פתחתי עיניים, לא מזהה, איפה אני? אני אומרת לעצמי. מסתכלת על הקירות, רואה אנשים מסתכלים עלי, אין לי מושג מה קרה. "אוי מאיה נסיכה שלי!" אומרת אמא. "מה קרה לי? למה כואב לי כל הגוף? למה אני בבית חולים? שואלת אותה. יש לי עוד כל כך הרבה שאלות שאני יכולה לשאול. פתאום אבא נכנס לחדר עם יד שבורה ועין סגולה. "אבא מה קרה לך?" "הייתה תאונה גדולה, מאיה אני כל כך מצטער!" אומר אבא בוכה ועצוב. יש רגע שקט בחדר.

נכנס רופא לחדר, אני רוצה שהוא יגיד לי כבר מה קרה, אני אומרת לעצמי. "מה קרה לי?"- אני שואלת "אוקי תקשיבי, הייתה לך תאונה גדולה ונראה לי שאת צריכה להישאר בבית חולים לשלושה חודשים. שברת אחת מהצלעות, יד ימין, רגל ימין ואת האף. השבר הכי גרוע זה הרגל." אני מתחילה לבכות. "אבל אמא איך אני יכולה ללכת לאולימפיאדה ולהתחרות? את יודעת שזה החלום שלי! אני רוצה לעשות התעמלות קרקע!" אני צועקת ובוכה באותו הזמן. "תקשיבי" אומר הרופא "התעמלות קרקע לעכשיו זה לא אפשרי בגלל השבר שלך ברגל. נראה לאחר שנה אם זה אפשרי אבל לעכשיו זה נראה רע". "אבל אני צריכה להתאמן! האולימפיאדה שנה הבאה ואני צריכה ללכת!" אני כל כך עצובה, אני בוכה כל כך הרבה ואני ממש מקווה שזה חלום! "בבקשה כולם לצאת אני צריכה קצת זמן לעצמי!" כולם יוצאים מהחדר ואני נשארת לבד לחשוב קצת על כל מה שקרה ועל מה אני אעשה אם עצמי. אכלתי ארוחת ערב והלכתי לישון.

למחרת היו לי כמה ניתוחים ברגל שלא כאבו, כי הייתי בהרדמה. כל היום לא רציתי שידברו איתי ולא דיברתי בכלל. ככה זה המשיך עוד יום ועוד יום לחודשיים. אחרי חודשיים הורידו לי את הגבס ביד והאף שלי עבר ניתוח אבל עכשיו הוא בריא. כל יום ניסיתי ללכת כמה צעדים וכל יום הגעתי יותר רחוק. לבסוף אחרי חצי שנה הורידו לי את הגבס ברגל אבל עדיין היה לי תחבושת.

כל יום חברה הכי טובה שלי אדל באה לבקר אותי בבית חולים ומשלימה לי את החומר בלימודים. אדל גם בהתעמלות קרקע איתי ואנחנו כל הזמן התחרינו ביחד עד לעכשיו. היא חברה כל כך טובה ואני כל כך שמחה שהיא באה לבקר אותי כל יום!  אדל נכנסת לחדר שלי ואומרת "הי מאיה מה שלומך היום?" "שלום! מה קורה?" אני אומרת לה בשמחה. אנחנו יושבות ומדברות ועושת שעורי בית. אדל אומרת "את יודעת שכל הכיתה ממש מתגעגעת עליך!" "אני גם ממש מתגעגעת אליהם ואני ממש מתרגשת לחזור בעוד חודש!" אני אומרת בהתרגשות.

היום זה היום הראשון שאני יכולה לצאת לבד מהבית חולים לעשות קצת ספורט בפארק. עליתי וירדתי מהמדרגות לאט, הלכתי הכי מהר שאני יכולה עם קביים, אבל הבעיה זה שעדיין יש לי תחבושת ואני עדיין צריכה להישאר בבית חולים. אבא הבריא כבר שוחרר הביתה, אבל אני עדיין צריכה טיפולים ברגל.

אני לא יודעת למה, אבל אדל הפסיקה לבוא לבית חולים כל יום. היא באה פעם בשבועיים ואפילו פחות אני ממש מתגעגעת אליה וממש משעמם לי בבית חולים בלעדיה. "לא זה לא יכול להיות!" אמרתי לעצמי, ראיתי את אדל בטלפון שלי בחדשות, היא  נצחה וזכתה במדלית זהב, ועכשיו היא מתאמנת לאולימפיאדה. אני ממש מאוכזבת! אמרנו כל החיים שנעשה זאת ביחד! אני גם רציתי ללכת! מצד אחד אני רוצה להיות ממש שמחה בשבילה אבל אני עדיין מאוכזבת. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!

ואז החלטתי שאני מתחילה משהו אחר. ספורט אחר, שאני יכולה לעשות אפילו עם מה שקרה לרגל שלי. משהו שאני אולי יכולה ללכת איתו לאולימפיאדה. חיפשתי באינטרנט ומצאתי! כדורסל לנכים עם כיסא גלגלים! היה לי תחושה בבטן שאני אצליח בזה, אז מצאתי אחד ממש קרוב אלי ושלחתי הודעה אם אני יכלה לנסות פעם אחת. הם ענו לי, כן תבואי בשמחה זה במתנ"ס בשעה 7:15. אמרתי שאני בטוח אגיע ושקוראים לי מאיה. אמרתי לאמא שלי והיא אמרה שזה רעיון מצוין.

כשהגעתי למתנ"ס ראיתי הרבה דלתות לחוגים אחרים ועל כל דלת היה את שם החוג. נכנסתי למסדרון אחר וראיתי דלת שהיה כתוב "כדורסל לנכים". נכנסתי לחדר. "שלום קוראים לך מאיה?" אמרה לי אישה באולם בכיסא גלגלים היא הייתה נראית אישה עדינה ונעימה ואז ידעתי שאני במקום הנכון. "כן, מאיה זאת אני" עניתי לה. "שלום, קוראים לי יעל ואני מאמנת הקבוצה. זה קבוצה אחת לפני נבחרת ישראל.אם אני רואה שאת ממש טובה ולא מתאימה לך הקבוצה הזאת אני אעביר אותך לנבחרת. הנבחרת מתכוננת לגשת לאולימפיאדה ב-2022 אז תתכונני לזה. לכי תיקחי לך כיסא גלגלים ותבואי בחזרה לפה". כשהגעתי לקבוצה, כולם אמרו לי שלום בנימוס ויעל הסבירה לי על הכללים של המשחק. "יאללה כולם מתחילים משחק" יעל אמרה. יעל חילקה את הקבוצה לשניים והתחלנו לשחק. בהתחלה זה היה קצת קשה כי זה היה חדש בשבילי ואז זה התחיל להיות יותר קל. לפעמים נתקעתי באנשים אחרים אבל התחלתי להיות יותר טובה בזה. אחרי כמה משחקים נגמר האימון. יעל אמרה לגשת אליה ואמרה "מאיה זה הפעם הראשונה שאת משחקת?" עניתי לה "כן למה?" היא אמרה "כי יש לך שיווי משקל נהדר! את היית בחוג אחר לפני זה?" אמרתי "כן… הייתי בהתעמלות קרקע עד שהיה לי תאונה גדולה שנה שעברה, ועכשיו אני לא יכולה לעשות את זה יותר." כשאמרתי את זה היו לי דמעות בעיניים שזלגו על הלחיים. "אוי חמודה… אני יודעת איך את מרגישה. התאונה שלי הפכה אותי לנכה. הייתי בת 11 ונהג מונית נסע ונתקענו בעץ ונזרקתי החוצה. לפני התאונה הייתי בהיפ-הופ. זה היה חלק מהאישיות של ואז לקחו את הכל ממני." אני ראיתי שיעל גם התחילה לבכות קצת. בדקתי את השעון שלי והשעה הייתה ממש מאוחרת. "יעל אני צריכה ללכת. אמא שלי תדאג לי. נתראה שבוע הבא". "בסדר ביי מאיה". יצאתי מהמתנ"ס והלכתי הביתה.

כשהגעתי הביתה התקלחתי אכלתי ונכנסתי למיטה. אני לא יודעת למה אבל הרגל שלי הרגישה ממש טוב. פתחתי את הטלפון וראיתי מלא שיחות שלא נענו מאדל. אני לא רציתי לדבר איתה! אני עדיין ממש כועסת אליה. היא לא זוכרת שכבר היינו בנות חמש, אמרנו שנלך לאולימפיאדה ביחד!? אני יודעת שעבר הרבה זמן מאז כי עכשיו אנחנו בנות חמש-עשרה אבל אני ממש רוצה ללכת עם חברה הכי טובה שלי. היא שאלה אותי עם אפשר להיפגש והיא תסביר הכל. אני התעלמתי מזה, ואמרתי לעצמי שאני הולכת לשאול את אמא על זה מחר שהיא תחזור מהעבודה.

אמא נכנסה לחדר ושאלה אותי "מאיה מה קרה לך? את נראית ממש עצובה. איך היה חוג הכדורסל לנכים?" "אמא החוג היה בסדר, אבל את רואה שאדל לא באה יותר לבקר אותי? זה בגלל שהיא מתאמנת ללכת לאולימפיאדה. היא הבטיחה שנלך ביחד ועכשיו אני לא יודעת מה אני אעשה. היא שאלה אותי אם אפשר להיפגש ונדבר על זה אבל אני לא יודעת אם אני רוצה לעשות את זה. להיפגש איתה?"אני אומרת. "תקשיבי, אני לא רוצה לעשות את ההחלטה הזאת בשבילך. תעשי מה שנכון לך ומה שהלב אומר לך." אז הקשבתי לאמא. החלטתי שהמריבה הזאת לא ממש חשובה ויותר חשוב לי החברות שלנו ואני צריכה להתרכז בבריאות שלי, כשאני אלך לאולימפיאדה. אז החזרתי הודעה לאדל, ואמרתי שניפגש ביום רביעי בחמש בצהרים בבית שלי.

למחרת הלכתי לחוג כדורסל. שיחקנו הרבה ואני ממש נהנית. "מאיה בבקשה גשי אלי אחרי האימון" אומרת יעל. "בסדר" אני עונה. אחרי האימון אני נגשת ליעל ושואלת אותה "על מה רצית לדבר איתי?" "תקשיבי, את נהיית ממש טובה בשבועיים האחרונות. אני רוצה להעביר אותך לנבחרת!" היא אומרת לי בהתלהבות. "באמת!? וואי תודה רבה!" אני לא מאמינה שאני עדיין הולכת לאולימפיאדה!

ביום רביעי בשעה חמש חיכיתי בבית לאדל. היו דפיקות בדלת אז פתחתי וזאת הייתה אדל. ישר שהיא נכנסה היא אמרה "שלום מאיה מה שלומך?" "שלום! בואי נשב ביחד ונדבר על הכל" אמרתי. אז התיישבנו על הספה. "מאיה תקשיבי, אני יודעת למה את כועסת ויש לך זכות לכעוס אבל לא היתה לי ברירה! אבא שלי הכריח אותי ללכת לנבחרת לאולימפיאדה ואמרתי לו שאני לא רוצה בלי מאיה, אבל הוא אמר שלא אכפת לו ואני חייבת ללכת. לכן  גם לא באתי לבקר אותך! אני כל כך רציתי אבל לא יכולתי…. אני כל כך מצטערת! את יודעת אם את יכולה לחזור?" היא אמרה. "תקשיבי ברור שאני סולחת לך! אני מבינה הכל ואני סולחת. הולכים להגיד לי מחר אם אני יכולה להתעמל" אמרתי. אחרי שעה שדיברנו אדל הלכה הביתה ואני – לחוג הכדורסל.

הלכתי פעם ראשונה לחוג של הנבחרת וזה היה כיף! היתה לי קבוצה ממש טובה וידעתי שיהיה לנו סיכוי לנצח באולימפיאדה. הרגשתי שאני נהיית יותר טובה במשחק והרגשתי טוב עם עצמי. גם הרגל שלי הרגישה ממש טוב וחשבתי לעצמי שזה הספורט שלי.

ביום חמישי בבוקר הלכתי נרגשת לבדיקה בבית חולים. הם יאמרו לי אם אני יכולה לעשות התעמלות קרקע וללכת לאולימפיאדה! אני ממש מקווה שהם יגידו שאני יכולה. "שלום מאיה! מה שלומך?" שואל הרופא. "הכל טוב!" אני אומרת. בגוף שלי רועדת אני ממש בלחץ! הם יגידו כן ? או שהם יגידו לא? "אוקי אז בגלל שהכל הבריא כולל הרגל אז החלטנו שאת יכולה לעשות התעמלות קרקע!!" הרופא אומר לי. "יש! אני יכולה לחזור להתעמל! אני אתקשר למאמנת שלי!"

הלכתי הביתה ופתאום נזכרתי! מה אני אעשה? כדורסל או התעמלות קרקע? הייתי בלחץ! מה אני אבחר? ומה אם אני אבחר משהו אבל אני אפגע במישהו אחר? או שאני אבחר משהו שלא טוב בשבילי? לא ידעתי מה לעשות. ישר הלכתי לאמא וסיפרתי לה על הכל. היא אמרה אותו הדבר על המפגש עם אדל "תעשי מה שאת חושבת, ומה שנכון לך בלב" אז הקשבתי לה.

ניסיתי להתייעץ עם אדל והיא ממש רצתה שאני אחזור להתעמלות קרקע. מה שאני רציתי לעשות זה לעשות את שניהם ביחד אבל ידעתי שזה לא אפשרי. החלטתי להתייעץ עם יעל. הלכתי למתנ"ס ויעל אמרה "תקשיבי אולי את כן יכולה לעשות את שניהם ביחד אבל לא ללכת לשני דברים באולימפיאדה. לדעתי כדאי לך ללכת לאולימפיאדה בהתעמלות קרקע ואולי להמשיך בחוג שלנו. את היית בהתעמלות קרקע מגיל שלוש אז למה שתפסיקי באמצע?" מה שהיא אמרה ממש עזר לי. כולם רוצים שאני אמשיך בהתעמלות קרקע. אז עניתי לה "את ממש צודקת. תודה רבה עזרת לי מאוד." והלכתי הביתה וספרתי לאמא, שאמרה שאם זה מה שהיה בלב אז זו החלטה טובה.

למחרת הלכתי להתעמלות קרקע פעם ראשונה השנה! הרגשתי שאני בבית. המאמנים הכניסו אותי בשמחה וכל הבנות התלהבו שאני חוזרת אחרי מה שקרה. ידעתי שלפני אני עושה תרגילי קשים אני צריכה להתאמן על דברים בסיסיים. התחלתי להתאמן ועד שלא הרגשתי שאני מוכנה לא עשיתי תרגילים מאוד קשים. ואז ידעתי שאני מוכנה. רציתי שמישהו יעמוד לידי ויעזור לי אם אני נופלת, אז המאמנת שלי עמדה בקצה של המשטח. חשבתי לשנייה, עמדתי, נרגעתי ואז התחלתי לרוץ ועשיתי! זה היה תרגיל שאני בחיים שלא הצלחתי ואני לא מאמינה שאני עשיתי את זה לבד! עשיתי עוד תרגילים ממש קשים והצלחתי ופשוט לא האמנתי. ואז שמעתי ברמקול "מאיה קורן בבקשה גשי למשרד" לא ממש ידעתי למה, אבל הייתי קצת בלחץ לדעת מה קורה. אני נכנסת למשרד ורואה את המאמנת לנבחרת לאולימפיאדה. לא ידעתי מה היא רוצה להגיד לי. "שלום מאיה קוראים לי ענבל ונראה לי שאת יודעת מי אני. ראיתי את כל האימון שלך ושמעתי הרבה דברים טובים שלך ורציתי לדעת אם את רוצה ללכת לאולימפיאדה עם הנבחרת שלנו?". "ברור שאני רוצה! זה החלום שלי! תודה רבה." אמרתי בהתרגשות. "בסדר אני אשלח לך הודעה באיזה יום האימונים ובאיזו שעה. יום טוב." היא אמרה ויצאה מהחדר. כל כך התרגשתי שידעתי שאני לא יכולה להמשיך להתעמל וחזרתי הביתה להגיד לאמא את הכל.  אמא ואדל שמחו, חגגנו קצת והלכתי לישון.

בבוקר, ענבל אמרה לי איפה האימונים ובאיזו שעה. זה היה אימונים בכל יום ואולי 50 שעות ביום! זה ממש מטורף. וככה זה היה כל השנה.

עברה שנה מאז שהתחלתי להתאמן לאולימפיאדה. כל כך התרגשתי לכבוד זה, אבל האימונים הפכו להיות יותר ויותר זמן, יותר ויותר קשים. עד שהגיע החודש של התחרות! האולימפיאדה הייתה בברזיל אז טסנו לשם עם כל הקבוצה. הגענו לברזיל והיה לנו יום חופש לראות את הארץ, אז כל היום הייתי עם אדל. בכל השבוע היו אימונים ממש קשים אבל ידעתי מה אני צריכה לעשות. עברו כמה ימים וזה היום יום התחרות. הייתי כל כך בלחץ שלא הרגשתי את הידיים.

והתחלנו! אני הייתי שנייה שמופיעה, אז ראיתי אדל עושה את האימון שלה על המשטח. היא הייתה כל כך אלופה וידעתי שהיא תקבל יותר מ- 9.00. והיא כן! היא קיבלה 9.30 ואז היה תורי. כל הגוף שלי רועד! ידעתי שאני יכולה! עמדתי על המשטח והסתכלתי על השנתיים האחרונות. חשבתי לעצמי, תראו לאיפה הגעתי מאיפה שהתחלתי! באמת הכל לטובה.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן