"היהודי…" המורה למדעים מנסה למצוא מילים איך לתאר את ה"יהודי" ובמה הוא שונה מהארי. "היהודי בעל אף ארוך. שיערו שחור ודליל. הוא שמן ןמתנדנד כחבית…" המורה מנסה למצוא עוד מילים לזוועת היהודית הידועה לשמצה, ואילו אני, אווה הנערה היהודייה בכל רמ"ח איבריי, מרוב שעמום מתובל בכעס ריחני, בוהה (ומנסה להתעלם) בתאריך שנכתב בפינת הלוח, בקצה השמאלי.

ארבעה במאי, 2335.

"…פניו ועיניו חורשות מזימות כמו זאב רעב… עיניו קטנות וערמומיות… עיניו קטנות וערמומיות… הוא לעולם לא יסתכל באמת בעינייך… הוא תמיד יתרפס בפניך עם שק מלא, גדוש זהב…" המורה מלקק את שפתיו בתאווה. גם כן התרפסות. "…וכשתסובב את הגב…" המורה ממלמל חרש ומסתובב עלינו, ואני ידעתי שהוא יעשה לעוד מישהו מאיתנו לינץ' מבהיל במיוחד, דבר שמתאים לו מאוד. "הוא יזנק על גרונך בציפורניו!" הוא מסתובב עלינו בפתאומיות, ו"מזנק" על צווארה של מריה, הנערה האדמונית כחולת העיניים שיושבת לפניי. הנערה היפה והשקטה מסתכלת עליו בפחד ובמורא, מרוב הלם לא יכולה לדבר. זה לא סוד שאביה מייעד אותה למנזר ולאלוהיי הנוצרים, ולכן אסור שאדם ייגע בה. המורה מסתכל כמה שניות במבט אטום וריק על מריה, כאילו לא אכפת לו שהוא נוגע בה בניגוד לרצונה, דבר שגורם לי עוד יותר לשנוא אותו. הוא פותח את ידיו באיטיות מענה וחוזר למצב עמידה מכריעה על ברך. "הארי, לעומת זאת…" ועם דבריו הוא מתקדם לשולחנו של גילברט, המחייך את חיוכו הזחוח שדורש מכות ואני משתדלת לא להקיא בצורה מטאפורית. גילברט הוא חיית המחמד של המורה לתורת הגזע, שבמקרה מתפקד גם כמורה למדעים, ואני כדי לא לראות את ההתרפסות של המורה מול יופיו הרב של גילברט, מסובבת את ראשי אל החלון, שמשקיף אל המקום שעמד עליו הכותל המערבי, מלא במפעלים של נשק. המראה מעביר בי צמרמורת. העובדה שהיה שם משהו חי וקיים, שהראה שזה בסדר להיות מה"גזע" היהודי, נהרס בידיי הניאו- נאצים שפלשו לארץ ישראל, ובמקומו, עליו, נבנו מפעלים של נשק, נשק שמכאיב, שפוגע, שממית היא בלתי נסבלת.

"… גופו זקוף, כמו גבעול דק וצעיר… עיניו כחולות ושטופות אהבה לאדמה, לעבודה, למסורת…" בטח מסורת, המסורת הקדומה של שנאת יהודים.

של העם שלי.

"…שיערו צהוב כחיטה, כקרני שמש… גופו בהיר, אבל שזוף ושרירי… ליבו הוא טוב…" המשפט האחרון מעביר בי בחילה. "כך, כך! תוכלו לזהות בין יהודי נכלולי לארי חזק! כך תוכלו להבחין בין הטוב לבין הרע, בין יופי לכיעור, הכיעור המשתקף בנפשו של היהודי שטוף הזימה, החמדן…" הוא עוצר. "אם אלו הם היהודים, הרי מזל שהנכם ארים גזעיים, חזקים ונאים, נזר הבריאה האנושית!" המורה מנפנף בידיו וממשיך לברבר, ומישהו קורא בשמי: "פססטט, אווה! אווה!" גילברט לוחש לעברי, ואני מפנה לו את ראשי בזלזול מכוון. מגיע לו שיידע שלא כולם אוהבים אותו וחושבים שהוא מושלם. אין לי כוח לשחצנות הזחוחה שלו. "זכרי וקראי לי נזר הבריאה." הוא מחייך חיוך זדוני ומרושע ומלא כוונה. השיער שלי חום, ואני מעט כהה, ועוד אני מתפלאת איך לא "גילו" מי אני באמת. תזכירו לי להחטיף לו אחר- כך. אני מסיבה ממנו את ראשי בגועל, גם הוא מופגן. "…הנכם אבני- החן של האנושות, וממשיכי ישו, אדוננו ורבנו!"

"אוף, תפסיק תפסיק." אני ממלמלת לאגרופי הקפוץ בפי, שלא יישמעו, שלא יגלו. אני כל כך כועסת, שאני רוצה לצרוח על כל בן אדם שיושב בכיתה.

"אווה,"

אוי לא, אוי לא, אוי לא.

"מה…מה את ממלמלת שם? את נראית קצת סובלת ממה שאני אומר…תוכלי לשתף את כולנו במה שמלמלת לעצמך? "

"אה…" אני קמה מכיסאי ובולעת רוק.

כולם בוהים בי בציפייה מכעיסה, ולהפתעתי סותמים את הפה.

"לגבי מה שאמרת, שאנחנו ממשיכי ישו, יש בזה בעיה… בעיה קטנה."

בבקשה שזה לא ייצא לי מהפה.

בבקשה שזה לא ייצא לי מהפה.

בבקשה שזה לא ייצא לי מהפה.

"הבעיה היא…" אני מנסה לדבר כמה שיותר בעדינות. כי אם מישהו רק יחשוד בי שאני יהודייה אנוסה, הראש שלי לא יישאר על הכתפיים עוד הרבה זמן.

"הבעיה שהוא הטיף על תורה שאנחנו לא עושים את מצוותיה…" אני אומרת בחיל ורעדה. הלב שלי דופק חזק, כל כך חזק עד שאני מופתעת שאני היא היחידה ששומעת אותו. "למה את מתכוונת?" המורה שואל, ואני עוד יותר רועדת. "אה… התכוונתי…" זעתי באי נוחות, "נכון שישו אמר שאם סוטרים לך, תתן את הלחי השניה? "

כולם מהנהנים.

"וגם שאם גונבים לך את המעיל, תן להם גם את החולצה?" אני מנסה לשייך את זה לדורנו.

כולם מהנהנים שוב.

"אז, מעולם לא הפנינו את הלחי השנייה, מעולם לא נתנו לאיש לגנוב מאיתנו, הייתה לנו בעיה להרגיש ולהיות קדושים מעונים. רק מעמים אחרים ציפינו שייסבלו בשקט, כמו השחורים, האינדיאנים, הצוענים וה…נכים." אני לא מעזה לומר "יהודים". "ונכון שישו אמר שאנחנו צריכים לחיות בדלות, ושהמעשים חשובים יותר?" אני מתחילה לצבור מעט יותר ביטחון. "א… אז חינו דווקא בגנדרנות, ועשינו מה שבא לנו. לא עזרנו לחלשים ולא הקרבנו מעצמנו ואת עצמנו. היינו ועודנו אגואיסטים." רק במשפט האחרון אני מעזה להסתכל היישר בעיני המורה. כל הלסתות של התלמידים מרחפות כמה סנטימטרים מעל הרצפה. "אווה, אווה, אווה…" הוא נאנח ומנמנע בראשו. "דומני… שאת מסתירה מאיתנו משהו… חבל, את תלמידה קשובה ומצטיינת…" רק בגלל שפתחתי את פי, אני ומשפחתי נתחיל לסבול.

אני והפה הגדול שלי…

"אווה… אווה, בואי הנה." אני עדיין עומדת במקום כמו דחליל.

"אווה, אמרתי לך לבוא הנה!" המורה צורח ודופק על השולחן עם אגרופו, ואני קופצת בבהלה. אף אחד לא מעז לצחוק. אני מחליקה במינימום מהירות ברווח בין כיסאי לשולחני, ועומדת ב"שביל" שבין שני טורי שולחנות. אני ממסמרת את מבטי על הרצפה, והולכת באיטיות מייסרת לצופים. אני בטוחה שאם זה היה תלמיד אחר, הייתי מתחרפנת לאט לאט.

"אווה, מהר יותר!" המורה צורח שוב, פרצופו אדום כעגבניה, והווריד במצחו מאיים להתפוצץ. אני הולכת בצעדים מהירים וענקיים, עד שאני עומדת מולו בפנים חתומות וחסרות מבע. הוא מוציא כמה מכשירים מתכתיים, חדים ומבריקים. אוי לא. אלו מכשירים שבודקים איתם מי יהודי. בבקשה, אלוהים, אם אתה קיים תעשה את זה מהר ויעיל, אני מתפללת בזמן שהמורה בודק אם אפי "יהודי" במכשיר עקום ומעוקל. הוא בודק את מצחי, ולאחר מכן את שיערי עם קווצות שיער בכל הגוונים האפשריים. למזלי הרב, כנראה שהשיער שלי לא מספיק "חום" כדי להיות יהודי. ולמרבה הגועל, הוא מוציא ממגירה לוח בו קבועות עיניים שנותרות במקום באמצעות פלסטיק מעוגל. לפחות העיניים שלי כחולות. לרגע, לאחר שהבדיקות נגמרות, המורה נעצר, כאילו הוא חושב. "אני לא ממש בטוח…" הוא ממלמל. "את יודעת, יש פרופסור לתורת הגזע, אבל כעת הוא נמצא בארץ מולדתנו. אולי… אולי תבואי אליו כשיחזור לפלשתינה, והוא יבדוק אותך-"

"לא, אני בסדר… אני יודעת היטב לאן אני שייכת. אין לי צורך בבדיקה הזו." אני עומדת מולו ומחייכת, מודעת לעובדה שאני היחידה שיודעת שהחיוך הזה מריר. אני שייכת לגזע "מתועב, חמדן, מכוער שרצח את מנהיג הנוצרים וגנב מעמו של מוחמד את ארצו". אם יגלו מי אני באמת אני אבודה. הם יחסלו אותי בחיוך. אני כושלת למקומי בצעדים עייפים. למה אני מרגישה שאני צריכה להקיא?

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
5 תגובות
  1. נעה הגב

    וואוו, סיפור מקורי ומפתיע, כתיבה מרתקת בשפה גבוהה, אך גם עכשווית. מסקרן לדעת מה יהיה ההמשך… נועדת לגדולות.

    דרג
  2. ירדן הגב

    רק רציתי לומר שרחל קראה וכתבה בכל רגע אפשרי.
    בהפסקות היא ישבה וקראה.
    בשיעורים חופשיים היא ישבה וקראה.
    לפעמים היא גם הייתה כותבת…
    הסיפור שהיא כתבה פה מהמם!!
    בהחלט מגיע לה לזכות

    דרג
  3. יוסף הגב

    סיפור חשוב שיש בו מחאה כנגד שכחת השואה והתעלמות מהמצב בשטח. חזק !

    דרג
  4. חני הגב

    סיפור מרתק ומעורר לחשיבה ותהיה "מה יהיה אם…"
    לשתול את הסיטואציה המבחילה בירושלים, גורם לצמרמורת. והלב אומר " היה לא תהיה".
    מצפה להמשך.

    דרג
  5. רומי הגב

    רחל, הסיפור הזה באמת מעולה!
    אבל למה, גם אחרי שהוא ערך את הבדיקות, הוא עדיין חשד בה? היא לא נראית יהודייה.
    היא מתנהגת כמו יהודייה?
    רגע, מה עם ההורים שלה? איפה הם? הם יודעים מה הולך בבית הספר?
    יש לי כל כך הרבה שאלות.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן