עמדתי בשער של בית הספר ליד "מלכת הכיתה" יעל, אמרתי לה בוקר טוב כהרגלי אבל היא התעלמה והלכה בצעדים מהירים אל עבר הכיתה, אני השתרכתי מאחוריה ושמעתי צעקות "זהו,כבר נמאס לנו מדנה הזאת, מי שמדבר עם הדובון הזה יוחרם גם" נכנסתי לכיתה יעל הסתכלה עליי בחיוך זדוני ואמרה "אני ממש שמחה שהצלחת להיכנס בדלת של הכיתה" אני חושבת שהבנתי על מה היא מדברת. אני דנה בת 14 ואני מלאה. מלאה מאוד. אני גרה בתל אביב בבית קטן עם הורי. ועד שהיום הזה הגיע הסתדרתי עם המוגבלות שלי אבל מאותו היום רק רציתי להיבלע מתחת לאדמה ובמיוחד באותו היום. אחרי ששמעתי את המילים הנוראיות של יעל. רצתי, לא ידעתי לאן פשוט הרגליים לקחו אותי ולא נתנו לי לעצור, רצתי תוך כדי שמיעה של צחוק ילדי הכיתה.

הגעתי למבנה החדש שרוצים לבנות בבית הספר ופשוט רציתי לבכות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

לקראת 10:00 חזרתי לכיתה, לארוחת בוקר, ישבתי בפינה והתביישתי, כל הבנות ישבו ופתחו עיניים כדי להסתכל מה אני מוציאה מהתיק ולהריץ עליי עוד בדיחה אז אני פשוט לא פתחתי, לא את התיק ולא את הפה. רק רציתי לא להיות שם ואז התחילה התקופה הכי נוראית בחיי.

חזרתי הביתה פתחתי את הדלת והיה ריח לא טוב. ואז נזכרתי באבא שמעשן ובלילות, שותה והולך לברים, ואמא לא נמצאת כמעט בבית.

אמרתי לאבא שלום, וכמובן שלא בדיוק עניין אותו איך עבר עליי היום. אז עליתי לחדר ופשוט הסתכלתי במראה וראיתי כמה יעל צדקה. ראיתי כמה אני שמנה והחזקתי את הדמעות.

יום למחרת הגעתי לכיתה וראיתי על השולחן המון פתקים של מכוערת,שמנה,דובון,לא אוהבים אותך ועוד המון פתקים קשים כאלה בסגנון רציתי להגיד משהו, התבלטתי אם ללכת למורה אבל ידעתי שזה יהיה רק יותר גרוע.

ואתם בטח שואלים איפה ההורים שלי בכל הסיפור הזה, אז ככה אמא שלי לא נמצאת כל היום בבית וחוזרת רק בלילות, ואבא שלי, ביום שותה ומעשן ובערב יוצא לברים. ואני –  זה הדבר האחרון שמעניין אותם בחיים.

האמת שהיועצת ניסתה לדבר איתי כשראתה שאני לא מתחברת  עם אף אחת, אבל לא הייתי מוכנה. ידעתי שזה יסבך עוד יותר אותי עם הכיתה. מה שהכי הפתיע אותי זה שהחברה הכי טובה שלי, מי שעומדת לצידך בטוב וברע, לפחות ככה זה אמור להיות. היא היתה אחת מראשי מארגנות החרם וספרה לכולם את כל הסודות שספרתי לה.

אף אחת לא דיברה איתי כולן פחדו, וגם הן לא סיפרו להורים שלהם. האמת שבשלב הזה לא ידעתי מה לעשות. כל בוקר קמתי עצובה ומלאת פחד לבית ספר, וחוויתי עוד פעם את היום הנורא שלי. לחזור הביתה לעלות לחדר לבכות או לעשות שיעורים וללכת לישון. בלי חברות בלי חוגים ככה סתם חיים משעממים ועצובים.

לאחר כמה ימים המנהל הגיע לכיתה והודיע שהוא גילה על קבוצת ה"ווטסאפ",  שאסורה בבית הספר וכעונש כל הכיתה לא יוצאת לטיול השנתי. מיד כשהמנהל יצא מהכיתה נשמעו קריאות של זה לא פייר,אוף, באסה,מי הלשינה וכאלה תגובות. בהפסקת צהריים יצאתי לחצר וכעבור כמה דקות הגיעה כמעט כל הכיתה התנפלה עליי ועל האוכל שלי והאשימה אותי בהלשנה, וזה היה רק חלק מכל האירועים העצובים שעברתי.

יום אחד המורה הגיעה לכיתה עם הודעה ואמרה "תלמידים ותלמידות יקרים. בעוד כשבוע תצטרף אלינו ילדה חדשה לכיתה שנוסעת על כיסא גלגלים. אני מצפה ממכם להתנהג אליה יפה" נשמעו לחשושים בכיתה.  אבל אותי זה לא באמת ענין רק חיכיתי לצלצול של ההפסקה. לא ידעתי כמה ההודעה הזאת תשנה לי את החיים.

אז אחרי עוד שבוע עצוב ומלא חוויות קשות אמא שלי הודיעה לי שהיא בהריון בחודש השביעי.   אתם בטח שואלים, איך שמתי לב לזה רק עכשיו, אז האמת שכמעט חצי שנה שאני לא רואה את אמא שלי!

לא כל כך הייתי שמחה מהבשורה. כי ידעתי שכתיוולד התינוקת אני אצטרך לשמור עליה ולא ידעתי איך אני אצליח מבחינה נפשית, יחד עם כל מה שאני עוברת, להתמודד גם עם זה. אז פשוט אמרתי לאמא "מזל טוב" ועליתי למיטה. זה לא היה מוזר מבחינת אמא,  כי השעה הייתה כבר שתים עשרה בלילה ומחר יש לימודים.

יום למחרת הגיעה יועצת חדשה לבית הספר, ואז יעל מלכת הכיתה שכבר כל כך הרבה זמן לא מדברת איתי אמרה לי:" הבאנו יועצת חדשה במיוחד בשבילך, אולי תלכי להתייעץ איתה מה לעשות כשאתה מוחרם, ותקווי שהיא גם יועצת תזונה" ויצאה מהכיתה. רציתי לבכות, וחשבתי על האפשרות שהיא צודקת שאני באמת יותר מדי שמנה. יותר מדי שמנה.

אחרי שבוע וחצי הגיעה הילדה הנכה על הכיסא גלגלים לכיתה, מסתבר שהיא עברה תאונה קשה מאוד ושתי רגליה משותקות. היא נכנסה, המורה ספרה שקוראים לה רעות, כי היא עצמה מאוד התביישה. היא הייתה יפה. היה לה שתי צמות בלונדיניות, עיניים כחולות, פה קטן ואדום, ממש כמו באגדות אבל כל מה שחירב אצלה היה הרגליים, הכיסא הנורא שהיא נמצאת בו. אחרת היא הייתה יכולה להיות ליד יעל מלכת הכיתה.

המקום שלידי היה פנוי והוא היה מספיק קרוב לדלת אז המורה הושיבה אותה לידי.

עד ההפסקה לא החלפתי איתה מילה, רק שאלתי אותה אם יש לה מחק, והיא לא שמעה החלטתי לוותר כי בכל מקרה הייתי רגילה להסתדר לבד בלי אף אחד שישמע אותי.

בהפסקה כל הבנות יצאו לחצר כשהם עוברות ומריצות עליי בדיחה, ועל רעות מסתכלות במבט מלא רחמים. אני ורעות היחידות שנשארנו בכיתה ,כל אחת עם האוכל שלה .ואז שמעתי את  יעל: "אני בטוחה שברור לכולן שגם עם רעות אנחנו לא נדבר,כי היא לא חלק מאיתנו היא לא ברמה שלנו". ואת זה אני בטוחה שרעות שמעה. אני בטוחה. ראיתי מבטים עצובים אצל רעות, ואז היא פנתה אליי ושאלה:" את לא הולכת איתם?" התלבטתי אם לספר לה על החרם ועל כל מה שקרה ועל זה שאני שמנה. אבל החלטתי שלא, למה שאני אספר לה, היא עברה תאונה, כואב לה, קשה לה, אין לה איך לתקן את זה.

ואני? אני יכולה לעשות דיאטה, ללכת לדיאטנית ולעשות הכל כדי לרדת במשקל. אז מי אני שאני אספר לה על הקשיים שלי. אמרתי לה שסתם אין לי כוח ואני לא אוהבת לשחק משחקי כדור. ושאלתי אותה אם זה לא אכפת לה שעושים עליה חרם, היא ענתה לי שהיא רגילה לזה והיא הייתה בכמה בתי ספר וכל בית ספר זה אותו הסיפור אז היא כבר התרגלה.

לאחר כמה ימים של שיחות קצרות עם רעות החלטתי שאני אוהבת אותה ורוצה להתחבר אליה ,אבל בלי לגלות לה כלום על החרם. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא לפינה שאני אוהבת להיות בה תמיד, היא ענתה שברור ושהאמת שהיא לא מכירה כמעט שום דבר בבית ספר והיא ממש תשמח להכיר. לקחתי אותה למבנה החדש שבונים בבית הספר, זה היה קצת קשה להגיע לשם עם הכסא וכשהלכנו כל הילדים בהו בנו וחלק ילדים מהכיתה צחקקו ויעל אפילו זרקה הערה:" המוחרמות בע"מ". אבל לי לא היה אכפת. ראיתי איך רעות התעלמה ופשוט חייכה לכולם והחלטתי שלא אכפת לי גם.

כשהגענו למחבוא רעות שאלה אותי מי זה ":המוחרמות" התלבטתי אם לספר. התחלתי להילחץ ולשחק בידיים ואז החלטתי שאני פורקת. פורקת הכל, בפני החברה הכי טובה שלי או בעצם החברה היחידה שלי. פשוט סיפרתי לה הכל. על ההתחלה של החרם, על יעל ,על ההורים שלי על הפתקים ,על הקבוצת ה"ווטסאפ" ועל ההיריון – פשוט על הכל. סיפרתי לה את זה ופשוט בכיתי. כשגמרתי, בהתחלה היא רק הסתכלה עליי ואז ידעתי שעשיתי טעות שספרתי. אבל אז, היא פשוט אמרה אל תדאגי.

שבוע שלם אני ורעות לא דברנו על מה שקרה באותו היום אבל, שבוע למחרת נכנסה לכיתה מורה חדשה ולא מוכרת והודיעה שהמחנכת חולה ושהיא תחליף אותה בימים הקרובים. כל הילדים ממש שמחו על ההזדמנות לקבל עוד שיעורים חופשיים. התחלנו ללמוד. המורה בקשה להוציא תורה ושאלה שאלה באחד הפרקים. אף אחד לא ידע את התשובה, התלבטתי אם להרים את היד ולענות את התשובה, החלטתי שאני עושה את זה. הצבעתי, והמורה אמרה לי, כן חמודה, רק תזכירי לי איך קוראים לך. ואז יעל שתמיד ענתה על כל התשובות אמרה: "המורה אולי את חדשה פה אבל קוראים לה כלום, כלום ושום דבר" וצחקה צחוק מרושע. הדמעות עמדו לי על העניים. ואז רעות "נסעה" ליד המורה ואמרה:" לא! היא לא כלום! היא דנה ואתם תפסיקו להתנהג אליה ככה. זה שהיא אולי קצת מלאה זה לא אומר שהיא לא ילדה מדהימה. וזה שאני עברתי תאונה, ואני לא יכולה ללכת בדיוק כמוכם זה לא אומר שאני אויר. תפסיקו להתנהג ככה. תחשבו על עצמכם. כל מי שמסכים איתי שיעמוד!" בשניות הראשונות אף אחד לא נעמד, אבל לאחר כמה שניות המורה נעמדה ואמרה:" צודקת לגמרי!". לאחר מכן אני נעמדתי ועוד כמה ילדים .לבסוף כל הכיתה נעמדה חוץ מיעל שנהפכה לאדומה ובסוף אמרה:" אני מצטערת" ונעמדה יחד עם כל הכיתה.

בהפסקה כל הילדים פנו אליי ובקשו ממני סליחה, כמובן שסלחתי לכולם בלב שלם ושמחתי שהרגע הזה הגיע. לקראת סוף ההפסקה באתי אל רעות ופשוט חבקתי אותה ובכיתי. אמרתי לה תודה על הכל, ושזה הכי לא מובן מאליו. היא אמרה לי :" מגיע לך, אני יודעת שמגיע לך".

כשחזרתי הביתה החלטתי לעשות מעשה. התקשרתי לאמא ובקשתי שתחזור מוקדם כי יש לי משהו חשוב להגיד לה. לא ידעתי מה היא תענה. אבל היא אמרה שבטח, ושבעוד שעה היא תגיע לבית.

אמא הגיעה הביתה הושבתי אותה ואת אבא על הספה וחשבתי לעצמי שאף פעם לא ישבנו כולנו ככה ביחד באמצע היום. ספרתי להם על הכל: על החרם, על רעות ועל מה שקרה היום. אמא התחילה לבכות ואבא הגניב דמעה ואז כמבון שגם אני התחלתי לבכות. אמא שאלה אותי למה לא ספרתי, הסברתי לה שלא הרגשתי שאני מספיק חשובה להם בשביל שאני אפריע להם עם הבעיות שלי.  אמא ואבא הסבירו לי שאני הכי חשובה להם בעולם ואז יצאנו כולנו ביחד בלי שום הפרעות למסעדה ולטיילת. פתאום הרגשתי מה זה אבא ואמא, ומה זו משפחה.

לאחר מספר חדשים, נולדה לנו תינוקת חדשה ורעות כל כך אהבה אותה שהייתה באה אליי כמעט כל יום כדי להיות איתה ואיתי. החברות בינינו הלכה והתחזקה! כל הילדים בכיתה כינו אותנו "צמד החברות הכי טובות". לכבוד יום ההולדת ה- 15 של רעות, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו מיוחד.

התקשרתי לאמה,  ובקשתי ממנה שתוציא אותה מהבית לשעה ואני בינתיים אארגן הכל. שמתי עוגת קומותיים במרכזו של שולחן מלא חטיפים והצפתי את כל הבית בבלונים ובשוקולדים. זה היה מעייף אבל שווה! רעות הגיעה וכל כך הופתעה ושמחה. לאחר שאכלנו, פטפטנו, צחקנו ושמחנו הגיע הרגע שחכתי לו כל הערב: המתנה.

חשבתי הרבה על המתנה, לא ידעתי מה לקנות לה, רציתי שזה יהיה משהו משמעותי, אחר , מרגש שנשמר לכל החיים. החלטתי שזה יהיה תכשיט. הלכתי לחנות וראיתי שרשרת בצורת לב שמחולקת לשניים עשויה מזהב אמיתי, החלטתי שזו המתנה המתאימה ביותר, ושהיא תשמר לה ולי לכל החיים. ענדתי לה את השרשרת על הצוואר והיא ענדה לי. זה היה כל כך מרגש. שתינו בכינו והודיתי לה על הכל, והדגשתי שזה לא ברור מאליו. כל כך שמחתי שיש לי חברה אמיתית שאוהבת אותי.

היום אני בת 42 נשואה באושר ואמא לארבע ילדים מתוקים. הסיפור הזה מלווה אותי בכל מהלך חיי.

כל פעם ביומולדת של רעות אנחנו נפגשות ומביאות את השרשראות ופשוט נזכרות בהכל, ורואות כל פעם מחדש מה זאת חברות אמת.. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור הזה כמה וכמה פעמים ואני תמיד אומרת להם להיות חזקים לא משנה מה אחרים אומרים.

אני ורעות עדיין בקשר חזק ואני בטוחה והכי מקווה בעולם שנשמור על הקשר המיוחד, המקסים והמרגש הזה לתמיד. לעולם. הלוואי!!!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. נאוה הגב

    סיפור מדהים, ומרגש, עם מסר חשוב של קבלת השונה והאחר.
    חובה לקרוא וללמוד ממנו.
    כותבת מעניינת ומוכשרת ביותר.
    מקום ראשון!!

    דרג
  2. נאוה הגב

    סיפור מרגש ומעניין מאוד, עם מסר חשוב של קבלת השונה והאחר.
    חובה ללמוד ולהפיץ!
    כותבת מוכשרת ומרגשת.
    מקום ראשון!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן