הקדמה

"יותר חזק!" צעקה הילדה בת ה-7 לאחותה. אחותה כמובן, נענתה לבקשתה בחיוך ונדנדה את נדנדת העץ עליה ישבה. "מהר יותר! מהר יותר!" דחקה בה הילדה.

האחות עצמה את עיניה בחוזקה ולא ראתה את הבהלה העולה על פני בת ה-7, "שני!" הילדה צרחה אליה באימה.

שני פתחה את עיניה במהירות ורק הספיקה לראות את גופה הקטן של אחות המתעופף לאחור ופוגע בדשא של חצר ביתם בקול חבטה.

"מיה!" היא טלטלה את אחותה. "מיה! תעני לי!" אך פניה מוכתמות הדם, הדשא והבוץ של אחותה לא החזירו לה תשובה.

שני רצה לעבר נפתח הבית במהירות. "אמא! אמא!" היא קראה לאמה בבהלה וגררה אותה לעבר החצר. "מה קרה?" שאלה אמה בלחץ. שני לא ענתה ורק משכה בידה של אמה והובילה אותה אל גופה הפצוע של מיה. "היא לא עונה לי!" היא אמרה בבכי. "זאת אשמתי. אני נדנדתי אותה חזק והיא נפלה. אני!" שני טמנה את ראשה בחיק אמה.

לאחר כמה רגעים בודדים אמה לחצה בידיים רועדות על מקשי הפלאפון של מספר האמבולנס.

מהרגעים שאחרי שני זכרה רק את האמבולנס הנושא את אחותה על אלונקה ואורותיו המהבהבים מלווים את יציאתה.

           *       *        *

כעבור 3 שנים                         

שני שוב בהתה בתקרה בשעמום. צבעה הלבן הזכיר לה מקום מוכר שביקרה בו בערך פעמיים בשבוע: בית החולים. 'כבר הרבה זמן לא הייתי שם' חשבה ונשמה נשימה עמוקה. היא קמה ממיטתה באיטיות ופתחה את ארון הבגדים שלה שעמד בקצה החדר.

המוני מכנסיים-קצרים וארוכים, חולצות קצרות וגופיות מילאו את מדפיו הארוכים.

כל הבגדים העבירו בה חלחלה. היא נאנחה ויצאה מחדרה.

היא הלכה לכיוון הסלון ששופץ לא מזמן עד ולפתע שמעה קרקורים הבוקעים מבטנה. 'לא אכלתי מהבוקר' חשבה בעודה מתקדמת לכיוון המטבח כדי לנשנש משהו ולראות מה השעה.

היא העיפה מבט בשעון הלבן והגדול התלוי מעל השיש. מסגרתו המצופה זכוכית הייתה משובצת בעשרות תמונות משפחתיות. לפתע הבחינה בתמונה שלא ראתה קודם לכן שהייתה דחוקה בין זוג תמונות.

בתמונה נראתה סבתה בצעירותה לבושה כיסוי ראש וחצאית ארוכה המכסה את רגליה ונוגעת ברצפה. "רגע! סבתא? דתיה?" לחשה לעצמה בתדהמה והתבוננה שוב בחצאית הפרחונית התואמת את המטפחת המכסה כל שערה ושערה על ראשה של סבתה. 'למה היא הפסיקה להיות דתיה?' שאלה את עצמה.

בזמן האחרון היה נראה לשני שהיא מתקרבת יותר ויותר לדת ולעיתים אף מצאה את עצמה נושאת תפילה אישית לקב"ה. מאז שמיה נפגעה, כששני הייתה בת 13, היא הפסיקה ללבוש את מכנסיה הקצרים, לבשה רק מכנסיים ארוכים, לפעמים אחת מן שלושת החציאות החדשות שקנתה.

שני לקחה פתק ורדרד וקטן משולחן כתיבתה וכתבה פתק לאמה שיצאה לעבודתה. "הלכתי לסבתא,, אחזור מאוחר יותר" היא התלבשה בסוודר אדום ושמה נעליים.

לאחר מכן יצאה מדלת הבית ונעלה אחריה. היא עברה כמה רחובות, חלקם מטופחים וחלקם מוזנחים  וחלפה על פני בניינים העשויים אבן "ירושלמית" בהירה.

לבסוף הגיעה לבית סבתה. שני לחצה על הפעמון המקובע בקיר ליד הדלת המוכרת של בית סבתה.

חריקה נשמע כשמישהו פתח את הדלת. "סבתא מרתה!" שני קראה בשמחה וחיבקה את סבתה. "שני!" אמרה סבתה בחיוך חם והחזירה לה חיבוק אוהב.

שני התבוננה בלבוש של סבתה. הוא היה כל כך שונה מהלבוש בתמונה, מכנס ג'ינס הכחול והארוך וחולצה שחורה קצרצרה. שיערה הארוך והאפור היה אסוף בצמה אדוקה בצד ראשה.

סבתה הבחינה במבט המשונה של נכדתה כשבחנה אותה. "קרה משהו?" שאלה בהרמת גבה. "לא, כלום." שני מיהרה להסיט את מבטה במבוכה מסוימת. "בואי, תכנסי," סבתא מרתה הזמינה את שני לביתה.

פנים הבית היה פשוט וצבעוני. האווירה ששררה הייתה חמימה וביתית, על הקירות נתלו תמונות וחלקן היו של סבה שנפטר כאשר אמה הייתה בת 16.

שאר התמונות היו ציורים צבעוניים של הנכדים ותצלומים משפחתיים.

"חכי רגע, אני אביא משהו לשתות" סבתה אמרה ונעלמה למטבח, כעבור כמה דקות חזרה עם ספלי זכוכית מלאים שוקו חם וצלחת כחלחלה עם עוגיות בראני בצבע חום-אדמה.

"אז…" פתחה סבתה ואמרה,

"ספרי לי, למה באת אלי?"

"רציתי לראות אותך…" שני מלמלה

"והסיבה האמיתית?" סבתה אמרה כי ידעה שיש הסבר נוסף.

"הלכתי למטבח לקחת משהו לאכול, לפתע ראיתי תמונה שלך עם כיסוי ראש וחצאית ארוכה, לא הבנתי למה את לבושה ככה, היית דתיה? למה הפסקת?"שני עצרה את שטף דיבורה והמתינה לתושבת סבתה.

סבתא מרתה העמידה פנים שכוס השוקו מעניינת אותה ובחשה את המשקה עם כפית כל כך הרבה זמן עד שזה העלה בועות.

"הכל התחיל כשסבך חלה בסרטן." אמרה בלחישה רכה "לפני שהוא חלה היינו דתיים מן השורה- שמרנו שבתות וחגים, לבשנו לבשו צנוע, התפללנו… בקיצור, שמרנו תורה ומצוות. כשאמך הייתה בת 16, בגילך, סבך חלה בסרטן, כפי שאת יודעת. בתקופה הזו התחזקנו: הקפדנו,התפללנו הכוונה רבה וקראנו תהילים, אבל שום דבר לא עזר, סבך רק נחלש ונחלש, עד ש… עד שנפטר."היא עצרה את סיפורה לרגע כדי לנגב את הדמעות מלחייה. "בשלב הזה אמך הייתה בהלם-בהתחלה היא המשיכה לקיים תורה ומצוות כרגיל, אבל לאט-לאט האמונה שלה בה' נחלשה. היא גררה אותי איתה ושתינו יצאנו בשאלה. היו זמנים שבהם התחרטתי והיו זמנים שפחות, אבל את הנעשה אין להשיב- אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה." מרתה נאנחה ונשענה על הספה.

"ובכלל, למה שאלת?" התענינה.

"ב-3 שנים האחרונות, אחרי שמיה נפצעה, מצאתי את עצמי מתעניינת ומתקרבת לדת. למדתי תורה והלכה, שיניתי לבוש, ואפילו קניתי כמה חצאיות!" שני אמרה.

בהתחלה סבתה לא הגיבה ונראה שהיא שקועה במחשבות לאחר כמה רגעים ניצת בעיניה ניצוץ של התלהבות. "אני אעזור לך! אני אחזור בתושבה יחד איתך! כבר הרבה זמן חשבתי על כך והנה- הקב"ה נתן לי הזדמנות נוספת!" אמרה בהתלהבות. שני חקה בהקלה וחיבקה את סבתה באושר.

*       *        *

לאחר חודשיים של למידה, השקעה, תפלות והתחזקות, שבהן הסבתא ונכדתה הצליחו לגרור למהפך את הוריה של שני, שני הרגישה שהיא מוכנה סוף סוף לבקר את אחותה לאחר שלושה חודשים של הפסקה. שלושה חודשים שבהם עשתה מהפך-  גם חיצוני וגם פנימי.

   *       *        *

סוף דבר

שני הידקה את תיקה לחזה. המסדרונות הלבנים היו נקיים מידי לטעמה, הם הורידו את כל הסיכוי לשמחת החיים המעטה שעוד איכשהו יכולה לשרור במקום כזה.

היא התקדמה במהירות ועברה על פני דלתות, מסדרונות נוספים ואחיות ורופאים במדים לבנים.

לבסוף הגיעה לדלת בצבע כחול בהיר, על הדלת היה תלוי שלט חום קטנטן ובו חרוט  המספר "71" היא פתחה את הדלת בהססנות. מיטה גדולה תפסה את רוב המקום בחדר, והייתה הרהיט היחידי למעט כורסה ווילון.

על המיטה גדולת הממדים שכבה דמות קטנה בלא להניד עפעף.

הילדה הייתה מחוברת לעשרות מכשירים רפואיים מאיימים. "היי מיה." שני לחשה לילדה הקטנה והתיישבה על קצה מטתה. "אני יודעת שלא הייתי כאן הרבה זמן… ו-ואני ממש מצטערת, פשוט… היו כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה שינויים, והייתי צריכה רק… רק קצת זמן לעצמי. היום יום ההולדת שלך, את כבר בת 10! היית מאמינה?" היא עצרה כדי לקחת נשימה עמוקה ולמחות את הדמעות שעלו בעיניה. "היום גם יום ירושלים. את זוכרת, איך כל פעם היינו חוגגים לך, בין המסיבות והטקסים, לפעמים היינו מתלוצצים ששכחנו את יום הולדתך כשרצינו לעשות לך מסיבת הפתעה ואת היית מכווצת את העיניים בכעס מעושה, כי ידעת שלא באמת שכחנו את התאריך. אני יודעת שאת לפעמים מרגישה קצת בודדה, עם כל המכשירים הכסופים והמפחידים האלה בלי יכולת לזוז. רק שתדעי שלא שכחנו אותך לרגע, ואנחנו גם לא נשכח אותך, הילדה הקטנה של הבית." שני הוציאה ממחטה מכיסה וקינחה את אפה ברעש. "הפירוש של השם שלך הוא מ-ה': מיה. אני כל כך פוחדת לאבד אותך. אני רק רוצה ששוב פעם תגידי לי שלום, שתציקי לי, שתחבקי אותי ושתגידי לי שאני האחות הכי טובה בעולם. אני רק רוצה לשמוע את הקול שלך, את הצחוק שלך… אני רק רוצה… אני רק רוצה את אחותי הקטנה בחזרה." שני נגבה את הדמעות ועצמה את עיניה כשפקחה אותן היא ראתה שאחותה כבר לא שכובה, אלא ישובה עם עינים פקוחות וידיים פרוסות לחיבוק. "מיה!" היא קראה בתדהמה ודמעות חדשות זלגו על לחייה כשחיבקה את אחותה הקטנה, אך הפעם אלה היו דמעות של שמחה ושל אושר.  'תודה לך ה', תודה.'

 

בס"ד

נספח-מצב צמח

במצב של צמח המטופל ער אך אינו מודע לסביבתו.

יתכן שאדם הנמצא במצב של צמח יפתח את עיניו, יפגין מחזורי שינה-ערות מסודרים ויגיב תגובות בלתי רצוניות בסיסיות (תגובות רפלקסיביות) כגון מצמוץ בתגובה לרעש עז או הסטת היד בתגובה ללחיצה חזקה. האדם הנמצא במצב צמח אף מסוגל לווסת את קצב ליבו ומסוגל לנשום ללא סיוע.

עם את, הוא אינו מסוגל לעקוב אחר תנועה עם עיניו או להגיב לגירויים קוליים. כמוכן, הוא לא יביע כל רגש.

מצב של צמח הנמשך לאורך זמן ניתן לסווג באופנים הבאים:

מצב צמח מתמשך (continuing vegetative state) –מצב הנמשך יותר מארבעה שבועות.

מצב צמח קבוע (permanent vegetative state) – מצב הנמשך יותר משישה חודשים כתוצאה מפגיעת ראש שאינה טראומטית או יותר מ- 12 חודשים אם נגרם עקב פגיעת ראש טראומטית. אף שאפשרית, החלמה ממצב צמח קבוע היא נדירה מאד.

(המידע לקוח מהאתר של מכבי)

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן