מחלון ביתו של אילן לוי בקומה השנייה נשקפה דרך ארוכה וישרה ובסופה פיתול. שדרה.

סדר וארגון היו נר לרגליו של אילן, שכן בלעדיהם היה הולך כמגשש באפילה, ובשל כך, דאג לשמור על סדר יום קבוע. בכל בוקר, היה  קם בשעה 7 בדיוק, לא לפני ולא אחרי, שותה נס עם חלב דל שומן וקורא עיתון כדי להתעדכן במה שקורה בעולם. לאחר מכן, היה הולך למשרדו, כלומר לחדר השינה שלו, ועובד. במה עבד? למען האמת, אף פעם לא הבנתי. הוא זרק כמה מילים על "ייעוץ אינטרנטי", אבל אני לא כל כך מבין בתחום. לאחר שהוא סיים לעבוד, ניגש לקנבס התלוי על כן הציור ויצר עולמות עם מכחול. הוא צייר בעיקר נופים פראיים, מפלים ויערות עצומים, כאלה שביום יום אינם נראים. בשעת הדמדומים, כשהשמש כבר כמעט שקעה וניתן לראות את השמיים חצויים, צידם המזרחי חשוך וצידם המערבי מחליף צבעים, נהג אילן לשבת על כורסא מול חלון ולהסתכל על העוברים והשבים בשדרה שמחוץ לביתו. הכורסא הייתה שייכת לסבתו ניצולת השואה ששרדה את התופת והשתכנה בדירה ירושלמית קטנה עד סוף חייה. אולי בשל כך חיבב את הכורסא. אילן הוציא את ראשו מהחלון כדי שיוכל להטיב לראות. הוא אהב לבחון את הבריות ולדמיין את חייהם – למי יש בעיות בעבודה, מי נפרד מהחברה, מי עושה ספורט כי זה מה שמקובל בימינו ומי סתם הולך בה כי הוא נהנה מעצם ההליכה. בשעה שישב מול החלון, היה ביתו כמעט חשוך לגמרי. לא מכיוון שהיה אידיאליסט ששמר על איכות הסביבה או כי חס על חשבון החשמל. האמת היא שהוא לא התעניין בתחומים אלו כי לא היו רלוונטיים לחייו ולא השפיעו עליו כלל. לא, ביתו היה חשוך כי סבר שאין טעם להדליק את האורות, שכן אורות הרחוב הצהובים שהטילו צלליות של עצים אל תוך סלונו, אך גם הכניסו אור עדין, היו בדיוק מה שצריך.  זו הייתה שגרת ימיו שהקפיד עליה מאז שחרורו מהצבא. אילן תמיד אמר לי שהחיים הם כמו מרתון – ריצה ארוכה שכדי להגיע אל סופה יש לשמור על קצב אחיד ומונוטוני. אם תפתח בספרינט, תתעייף בקילומטר הראשון. גם אם תצלח את אותו קילומטר, אין זה משנה, שכן המנצח הוא מי שעבר את קו הסיום בעצמו ולא פרש כבר בהתחלה.

זה קרה בערב סתווי, ספק חורפי, בשלהי אוקטובר. עוד יום קרב לקיצו כאשר אילן ישב על כורסתו ושקע בחלום בהקיץ על איש אחד שהלך מתחתיו עם מטריה, בטח מנהל זוטר באיזו חברה. אך משהו מוזר קטע את הריב הנורא שניהל אותו האיש עם אשתו בחלומו, משהו שלא קרה לו כל יום. על ספסל עץ מתקלף, ישבה מישהי שלכדה את עיניו. היא הייתה בערך בגילו, גובהה ממוצע, שערה חום וארוך ועיניה תכולות כמו השמיים בחצות היום, אך הוא לא היה בטוח בכך כי מהמרחק בו ישב לא הצליח לראות אותה במדויק. בניגוד לשאר אנשי השדרה שעברו תחת עינו הבוחנת של אילן ונקראו לפניו כמו ספר פתוח, הבחורה שישבה לפניו נדמתה לו כיומן סגור במנעול – בלתי ניתנת לקריאה ואולי גם לא כדאי לקרוא אותה. אני מניח שדווקא זה מה שמשך את תשומת ליבו. מאותו יום והלאה, בכל ערב הייתה הולכת בשדרה, מתיישבת מול הספסל שנשקף מחלונו, כותבת משהו בפנקס וממשיכה בדרכה עד שהייתה נעלמת מעיניו בפיתול. לפעמים, כשהיה נדמה לו שהיא מסתכלת לכיוונו, היה קופא על מקומו, אך מהר מאוד ביטל מחשבה זו בטענה שאין זה סביר שהיא אכן מסתכלת עליו, אלא רק בוהה בקיר שממולה. לא כי זה היה דווקא קיר ביתו, אלא סתם קיר של בית. הוא לא תהה מה שמה,  גם לא מאין באה ומה היא עושה בחייה. הוא בכלל לא היה מעוניין לדעת זאת, אלא רק להסתכל עליה. הציורים היפיפיים שנהג לצייר כבר לא היו מושלמים, שכן הוא פיתח לעצמו מנהג חדש לשבת כבר כחצי שעה לפני השקיעה, כשעדיין היה אור שמש, במחשבה שאותה בחורה תבחר להקדים קצת את הליכתה. למרות שאף פעם לא הקדימה וגם אף פעם לא איחרה, חשש אילן שמא אולי הפעם דווקא כן תשנה ממנהגה ויפסיד אותה. מדי פעם, השתעשע במחשבה שהסיבה שהיא מתיישבת בספסל מול ביתו היא שכמו שהוא מסתכל עליה, כך היא יושבת בשבילו. הוא היה פולט אנחה קטנה בכל פעם שנזכר שכל זה קורה בכלל במוחו ובטח יש לה חיים מעניינים, ומה לו ולה, וחיש מהר הדחיק מחשבה זו. אולי זאת הסיבה שבגללה לא טרח לקום מהכורסה ולשבת לידה על הספסל שבשדרה.

 ביום אביבי אחד, קם אילן בשעתו הקבועה, שתה תה סתם כי נגמר הקפה וקרא עיתון. הוא דילג על עמודיו האחרונים כי בלאו הכי אינם מעניינים וניגש למשרדו, כלומר לחדר השינה שלו. אחרי כמה שעות של עבודה שוחקת, ניגש לקנבס והחל לצייר צלע הר שראה בתוכנית טבע כלשהי לפני כמה זמן. הוא החליט שההר אינו זקוק לפסגה מושלגת, ואם כן, יצייר אותה מחר. בינתיים, הקומקום כבר רתח והעלה אדים, אבל כמו שהתחמם כך הצטנן, כי אילן שכח שהרתיח מים. שמח וטוב לב ניגש לכורסתו האהובה, זו שהורישה לו סבתו, וחיכה לרגע המיוחל. הדקות חלפו ואיתן מצב הרוח. משב רוח קר נכנס מהחלון והזכיר לו שאמנם תחילת אפריל עכשיו, אך החורף בישראל אף פעם לא מרפה עד שאין שרב. משהו אינו כשורה, כך חשב. אותה בחורה לא הופיעה. היא לא הלכה, לא התיישבה בספסל שמול ביתו ולא כתבה בפנקסה. אפילו כשחש צביטה קטנה כשהייתה קמה והולכת ונעלמת משדה הראייה, ליבו היה מלא ביטחון שאין זה הסוף, והוא יראה אותה מחר. כעת, אפילו להרגשה הזו הוא התגעגע. הצביטה הקטנה והמוכרת נהפכה לסטירה שהדהדה בדירה הקטנה.

כבר תשעה חודשים מאז שהבחורה לא הגיעה. ספלי קפה רבים שתה מאז וגילה קצת יותר עניין בעמודים האחרונים של העיתון, כאילו משהו השתנה. לא הרבה השתנה בעולמו, אולי בדירתו, שכן עכשיו בנוסף לציורים רבים שתלה על הקיר הלבן, נוסף גם ציור של הר גבוה מעוטר בפסגה לבנה. בסוף הוא כן הוסיף קצת שלג להר. למרות שהספסל נשאר ריק ואולי נראה קצת יותר ישן, השדרה נשארה שוקקת חיים ומלאת אדם, ואולי רק ככה נדמה לו. כשחלם בהקיץ על מישהו שעבר מתחתיו, שכנראה היה פקיד בבנק, קרה משהו שגרם לליבו להחסיר פעימה. מולו ישבה אישה, ממוצעת בגובהה, בעלת שיער חום גולש ועיניים תכולות כמו השמיים. למרות שנראתה קצת שונה, אין זה פלא עברה כבר כמעט שנה, לא היה לו ספק שזו היא. איך ידע ללא היסוס? הוא ניסה לקרוא אותה אך ללא הצלחה. גם אם הייתה שמה פאה ומשקפי שמש הוא לא היה מתבלבל, כי היא ורק היא הייתה בשבילו תעלומה. ליבו כבר הספיק להחזיר את הפעימה, אך שוב נעצר כשראה במה האישה מחזיקה. לא פנקס ולא עט, אלא עגלה. בתוך העגלה ישן תינוק, ממש קטן עם פלומת שיער חומה. בדמיונו הכחיש שזהו בנה של האישה. אולי זה אחיינה או בן דודה. מהר מאוד ההכחשה הפכה להכרה במציאות – זהו בנה. הוא חשב על אביו של הילד, בטח עורך דין או רופא מוצלח, אולי טייס. ליבו נכמר על כך שהוא לא נמצא שם בשבילה במקום הטייס, ועוד יותר על כך שהבן יכול היה להיות שלו ושלה אם רק היה לו אומץ לקום ולשבת לידה בספסל שבשדרה. היא קמה, יישרה את שמלתה והמשיכה בדרכה, מחייכת. כמה שניות של חסד היו לו לאילן כשחלפה לידו, בהן חשב על עתידו, וכך נעלמה האישה בפיתול שבסוף השדרה לנצח. אילן כבר לא יראה אותה.

 שנים שדלת ביתו של אילן לוי לא נפתחה. ערמת העיתונים שבמטבחו כבר הצהיבה והקנבס לבטח העלה אבק. מאז אותו מקרה אילן לא נראה. אני לא מאמין שהוא התאבד, שכן מבחינתו זה היה בזבוז מוחלט. אולי הוא יצא לראות עולם, לעשות טראקים בדרום אמריקה כמו שתמיד חלם. אולי נסע למזרח הרחוק לחפש משמעות ואולי חזר לירושלים לבית משפחתו, מי יודע. אולי אימץ תחביבים חדשים – הוא תמיד חלם לרוץ. ריצות מרתון עניינו אותו, אך יש לי הרגשה שהן כבר אינן זוכות לאותה הערכה. כנראה הוא רץ למרחקים בינוניים, לא יותר מחמש קילומטר, ואז אחרי שרץ מהר, הוא יושב לנוח ומתכנן בראשו את הריצה הבאה. 

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
4 תגובות
  1. נצחית הגב

    קראתי יותר מפעם אחת, יפה ביותר!

    דרג
  2. תמר הגב

    אלון –
    תוך כדי קריאה יכולתי להריח את הבית של אילן, ולדמיין את הקנבסים ההולכים ומתמלאים ואת המציאות ההולכת ומתרוקנת. יש משהו מאוד משכנע באופן שבו אתה בונה מציאות ומחייה בתוכה דמויות בדיוניות.
    קוראת את הסיפור שלך ורוצה לחיות יותר, לא לבזבז את הזמן בתכנונים ובתיאוריה.
    ועם כל התסכול על האופן שבו אילן בוחר לחיות, אתה חומל עליו .

    תמשיך לכתוב,
    תמר קריגר ערמוני

    דרג
  3. אסתי הגב

    וואו! ממש מרתק וסוחף בקריאה! ממש נהנתי 🙂

    דרג
  4. אסתי הגב

    וואו! ממש מרתק וסוחף בקריאה! ממש נהנתי 🙂

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן