זה היה היום המאושר בחיי. אמא שלי הודיעה לי שאבא הולך לעשות שליחות בחו"ל ושבקיץ נטוס לחו"ל למדינה שנקראת הולנד. אנחנו נהיה שם כשלוש וחצי שנים. הייתי אז בן 8 וחצי ושנת הלימודים בדיוק הסתיימה.

שבוע אחרי זה ארזנו את התיקים ובשלוש לפנות בוקר אבא שלי העיר אותי לקחנו את התיקים ונסענו לשדה התעופה. כשהגענו ראיתי את המטוס הגדול. כל כך התרגשתי! מעולם לא הייתי בחו"ל!

עלינו למטוס אני אחי דוד אחותי שירה אמא ואבא אחרי כשמונה שעות נחתנו באמסטרדם עיר בהולנד הכל היה שונה. זאת מדינה שונה ואנשים שונים. קצת פחדתי אבל אמא הרגיעה אותי וחיבקה אותי הלכנו לבית שנתנו לנו. התארגנו וסידרנו את כל הדברים. התגורננו בתוך קהילה יהודית גדולה ואבא שלי הלך לעבודה. הוא עבד כמורה בקהילה. אני, אמא שלי, שירה ודוד יצאנו לטייל- הלכנו להרבה מקומות וגיליתי שהולנד מדינה ממש מעניינת.

נהנתי נורא! לקראת הערב חזרנו וכך כמעט בכל יום יצאנו לטייל בארץ החדשה שלנו. אחרי תקופה של חודש בערך התחלנו ללמוד שם בבית הספר

היינו צריכים ללכת לבית הספר שהיה במרחק של רבע שעה בערך. בחודש הראשון היה לי ממש קשה ללמוד את השפה, להכיר את החברים.

יום אחד, בערך חודש מתחילת שנת הלימודים זה קרה.

באותו היום כאב לי הראש, הייתה לי סחרחורת אז השתחררתי מוקדם מן הרגיל. בדרך לבית טעיתי בדרך ובמקום לפנות בפנייה הראשונה אל הבית פניתי בפנייה השנייה. נכנסתי אל אותו רחוב לפתע אחד האנשים שם התחיל לצעוק לי כל מיני דברים בשפה מוזרה. לא ידעתי מה לעשות והוא התחיל לבוא לכיוון שלי. פחדתי ממנו הוא היה גדול ומפחיד; ברחתי ממנו ורצתי

לאן שהוליכו אותי רגלי. לאחר חצי שעה של ריצה מאומצת עצרתי. הוא לא נראה באופק.

ניסיתי לחזור אחורה, לראות מאיפה הגעתי אבל הסתבכתי ממש. אחרי כמה שעות שניסיתי למצוא את דרכי הביתה והסתבכתי החושך התחיל לרדת והפחד חלחל לתוכי לא ידעתי לאן לפנות ולא ידעתי מה לעשות. חיפשתי מישהו מוכר, מקום מוכר.

–בינתיים באותו זמן בבית

אמא ואבא התקשרו למשטרת הולנד וסיפרו להם מה קרה. המשטרה בקשה תמונה של איתמר. אבא הביא לו והוא עלה איתו לניידת והם התחילו בחיפושים אני הרגעתי את שירה אמרתי לה שהוא יחזור בשלום.

הלכתי ברחובות החשוכים רועד מקור ומפוחד ממש חיפשתי את הדרך.

חזרה לפתע ראיתי מכונית משטרה פחדתי ראיתי שני אנשים יורדים הם רצו לכיווני פחדתי ונאלמתי דום.

לפתע הבחנתי מי אלו שני האנשים: אלו היו אבא ואמא שלי! הם התרגשו ממש עלינו לניידת חזרנו לבית. אמא אמרה לאבא שהיא רוצה שנחזור לארץ. אחרי כחודש אבא הזמין לנו כרטיסים חזרנו לארץ אבל אני עדיין לא נרגעתי. לפעמים בלילות אני נזכר באותו בן אדם שראיתי באותה סמטה. דברתי עם הורי והם שלחו אותי לפסיכולוג. ישבתי וספרתי לו את מה שקרה. הוא מלמד אותי כל מיני דרכים לצאת מהפחדים שלי. אני מקווה שאצא מהם.

לא.

אני בטוח שאצא מהם.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן