ברית התאומות

שתי הילדות, התנדנדו בנדנדות,

הן היו צעירות, 

נראו מלאות חיים וחסרות דאגות.

ניתן היה להבחין בתווי הפנים הדומים;

כמו העיניים הדומות, האפים הסולדים.

קול צחוקן הרם נשמע 

מכל הרעש שהיה בגן השעשועים,

ואת מה שהן אמרו זו לזו,

הן לא יישכחו בחיים.

כשהן אחזו זו באמה של זו,

ומיד נשבעו:

תמיד נהיה שם אחת בשביל השנייה,

תמיד נישאר יחד, לא משנה מה.

הן לא ידעו מה צופים להן החיים,

ומה עומד לקרות.

הן לא ידעו שהעתיד עומד לקרוע אותן

זו מזו.

הן היו ילדות תמימות,

עם חיוך רחב על הפנים.

הן היו ילדות קטנות,

נלהבות מהחיים. 

רק בכיתה ב׳,

הרגע חזרו מבית הספר,

הסמל ״בית יחזקאל״ עוד רשום על החולצה.

הן לא ידעו שלחיים יש חוקים משל עצמם.

ההורים הניחו, כי יש לתת להן לחקור את החיים.

הם האמינו כי יחד הן יתגברו על כל המכשולים.

אבל כשעידית החזיקה את הדמעות

מעל הקבר של אחותה התאומה,

אלוהים בכבודו ובעצמו הזיל דמעה.

כי אין דבר יפה יותר מאהבה של אחיות,

אין דבר כואב יותר ממותה של אחת התאומות.