שבת ראשונה במחלקה.
יושבת ילדה, שערה שחור וגולש.
לידה תינוקת מחוברת למכשירים מצפצפים.
בחדר ממול שוכב נער עם צלקת גדולה בצידי הראש
והילד ששוכן בחדר בסוף המסדרון,
בדיוק חוזר מסיבוב שערך מחוץ לבניין האפור, המפחיד.
שבת, בית חולים,
במחלקה האונקולוגית לילדים,
נמצאים הורים ואחים.
חלקם בוכים, חלקם ישנים.
שתי אמהות מתלחששות על מצב ילדיהן
ואבא כבוי יורד לנשום קצת מהאוויר הצונן שבחוץ.
שבת, פרשת "וירא",
חבר ואני נכנסים אל החדר,
שואלים לשמו, מביאים לה שוקולד,
מוציאים קלפים, משחקים משחק נחמד.
פתאום הוא מתיישב זקוף במיטה והיא מחייכת מצד לצד,
ולרגע או שניים הצלחנו לגעת, לשמח,
להפיץ קצת אור בחדר שוילונותיו מוסטים.

חזרתי הביתה אל הוריי ואחיי.
יצאנו למסעדה, לאכול ולצחוק.
והיא נשארה שם בחדר הקר.
והוא מקווה שאמא תישאר איתו מחר ולא תלך למשרד.
חזרתי הביתה,
עם טוב על הלב
ורצון לפעול ולעשות.
אך הנפש מותשת, בלי שום הסבר,
מנסה לאגור שוב כוחות.
שמישהו בבקשה יסביר לי –
למה לעשות טוב לאחר,
עושה לי חשק לבכות?!

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן