שמיים וארץ נושקים זה לזה.

הים תכול, השמיים גם. זה נראה אותו דבר.

הגבולות מטשטשים, קשה להבדיל-

מה פה ומה שם, מה קרוב ומה רחוק.

אי אפשר לדעת מה שלי, אי אפשר לדעת מה ארצי.

אי אפשר לדעת מה שמיימי.

מרגיש כמו תעתוע.

ואולי התעתוע הוא בכל יום אחר-

כשהים נראה שלי והשמים- רחוקים.

כשהעץ נראה מנותק מהענן הגבוה.

כשאני פה, והוא- שם.

אולי…

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן