כיתות ז-ח

הכל זה משמיים את הסיפור שלי אף פעם לא שמעתם. אולי שמעתם סיפור דומה עם סוף אחר אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שבו אני מספרת

קוראים לו דוד, בעצם כל הילדים קוראים לו שוקולד או שוקו בגלל צבע עורו הכהה. אבל בואו נתחיל מהתחלה… דוד עלה עם משפחתו לארץ מאתיופיה

השואה שלי "תפסיק כבר" צעקתי על אבא של אילזה , חברתי מהכיתה. "בבקשה, תפסיק!" המשכתי לצעוק עליו. "מה אשמתנו שנולדנו יהודים?!". עכשיו כבר ממש בכיתי-

החטופים  'יומני היקר שלום. עוד  יום רגיל עובר עלי, הלכתי למכולת לקנות חלב וביצים, הייתי אצל השכנה לשתות תה, וביקרתי בקבר של בעלי.עד שהודיעו לי

מביטה עלי מלמעלה "הודיה רדי הנה" אמרה אמא בקול לחוץ,  "שנייה אני באה" קראתי לקחתי את התיק ורצתי למטה, שם חיכתה לי אמא והכריך הטעים

הפגישה המאוחרת לא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם, הרגשתי את פעימות הלב שלה, זהות בדיוק לקצב הפעימות שלי. חיבוק שנאגר כל כך הרבה זמן מתפרץ

כל פעם שאני עובר ברחוב ואני רואה הומלס….,  הומלס מלוכלך… שמדיף ריח רע אני נזכר שפעם ,כשהייתי צעיר יותר, בכל הזדמנות שעברתי ברחוב צחקתי על

הקדמה "יותר חזק!" צעקה הילדה בת ה-7 לאחותה. אחותה כמובן, נענתה לבקשתה בחיוך ונדנדה את נדנדת העץ עליה ישבה. "מהר יותר! מהר יותר!" דחקה בה