בת ערובה / איילה יחיאלי

בת ערובה

הקדמה

ופתאום הכל השחיר. ידיה שרפו וריאותיה צרבו, מסביב צעקות.

סופי הרגישה איך ריאותיה הולכות ונחלשות ופתאום היא הבינה, היא

בת ערובה.

פרק 1

תמיד הרגשתי שונה, תמיד אחרת, כאילו אינני שייכת. ראיתי מבעד לאפשר יותר "מהנורמלי", משהוא שאף אחד לא הצליח להסביר, משהוא שבעצם אף אחד לא הכיר או ידע.

הכל התחיל כשהייתי בת שבע נפלתי מצוק ,איבדתי הכרה אף אחד לא הצליח להסביר איך שרדתי ללא כל פגע. לעולם לא אשכח איך כל הרופאים ניסו להכניס בי מחטים בכדי לבדוק אותי ואת מה שקרה.

סופי קמה לבית  הספר  בתור תלמידת כיתה י' בגיל שלוש עשרה כמעט ללא חברים.

לפחות יש טיול התנחמה…

הטיול הזה עומד להיות אסון ממשי! אני לא מבינה למה אני לא שולטת בזה למה אני לא יכולה פשוט לבחור שלא "לראות" מה עומד לקרות !

בהמשך היום במוזיאון מחשבותיה של סופי הטרידו אותה כל היום וסופי לא הפסיקה "לרחף" עד ששמה לב שמישהו נועץ בה מבטים. היא החלה ללכת מהר בכדי להתרחק ממנו אך, הוא קם ממקומו והחל ללכת אחרי סופי. סופי נבהלה והחלה לרוץ כולה מתנשפת ועד שחשבה שהתרחקה, הוא הופיע מולה היא ניסתה לרוץ אבל, קפאה במקומה. איך דווקא עכשיו אני לא רואה מעבר לעתיד, למה?

"היי, סופי". אמר.  היא לא הבינה איך הוא יודע את שמה, הכל התערבל במוחה. היא ניסתה לרוץ שוב אך, מעדה. הוא תפס בזרועה. היא החלה לצרוח אך, הוא סתם את פיה ופתאום, סופי שמעה זמזום הבוקע ממוחה, היא סוף סוף הצליחה לרוץ.  היא לא הבינה מה קורה סביבה, היא הסתובבה לאחור וראתה את אותו האיש חסר הכרה חבול כולו. היא לא הבינה איך אבל, הייתה בטוחה שהזמזום ממוחה הוא זה שגרם לכך. סופי הרגישה נורא היא ברחה מהטיול, הם נסעו בלעדיה.

כבר התחיל להחשיך והיא הרחק מהבית. היא  החלה לצעוד לעבר ביתה בתוך החשכה…

התחיל לרדת גשם, סופי טרודה מכל היום הזה היא ידעה שברגע שתגיע הביתה תרותק לכל שארית חייה היא הגיעה לפתח ביתה ו-..

"איפה היית"!? צעקה אימה, "את יודעת כמה דאגנו לך? את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל קרה?! "

סופי החלה להסביר על האיש שרדף אחריה ותפס אותה ואיך ברחה אבל דילגה על החלק בו גרמה לאותו האיש לאבד הכרה, היא לא ידעה מה הוריה יחשבו.

" אוי סופי, אני כל כך מצטערת, אבל את עדיין מרותקת לשבועיים" הודיעה אימה. "היית צריכה לרוץ למורה". "אני יודעת, פשוט לא הייתי מסוגלת לחשוב בבירור". "בסדר, נחכה שאבא יבוא ". כמובן שאביה צעק וריתק אותה לשבוע נוסף. לסופי לא היה עוד כוח, היא נכנסה למקלחת והלכה לישון אך, לא הצליחה להירדם. כל שחשבה עליו הוא פניו של האיש המפחיד ועד שנרדמה סיוטיה הופיעו. היא קמה מיוזעת ומפוחדת מכך שיבוא, היא חיכתה שיעלה הבוקר ותלך לבית ספר.

פרק 2

"מה קרה"? שאלה מגי. כמובן שלא יכולתי לענות אחרת תחשוב שהשתגעתי,

אז פשוט התעלמתי. "אני מבינה שאת לא רוצה לדבר על זה". הנהנתי.

בהמשך היום קיבלנו חזרה את המבחנים, כרגיל קבלתי מאה. אני אפילו לא צריכה להתאמץ. יש לי זיכרון צילומי, רוב הילדים בכיתה אינם מחשיבים אותי בגלל שאני קטנה מהם.  זה לא אשמתי, כל הדברים שקורים לי בסוף היום. חזרתי הביתה דרך המדשאה הגדולה. אני די אוהבת את השקט שיש שם. כשהגעתי הביתה, חיכתה לי אימי בקוצר רוח. היא לא מפסיקה לדאוג לי . היא מאוד פוחדת שיקרה לי משהוא רע.  אני אומרת לה שהכול יהיה בסדר, למרות שאפילו אני חוששת. "מחר בבוקר יהיה טוב אני בטוחה בכך ואלך עם מגי כדי שלא תדאגי". "בסדר", השיבה אימה, "לכי למיטה כבר מאוחר". סופי עשתה כדברי אימה ונכנסה לישון. היא ניסתה להירדם אך, ראשה היה מלא שאלות. האם באמת יהיה טוב כמו שהבטיחה לאימה? היא בכלל לא הייתה בטוחה למעשה הייתה לה הרגשה ,הרגשה רעה, שמחר היא הולכת לפגוש את אותו המסתורי ופגישה לא נעימה.

בבוקר שלמחרת סופי התכוננה לבחינת המחצית שתקבע אם תוכל להישאר בבית ספרה.

"ברוכים הבאים לבחינות המחצית אני המורה מארלה ואני אבחן אתכם בכימיה.

ברור, איך שלא יבחנו במקצוע הראשון את הדבר הגרוע מכל.

בסוף השבוע קיבלנו את הציונים של כל המבחנים ברובם קיבלתי תשעים ומעלה  אבל בכימיה זה כבר היה משפיל קיבלתי שישים ושבע! אני מקווה שישאירו אותי ברמה שלי ולא יוציאו לפרטני אני לא טובה בזה, למה בכוח.

הגיע סוף היום. סופי החלה להתקדם לעבר ביתה ופתאום ההרגשה הכתה בה. מישהו עומד מאחוריה, מישהו מפחיד. היא הסתובבה לאחור ליבה הלם בחוזקה ו…

אף אחד.

מאחוריה רק הדממה והעולם היא כשלה על ברכיה, סופי יכלה להבטיח שהרגישה את נשמתו על עורפה, היא לא הבינה היא הייתה בטוחה שהוא ממש מאחוריה אבל לא. אולי זה הפחד שהטעה אותה. סופי קמה על רגליה והלכה לעבר ביתה. באותו הערב אימה קיבלה את ציוני המבחנים. בהכל הצטיינה, חוץ מכימיה היא תצא לפרטני. סופי רצתה לברוח מזה אך לא יכלה לא היה לה מה לעשות.

למחר בבוקר סופי הלכה לפרטני עם המורה אלה. באותו שיעור הם עשו ניסוי וסופי כמעט פוצצה את הכיתה. היא זכתה בעבודות ניקיון רבות של הכיתה, בזמן שהם ממשיכים לעבוד.

זה סיוט לא נורמלי ! נמאס לי! מסתבר שאת זה אמרתי בקול… יצאתי בריצה לפני שהמורה תתפוס אותי ורצתי הביתה.

פרק 3

בבוקר שלמחרת סופי נשארה במיטתה ולא רצתה ללכת לבית הספר היא פחדה מהמורה אלה ומהעונש שתיתן. בתחילת בית הספר (למרות רצונה העז שלא ללכת הלכה) סופי הרגישה כאילו כל מבטי התלמידים מופנים אליה וכמובן, היא צדקה. היא שמעה את הדיבורים עליה בהמשך היום. רציתי לדבר עם מגי אך, היא לא הגיעה ולא הצלחתי להבין, איך לא שמתי לב.

"מה נשמע?" קפץ ניק מאחורי, "בסדר, איך אתה?" השבתי. "האמת שבסדר, פשוט ראיתי שאת די עצובה אז דאגתי לך". הסמקתי. קיוויתי שהוא לא ראה. המשכנו ללכת לכיוון הבתים שלנו ושאלתי אם הוא רוצה לבוא אלי, הוא ענה שבשמחה. הגענו לדלת ביתי, באתי לפתוח את הדלת ו-בום! מישהו פשוט תפס אותי ורץ. לא הבנתי מה הולך סביבי. ראיתי את ניק צורח ורץ לעברי ואז הבזק אור, כמו שראיתי, אך הפעם אני בתוכו.  ניסיתי לצרוח ולהתנגד אך כוחותיי כבר אזלו, הגענו למקום משונה, לא הבנתי בדיוק.

ופתאום הכל השחיר, ידיה שרפו וריאותיה צרבו ומסביב צעקות. סופי הרגישה איך ריאותיה הולכות  ונחלשות ועכשיו היא הבינה, היא בת ערובה. מחשבות התרוצצו במוחה למה? מה היא עשתה? האם זה קשור לכוחותיה או לזמזום במוחה? הרי זה ל בשליטתה. היא לא בחרה בהם אבל היא גרמה לאדם לאבד הכרה וליפול על הריצפה, היא חשבה מה לעשות, אך לא ידעה. היא חבולה כולה וקשורה על הריצפה בחוסר אונים מוחלט.

"שלום סופי אני מבין שאת לא יודעת למה את כאן אבל האמיני לי שבעוד רגעים ספורים הכל יחזור אלייך" היא ניסתה לצרוח אבל פיה חסום, היא פחדה ממה שעומד לבוא ואז זה הכה בה רצף זיכרונות לא מוכרים היא כבר לא ידעה מי היא היא ראתה איך כל רגע מחייה מתועד, איך הוא עובד שתעשה בדיוק מה שהן רצו ואיך שניק הסתנן לחייה, היא לא הבינה איך הייתה עיוורת כל כך לכל הסימנים . מה היא תוכל לעשות, כבולה כולה, אולי פשוט עדיף לוותר.

פרק 4

"איפה היא.?" רטנה אימה ,"אני לא מבינה". "תירגעי, לא קרה לה כלום אני בטוח", השיב אביה.

בום! ניק התפרץ דרך הדלת כולו מתנשף: "סופי, חטופה ,מישהו, אור, נעלם."

"ניק, דבר ברור בבקשה, מה קרה?"

"היינו בפתח הדלת בדרך להיכנס פנימה אבל אז הגיע מישהו חטף את סופי וכשרצתי לעברו הוא נעלם בהבזק אור אני לא יודע איפה סופי" ניק החל לבכות. "מה נעשה? אני לא מאמינה סופי שלי חטופה אני מתקשרת למשטרה" אמרה אימה, "לא אסור. כי אחרי זה אממ…" ניק החל לגמגם.

סופי רצתה לצרוח להוריה שהוא רמאי ,שקרן היא ראתה הכל מבעד למחשבותיה. איך הם מעזים להאזין למשפחתה?  סופי הייתה תשושה ,היא לא ידעה מה לעשות. עיניה העייפות נעצמו וסופי נרדמה . היא התעוררה לשמע הריצה והצעקות היא ראתה במעורפל שמישהו סוחב אותה הוא נראה לה מוכר. ניק? היא החלה לבעוט ולהשתולל אבל הוא אחז בה חזק ואמר: סופי, די!  אני מציל אותך. אתה שקרן, שיקרת לי כל הזמן, למה שאאמין לך? דממה השתררה באוויר לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה ניק פצה את פיו ואמר אני מבין שאת כועסת עלי, אבל אני מבטיחה שאספר הכל כשנגיע. בום! יריות נשמעו מכל כיוון, ניק החל לרוץ מהר יותר ויותר.  הוא הוציא מכיסו גביש קטן ולבן הוא זרק אותה לעבר האור ונכנסנו לתוכו. הגענו למדשאה מאחורי הבית שלי, הגיעה כבר שעת הדמדומים, ניק שחרר אותי והחל להסביר : "סופי, אני כל כך מצטער, אבל לא הייתי מציל אותך, אלמלא הייתי מתחרט על מעשיי." "מה זה משנה?", צרחתי עליו," בגללך אני כבר לא יודעת  מי אני ומאיפה אני, הכנסת לתוכי מחשבות, גרמת לחטיפתי ולא יודעת למה עוד ! "צרחתי על ניק.  "אני יודע שעשיתי מעשים רעים, אבל דבר אחד בטוח, את, סופי, ההורים שלך, הם אלה שגדלת איתם כל חייך, אבל זה נגמר. לא תוכלי להישאר פה ולפני שאסביר הכל נצטרך לעזוב ועכשיו."

-סוף-

עד כמה אהבת את היצירה?