אייל

עמדנו בצומת וניסינו לתפוס מכונית לטרמפ – מה שהיה נורא קשה בהתחשב בעובדה שערב כרגע

ועברו: ארבע מכונית, שני אופנועים ושקית. גלעד נאנח, והתיישב על הגדר החלודה שבצדי

הכביש. " זה חסר סיכוי" רטן, "אנחנו בשממה, ש-מ-מ-ה", איית לנו. גלגלתי עיניים. "אנחנו

פה רבע שעה", מלמלתי. נפתלי התיישב ליד גלעד וגירד חתיכות אדמה יבשות מהגדר. "מה אתך

נפתלי? בכלל לא עזרת", הוספתי. נפתלי הרים את ראשו והסתכל עלי במבט תמהה. "מה? אני?"

שאל. התאפקתי שלא לגלגל עיניים. שוב. "ברוח הזאת בחיים לא נגיע הביתה", הוצאתי את

הטלפון מכיסי השעה הייתה 21:57 .התיישבתי לידם והתחלתי לבדוק הודעות חדשות. גלעד

הוציא במבה וחילק לכולנו. הרצנו בדיחות וחיכינו שתבוא מכונית. לבסוף קרוב לשעה 22:15

נראתה באופק מכונית יונדאי לבנה. ניסינו לעצור אותה בכך שנופפנו בידנו וצעקנו, לבסוף

המכונית נעצרה. החלון החליק באיטיות ושיקף בו את פניי ואת פני חברי. גבר עם עור מעט שחום

ושיער כהה הוציא את ראשו מהחלון, ושאל אותנו אם אנחנו צריכים טרמפ למקום כלשהוא.

הנהנו, והוא סימן לנו להיכנס מאחור. נכנסנו: נפתלי, אני וגלעד. גלעד סגר מאחוריו את הדלת,

והמכונית התניעה ונסעה.

כמעט הגענו ליציאה מהגוש, כשהנהג – גבר כחוש וחיוור, פנה פניית פרסה חדה. הוצאתי את

הטלפון ובדקתי מה השעה. השעה הייתה 22:24 .שמעתי את גלעד זז לידי וראיתי שגם הוא

הוציא את הטלפון. אבל, בניגוד אלי חייג למישהו, ידו של נפתלי תפסה במפרק ידי והוא לא

הפסיק למלמל משהו. שמעתי מימיני את נפתלי לוחש: "חטפו אותי", והלמות לבי הגבירו את

הקצב. שמעתי את הנהג צועק משהו בערבית, והבזק שחור נראה. נשמעה ירייה. הכול היה

מסביבנו בהילוך איטי, הטלפון הועף מידו של גלעד. צעקו עלינו, ניסיתי בידיים רועדות לחייג

את המספר של המשטרה. כשסוף סוף הצלחתי כל הגוף שלי רעד. הנהג צרח עלי לזרוק את

הטלפון ולהוריד ראש. כולנו הורדנו ראש ברעד, אחיזתו של נפתלי התהדקה ושמעתי את גלעד

ממלמל, כמו תפילה אילמת. הגוף שלי התמלא זיעה קרה. הסתכלתי על נפתלי, בעיניו נראה פחד

כלוא, בכלוב שהוא מפחד לתת לו לצאת. לבסוף שמעתי קליק קטן, וירייה. ידו של נפתלי

התרפתה והוא צנח קדימה. רציתי להגיד מילים אחרונות, רציתי שמישהו ישמע אותי, שאבא

יגיד לי להישאר חזק, שאימא תגיד לי שהכול יהיה בסדר, שהכול עובר. אבל, מסביבי נותרה

דממת מוות. שמעתי את הקליק השני, הרגשתי לחץ בגולגולת והעולם התפוצץ.

אוריה

ירדתי מהאוטובוס והעמסתי את התיק על כתפי, הנחתי את היד על הרובה והתחלתי לפלס את

דרכי בהמון האדם ההומה. נדחקתי בקושי בסמטאות הצרות עם התיק הענקי של הצבא.

נעצרתי ליד חנות הפרחים בפינה ונכנסתי פנימה, מנסה שלא להפיל אגרטלים. לקחתי זר פרחים

קטן של ורדים לבנים ואדומים ושילמתי למוכרת. המשכתי בדרכי וראיתי שוב את השלט הקורא

לציבור להתפלל על שלושת הנערים שנחטפו. יש על זה מבצע בחטיבת גבעתי. מבצע "שובו

אחים". אנחנו ננסה להחזיר אותם בחזרה בריאים, ושהחיוך יחזור לפניהם. נעצרתי מול בניין

מתקלף ונכנסתי לחדר מדרגות. עליתי במדרגות המתפוררות ודפקתי על הדלת, לא נשמעה

תגובה. דפקתי שוב ושמעתי את צעדיה של אימא, רצים ברחבי הבית מנסים להגיע לדלת.

המפתח הסתובב במנעול בחריקה, והדלת נפתחה פנימה. אימא עמדה שם עטופה בסינרה, וקמח

נראה על לחיה הסמוקות, ממאמץ עבודתה. אני בנה היחיד של אמי, והיא לא מרוצה מזה שאני

הולך לצבא, היא יותר מידי מודאגת. "שבת שלום !" אמרתי והגשתי לאמי את הפרחים. היא

לקחה אותם מידי ומחצה אותי בחיבוק, "הכול במקום, מאיפה השריטה הזאת? היא חדשה?"

זה מעין טקס של אימא שלי לבדוק שהכול במקום, לשים ליטר משחה, ולהכין לי מרק עוף

למקרה שהצטננתי בשמש..

אודי

אני הייתי הפקיד שהנער טלפן ולחש "חטפו אותי", חשבתי שזאת בדיחה וניתקתי. לאחר מכן

עוד ילד התקשר ולא אמר כלום.. ברקע נשמעו רק צעקות בערבית. גם על הטלפון הזה חשבתי

שזאת בדיחה ולא התייחסתי לזה יותר מידי. יום אחרי הודיעו על שלושת הנערים החטופים

והייתי בשוק, שלושה נערים באמת נחטפו ואני יכולתי לעשות משהו והתעלמתי. האשמה

כרסמה בי, חצי שבוע אחרי המקרה כבר הכריזו על תוכנית להוצאת הנערים מהשבי. אבל מה

אם הם לא בשבי? מה אם הם כבר לא אתנו? מה אם הם נעלמו? לתמיד?

אוריה

עברה השבת והגיע הזמן להוציא את התוכנית לפועל. כולנו יצאנו לסרוק את השטח ולחפש את

החוטפים. הלכנו באזור חברון והכול היה מאוד שקט כאלו מנסה להסתיר איזה שקר לבן. עברנו

בית בית, כל הבתים נראו באותו מצב מוזנח: צבע מתקלף, דלת סדוקה וחור בקיר. הגענו לבית

אחד לפני האחרון שהיינו צריכים לבדוק, ודרכנו את הנשק. בבקתה ישבו שני גברים: אחד כחוש

ורזה, ואחד מלא עם שיער כהה. הם הפנו אלינו את פניהם, והתיאור שלהם התאים באינסטינקט

את התמונה של החוטפים, לתמונה של האנשים שישבו מולנו. הכול התאים. אפילו הזווית של

הגבה. לחשתי לאיתי שלידי "זה הם, מיליון אחוז" הוא לא התווכח הוא יודע שיש לי זיכרון

צילומי. הוא הרים את הנשק וכיוון, כך עשו כל השאר אחריו, ואני איתם. המפקד דיבר בקול

סמכותי והסביר להם בגין מה הם עצורים. ראיתי את ידו של החיוור מזדחלת לכיסא שעד לפני

רגע ישב עליו "זהירות" צעקתי, אבל היה מאוחר מידי, החיוור ירה במדויק לחייל בראש ובלגן,

השתלט על החדר. החוטפים נהרגו בחילופי אש. באנו עשרה, נשארנו ארבעה. השקט הפתאומי

שהשתרר היה מספיק בשביל לשמוע סיכה נופלת.

7 ימים אחרי…

עמנואל

הלכתי וסרקתי את השטח שמסביב לבית הספר שדה של כפר עציון, הכול נראה ירוק אבל בכל

זאת שומם. הסתובבתי סביב הבית ספר, יותר מארבע פעמים והרמתי כל אבן וכל סלע. החלטתי

להרחיב את מעגל החיפוש ויצאתי לשדות שמסביב לבית הספר. מולי הייתה ערמת אבנים גדולה

שנערמו עליה שיחים ברישול. הזזתי מעט את סבך השיחים הצפוף, והרמתי כמה אבנים מתחת

האבנים היו שלוש שקיות זבל שחורות בגודל אדם. הוצאתי את המכשיר קשר מהתיק שהיה

תלוי על כתפי ומסרתי דוח של איפה אני נמצא ומה אני רואה. אחרי פחות מחמש דקות האזור

נמלא סירנות ואמבולנסים. הנערים שמדינה שלמה התפללה שיחיו, שיחזרו בשלום, כבר לא

אתנו הם נעלמו. אולי הם הלכו, ואולי הם עדין כאן אתנו ואנחנו אפילו לא רואים אותם.

אומה שלמה התפללה בשביל שלושה, שלושה נלחמו בשביל אומה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
12 תגובות
  1. איילה ראובן הגב

    יירו איזה מרגששש

    דרג
  2. עדי משמוש הגב

    ממש אהבתי את הסיפור הזה הוא מושלם וכולם מכירים אותו

    דרג
  3. Mayan Didi הגב

    סיפור מהמהם שממש מרגישים שסופרת כתבה אותו

    דרג
  4. אביגיל הגב

    תודה!! מתה עלייכם!

    דרג
  5. אילת מילר הגב

    הוא ממש יפה ומרגש, עוד חברות שלי קראו אותו וממש התלהבו

    דרג
  6. יעל ורטר הגב

    סיפור מושלם אביגיל את חייבת להמ'יך לכתוב חייבת!

    דרג
  7. תכלת שאולוף הגב

    אביגיל זה מושלם!!!!

    דרג
  8. אביגיל שדיאור הגב

    וואי תקשיבי זה סיפור מושלם!!!

    דרג
  9. אנה הגב

    סיפור עוצמתי, כתיבה סוחפת.

    דרג
  10. לאה הגב

    סיפור עוצמתי, סוחף, כתיבה בוגרת ומעניינת.

    דרג
  11. זיוה קוסופסקי הגב

    אביגיל יקרה לקחת אירוע מזעזע שכולנו חווינו לפני ארבע שנים והצגת אותו מנקודות תצפית שונות.
    כשקראתי אותו חזרו הזיכרונות, התקווה וההלם בהיוודע גודל האכזריות.
    את מצליחה להחיות מציאות במילותייך מתארת דברים בצורה מוחשית.
    המשיכי לכתוב!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן