומדת בתיכון והיא כבר עצמאית והולכת לכל מקום לבד ואיך פתאום , היא תעזוב את כל מה שמוכר לה, ותאבד את כל העצמאות שלה והיא לא תוכל לתקשר עם האנשים. המחשבות רצו בראשה של נועם ללא הפסקה. שאלות  ודאגות צפו בקרבה.

למחרת , בארוחת הבוקר, אבא שם לב שנועם לא אוכלת. כששאל אותה למה ?. נועם אמרה שהיא עצובה מאוד. המעבר, הפעם קשה יותר מבחינתה. נועם כבר בגיל ההתבגרות, ועכשיו קשה לה יותר מבחינה רגשית, להיפרד מהחברים בכיתה ומתנועת הנוער שכל כך אהבה ללכת אליה. אבא ניסה לעודד את נועם, להסביר לה שהפעם הם  נוסעים לתקופה  קצרה של שנתיים בלבד ואמר שזה תפקיד שהוא חיכה לו המון זמן וזה חשוב לו מבחינת הקריירה שלו. אבל הדברים של אבא נפלו על אוזניים ערלות, בשביל נועם שנתיים זו תקופת חיים. אימא ניסתה להראות לנועם את היתרונות בנסיעה לסין. היא אמרה לה שהיא תיחשף לתרבות חדשה, מאכלים חדשים, תוכל ללמוד את השפה ואפילו תכיר חברים שיישארו אתה בקשר גם אחרי שאבא יסיים את התפקיד. בנוסף, היא לא חייבת להתנתק מהחברים בארץ. היום בעידן הרשתות החברתיות, היא תוכל לשמור איתם על קשר ולשתף אותם בחוויות שלה. היא אפילו תוכל להתכתב ולדבר איתם בשיחות וידאו. למרות כל זה לנועם היה קשה עם ההחלטה, כי מבחינתה אין תחליף למפגשים השבועיים בשכונה, לטיולים בבני עקיבא. אין תחליף לשיחות האישיות ולצחוקים , החיים כבר לא יהיו אותו הדבר.

באותו הרגע, נועם יצאה מהבית בדרכה לבית הספר, והדמעות התחילו לזלוג על פניה. כל רגשותיה צפו ועלו. מצד אחד החברים, ומצד שני אבא והקידום שלו. נועם ניגבה את הדמעות, נכנסה לבית הספר והחליטה לא לשתף  עדיין את החברים בעניין הרילוקיישן שמשפחתה צפוייה לעבור. כך עברו הימים והשבועות ומועד הנסיעה אט אט התחיל להתקרב. נועם חשה שהלב שלה שבור. היא חייבת לשתף את חבריה בכיתה, היא כינסה את כולם בהפסקה , ושיתפה אותם. ולהפתעתה , התגובות היו מאוד מעודדות . כולם אמרו לה שזה כייף, וזו חוויה לחיים. ושהם ישמרו אתה על קשר. התגובה שלהם, גרמה לנועם להשלים עם המעבר ולהסתכל על זה כהזדמנות, ולמצות ממנה את כל הטוב שאפשר.

הימים חלפו, עוד שבוע הם טסים. נועם עזבה את בית הספר. הם התחילו לארגן את המזוודות , והיו בסידורים אחרונים לקראת המעבר בעוד שבוע ימים. נועם ארזה במזוודה שלה את אלבומי התמונות, את המחשב הנייד שלה ואת היומן. היא החליטה לתעד ביומן את החוויות שתעבור בסין, וחשבה אפילו לפתוח בלוג באינטרנט ולשתף שם את החוויות שלה בסין.

 באותם ימים, התחילו להגיע דיווחים בחדשות על וירוס קורונה מסוכן מאוד שהצליח להדביק עשרות אנשים בקצב מטורף. ככל שעברו הימים, הדיווחים בנושא היו תכופים יותר ויותר. לצד ההתרגשות מהמעבר ומהשינוי, היה ניתן לראות את הדאגה בעיניו של אבא מהדיווחים שמגיעים מסין.

 בלילה לפני הטיסה, בשעה2:00  לפנות בוקר הטלפון צלצל. כל המשפחה התעוררה בבהלה. על הקו היה המנהל של אבא. והוא הודיע לו שיצאה הנחייה הלילה לעצור את כל הטיסות לסין. ולכן גם הטיסה והמינוי של אבא מבוטלים לאלתר בשל התפרצות הוירוס . אבא ניתק את הטלפון והודיע בקול חנוק : "הנסיעה בוטלה"., נועם הייתה בהלם מההודעה, שהמילים נעתקו מפיה. נועם ראתה את אבא קצת מבולבל  ועצוב והחליטה לתת לאבא לעכל את המידע ולא לשאול שום דבר ולחכות לבוקר.

באותו לילה, נועם לא הצליחה להירדם. היא הרגישה שמצד אחד היא שמחה, כי היא בעצם מעולם לא רצתה לעזוב, אבל מצד שני אבא היה עצוב. בבוקר כשהם קמו וישבו יחד לאכול את ארוחת הבוקר, אבא סיפר שבשל התפשטות מטורפת של וירוס הקורונה, נסגרו הטיסות מסין ולסין עד להודעה חדשה ולכן המינוי בוטל, אבא יקבל את הקידום במקום אחר אבל הפעם זה יהיה בארץ. באותו רגע, נועם קפצה מאושר. זו הייתה המתנה הכי טובה שיכלה לקבל לבת המצווה שלה שחלה בעוד חודש. נועם מיהרה להתקשר לחברתה הטובה, אור שכל כך שמחה לשמוע, והן פשוט התחילו לבכות מאושר. ביום למחרת , נועם חזרה לבית הספר לכיתה שלה . היא פשוט לא האמינה למראה עיניה, החברים הכינו לה מסיבת הפתעה, לרגל חזרתה. נועם צחקה כל כך, ואמרה להם: "אתם המתנה הכי גדולה שיש לי. לחבר אמיתי לא צריך להגיד כלום שיבין אותך. ואני ברת מזל, שזכיתי בכם , חברים לחיים ".  

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן