“הלו רותם”? קולה של אוולין, אמא של אמילי, נשמע בצד השני של הקו. “כן”? עניתי בהיסוס. “אני מחפשת את אמילי, לא מוצאים אותה בשום מקום, יש לך מושג איפה היא יכולה להיות?” אני חושבת שידעתי איפה היא יכולה להיות, אבל לא הייתי בטוחה שאני יכולה לספר לאמא שלה. לא האמנתי שהיא מסוגלת לעשות את זה. “אה… אני אנסה לחשוב לאיפה היא יכלה ללכת”. השיחה נותקה וגם אני התחלתי לדאוג.
בואו נתחיל מההתחלה.
אמילי ואני היינו חברות מכיתה א’ ועושות הכל ביחד. הייתה לנו חנות מכולת בשכונה והיינו מוכרות לילדים הקטנים מסטיקים וסוכריות בחצי שקל למרות שקנינו אותם ביותר. היינו הולכות באמצע הכביש וכשמכונית הייתה מתקרבת היינו מיד בורחות לצדדים וצוחקות ואנשים מבוגרים היו צועקים עלינו ומספרים אחר כך להורים שלנו. היינו מותחות אנשים בטלפון ועובדות עליהם שהם זכו בפרסים ממפעל הפיס אבל אני הייתי תמיד יושבת בצד וצוחקת ואמילי הייתה ממציאה סיפורים שלמים ולדעתי היא הייתה לגמרי שחקנית, אנשים באמת היו מאמינים לה.
אבל לא תמיד הכל היה מושלם.
היו לה המון בעיות בבית, אף פעם היא לא סיפרה לי מה בדיוק ואת כל הסיפור אבל אני רק יודעת שההורים שלה התגרשו כשהיתה בת 10 וסגרו את המפעל שאבא שלה עבד בו ולאמא שלה היה קשה לפרנס את המשפחה. אמילי לא הייתה הילדה הכי מצטיינת בלימודים. יש לה לעיתים התקפי עצבים, לפעמים על המורים, לפעמים על אמא שלה ולפעמים גם עליי. אבל אני תמיד אסלח לה, כי אני יודעת שזאת לא אשמתה ואני אוהבת אותה תמיד.
בואו נחזור לסיפור שבעצם רציתי לספר:
לפני חודשיים, אמילי ואני הלכנו ל”זולה” שלנו. כך קראנו לכמה ספסלים וכיסאות ישנים שאנשים שמו מתחת לכמה עצים ליד גן המשחקים בשכונה. גילינו את המקום הזה לפני מלא זמן וכל פעם שאנחנו מרגישות רע או סתם רוצות לדבר בלי הפרעות אנחנו הולכות לשם.
לפני שהכל התחיל, קבענו להיפגש שם כדי ללמוד יחד למבחן במתמטיקה שהיה לנו יום אחרי. הגעתי ל”זולה” בשעה שקבענו ואמילי לא הייתה. התקשרתי אליה כמה פעמים והיא לא ענתה. חיכיתי עוד 20 דקות והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלה. בדרך ראיתי משהו שלא ציפיתי לו: אמילי, עם קבוצת בנות גדולות מאתנו שאף פעם לא דיברנו איתן כי הן היו מהבנות האלה שמסתובבות בעיר בלילה והולכות למסיבות. לא הבנתי מה היא עושה איתן. פתאום היא קלטה אותי ורצה אליי: “רותם אני הייתי בדרך אלייך ופתאום פגשתי אותן והן הציעו לי ללכת איתן למסיבה הערב.” “ואת לא מתכוונת באמת ללכת איתן, כן?” הייתי בהלם. אמילי סימנה לבנות שהיא כבר חוזרת והלכה איתי רגע לצד. “חשבתי לנסות משהו חדש, מה קרה?” אמרה לי אמילי. “לנסות משהו חדש? מסיבה? מה זאת השטות הזאת? ועם הבנות האלה?! את יודעת בכלל עם מי הם מסתובבות?? את יודעת איזה
אנשים נמצאים במקומות האלה? והם בכלל לא בגילנו! ומה אם אמא שלך תגלה?!” “מה אם היא תגלה? שתגלה, לא אכפת לי ממנה, ואם את לא מוכנה לקבל את זה, את מוזמנת ללכת.” לא ציפיתי ממנה. חברה שלי? אמילי? מתדרדרת? “תראי רותם…” נרגעה אמילי, “מה יקרה נו? בואי גם, בואי נעבור את זה ביחד…” “בחיים לא! אני בהלם שאת בכלל מציעה לי!” צעקתי ואז פשוט לקחתי את הרגליים שלי והלכתי משם. “שיהיה לך בהצלחה!” אמרה אמילי בציניות מעליבה.
למחרת, אמילי לא הגיעה לבית הספר, למרות שהיה מבחן במתמטיקה שעזרתי לה להתכונן אליו המון. אחרי בית הספר, התקשרתי אליה לברר מה קרה. וישר כשהיא ענתה היא אמרה: “אמא שלי גילתה שהלכתי למסיבה.” “באמת הלכת בסוף?” נאנחתי. ממש התאכזבתי ממנה. “מה אמרת לאמא שלך, שלאן את הולכת?” “אמרתי לה שאני הולכת אלייך…” “מה? ככה שיקרת לה?? מה קורה אמילי? עד מתי את מתכונת להמשיך עם המסיבות האלו? להסתובב עם אנשים כאלו? לשקר לאמא שלך??” ואז נשמעה רקיעת רגל. זאת הייתה אמא שלי שעמדה בפתח של החדר שלי. “מה מה מה מה?” אמרה בכעס. “רותם? רותם?” אמרה אמילי מתוך הטלפון ואני שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. “רותם הכל בסדר?” נשמע שוב קולה של אמילי מתוך הטלפון. ניתקתי. אמא שלי עדיין עמדה בכניסה לחדר והסתכלה עליי. “את מוכנה לספר לי מה הולך פה?” היא התיישבה על מיטתי והתחלתי לספר לה: “אני לא אשקר לך, כן מה ששמעת. אמילי התדרדרה, שלא תחשבי שלא לקחתי את זה קשה. אבל בסופו של דבר אני אלמד לקבל את זה והכל יהיה בסדר.” “שום דבר לא יהיה בסדר כי מעכשיו את הולכת להתרחק ממנה”. אמרה אימי. “מה? את מבקשת ממני להתרחק מהחברה הכי טובה שלי?” בגלל מה? בגלל שקצת קשה לה?! אמרתי בכעס. “אין פה ויכוח על זה בכלל, את לא בגיל שאת יכולה להבין את ההשפעה של הילדה הזאת עלייך”. “אני מבינה טוב מאוד!” אמרתי בכעס. “עכשיו צאי לי מהחדר!” התעצבנתי עוד יותר. “אני רואה שאת כבר מתחילה להתחצף וזה לא מוצא חן בעיני!” אמרה אמא ויצאה. “ההשפעה של הילדה הזאת…” אמרתי לעצמי “ממש, זה בכלל לא ישפיע עליי”.
למחרת אמילי הגיעה לבית הספר ב12 בצהריים. היא נראתה מפוזרת. עשיתי לה שלום עם היד, היא ראתה ולא התייחסה. אחרי 10 דקות מתחילת השיעור הסתכלתי עליה וראיתי שהעיניים שלה נפוחות קצת. היא נשענה על השולחן וראיתי שעובר עליה משהו. לאחר כמה דקות תפסתי את מבטה וניסיתי ללחוש לה: “מה קרה?” והיא אמרה משהו שלא הבנתי. אחרי זה אמרה יותר בקול: “בואי איתי החוצה”. המורה התעצבנה עליה שהיא מפריעה ואמילי ענתה לה בצעקה “מה את רוצה ממני, לא עשיתי כלום!” וקמה ויצאה מהכיתה. חיכיתי כמה דקות ויצאתי אחריה. היא היתה מחוץ לכיתה, קלטה אותי וישר אמרה “יאללה בואי הולכים לעיר”. “לעיר? מה פתאום אנחנו באמצע בית ספר”. אמרתי. “נו רותם, פעם אחת את יכולה להתנהג כמו חברה, חברה טובה, פעם אחת להפסיק עם המלאכיות הזאת ולעשות מה שכיף באמת!! רותם! נו פעם אחת ונראה מה יהיה..” “ממש לא! את יכולה לשכוח מזה” אמרתי. “ידעתי שאת לא חברה טובה. בחיים את לא תהי לצידי כמו חברה אמיתית, אני הולכת.” היא אמרה והתחילה להתרחק. נבהלתי. הבנתי שאם לא אעשה משהו, החברות הזאת תתפרק, חברות מכיתה א’! אני לא יכולה לתאר את עצמי בלעדיה. “אמילי, חכי לי!”
חזרתי הביתה ב11 בלילה. אמא ישבה בסלון עם הפרצוף הכי מודאג שראיתי אצלה בחיים. “איפה היית? איפה היית??” צעקה עוד כשהייתי בדלת. “את מבינה שאבא ואני כבר חשבנו שקרה לך משהו??” לא הצלחתי להוציא מילה. נבהלתי בעצמי מכל המצב. “הייתי עם אמילי בעיר, בסדר? אבל לא עשיתי כלום” אמרתי לה לבסוף את האמת, לשקר לאמא שלי זה כבר עובר את הגבול. אמא הושיבה אותי לידה על הספה ושאלה אותי מה אני מרגישה. התחלתי לבכות ואמרתי לה “אני מפחדת… מפחדת לאבד את החברה הכי טובה שלי מכיתה א’… רציתי להיות חברה טובה, לעזור לה” אמא חיבקה אותי “את יכולה להיות חברה טובה שלה גם בלי ללכת איתה למקומות האלה. היא יכולה לדעת שאת שם בשבילה גם אם לא מסתובבת במקומות שהיא מסתובבת. היא מכירה אותך ויודעת שאת חברה טובה, את לא צריכה לשנות את עצמך בגללה אבל את לא יכולה להציל אותה”. הבנתי שאמא צודקת. לקח לי כמה רגעים לנגב את הדמעות והלכתי לחדר לישון.
בבוקר להפתעתי אמילי הגיעה לבית הספר בזמן. רצתי אליה ואמרתי לה: “אנחנו יכולות להיות חברות טובות כמו שהיינו פעם גם אם אנחנו לא אוהבות בדיוק את אותם הדברים…” אמילי הסתכלה עליי ושתקה. אחר כך אמרה בכעס “אני לא צריכה טובות ממך” והלכה. היא הייתה עם התיק שלה אז הבנתי שהיא הולכת בכלל מבית הספר ולא רק יוצאת מהשיעור. למחרת היא לא באה וגם לא ביום שאחריו. הפלאפון שלה היה מנותק. אמא שלה התקשרה אליי ושאלה אותי איפה היא יכולה להיות. כשניתקתי את אותה שיחה שסיפרתי עליה בהתחלה, כשהתחלתי לספר איך הכל קרה, באמת התחלתי לדאוג. לא רציתי להגיד לאמא שלה שאולי היא הלכה ל”זולה” שלנו, כי זה היה מקום סודי בשבילנו ואמילי לא רצתה שאף אחד יידע עליו. החלטתי ללכת ל”זולה” בעצמי, אולי היא תהיה שם. הלכתי וכבר מרחוק ראיתי שאין שם אף אחד. התקרבתי וישבתי על אחד הכסאות הישנים של ה”זולה”. כבר ממש דאגתי. לא רציתי לחשוב אפילו מה קרה לה. פחדתי ממש. פתאום ראיתי פתק גדול לבן מקומט על אחד הכיסאות, מודבק בסלוטייפ לכסא. לא חשבתי שהפתק הזה בכלל קשור אליי אבל בכל זאת תלשתי אותו מהכסא וקראתי מה כתוב. הייתי בהלם. “לקחו אותי לפנימייה בבאר שבע, תתקשרי לאמא שלי” זה כל מה שהיה כתוב בפתק. לא הצלחתי להבין מה אני קוראת, אבל עדיין הייתי חייבת לעשות משהו. התקשרתי לאוולין בנשימה עצורה ולקח זמן שהצלחתי להוציא את המילים מהפה מרוב לחץ. “תודה רבה רותם!! איזו עזרה גדולה, בזכותך נמצא את אמילי, עכשיו אני מבקשת שתחזרי לבית שלך ואל תדאגי, אני אטפל בזה”. כל הדרך הייתי שקועה במחשבות על אמילי. איפה היא הייתה? איך היא הגיעה לבאר שבע? מי לקח אותה לשם? אבל קצת נרגעתי והרגשתי פחות חסרת אונים כי ידעתי שעכשיו היא בידיים טובות, שנמצא אותה והיא תחזור הבייתה בריאה ושלמה. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי את כל הסיפור. אבל לא נרגעתי ולא הצלחתי ללכת לישון. הייתי יותר מדיי במתח. חיכיתי שאמילי תתקשר. בסוף, כמעט ב12 בלילה, היא התקשרה אליי: “רותם, יש לי יותר מידי מה לספר לך, אבל קודם כל אני אגיד, אני מצטערת, על הכל.” היה נשמע שהיא מזילה דמעות. “נדבר מחר בבית הספר טוב?” היא אמרה לי והשיחה נותקה.
כל הלילה לא הצלחתי לישון מרוב מחשבות וחששות על מה שקרה לה. בחיים לא דמיינתי שזה מה שיקרה. פנימייה בבאר שבע? מה כבר היה יכול לקרות שהיא תהיה בבאר שבע? בשעות האלה שלא הצלחתי לישון חשבתי על כמה דברים: אמילי היא החברה הכי טובה שלי. זה היה הניסיון שלנו, כל התקופה הזאת. התקופה הזאת, שהייתה די קשה שבילי וגם בשביל אמילי, הכינה אותנו לחיים עצמם. לדעתי, אם לא הייתי עוברת את הדבר הקיצוני הזה שלא כל אחד עובר, לא הייתי יכולה להתמודד עם הרבה דברים. וזה היה הניסיון שלנו. ואני לא מתחרטת על מה שקרה, להפך, אני שמחה. למרות שבאמת אפשר להגיד שסבלתי והייתי חסרת אונים ולא הבנתי למה זה מגיע דווקא לי, עכשיו אני מצליחה לראות את האור שבזה.
למחרת הגעתי לבית הספר עייפה ומותשת. ישר ראיתי את אמילי והיא רצה אליי. חיבקתי אותה חזק וכמעט בכיתי. “את יכולה לספר לי כבר מה בדיוק קרה?? כלכך דאגתי!!” אמרתי לה. “בסדר.” אמרה. ואני הייתי סקרנית מאוד. “אולי לא תאמיני… אבל ביום האחרון שדיברנו.. הרגשתי כלכך רע ופשוט הלכתי מהבית בלילה. בלי לחשוב יותר מדי. ארזתי תיק ונסעתי לעיר, לא כדי לעשות משהו, פשוט כדי להתרחק, הייתי חייבת להיות קצת לבד אחרי כל המצב הזה. הייתי שם כמה שעות ואז מישהו ראה שאני פשוט יושבת עם תיק וישר הציע עזרה. הייתי ממש עצבנית באותו זמן והתנפלתי עליו. אמרתי לו שיילך מפה ואני לא צריכה עזרה…” “וואי וואי.. מצטערת” אמרתי לה. ממש היה לי קשה לשמוע את הסיפור הזה. “הוא התקשר לאיזה מספר ואחרי שעתיים אני רואה מולי ניידת. “באנו לקחת אותך למקום שתוכלי להיות פה” הם אמרו. אני ניסיתי לברוח, אבל היה שם יותר מידי אנשים. הם לקחו אותי לבית עם עוד איזה שמונים ילדים בבאר שבע, בכיתי כל הדרך. למה עושים לי את זה?? חשבתי. ואיך שמתי את הפתק בזולה שלנו את שואלת? כשהייתי לבד בחדר בפנימייה, זרקתי לחלון פתק שמי שרוצה להציל לי את החיים, שישים פתק שרשום בו את מה שהיה כתוב שם בפתק, וכתבתי איפה בדיוק צריך לשים. אני בטוחה שהיה המון אנשים שעברו ולא עשו כלום, אבל אז בא האחד. בן אדם, מן פסיכולוג כזה, שגם עבר דברים קשים בחיים, לקח יוזמה ובירר מה זה הדבר הזה. ואני עכשיו איתו בקשר… אחרי ארבע שנים שלא.” “מה? אחרי ארבע שנים?? לא הבנתי כלום.” אמרתי בבילבול. ” כן… זה היה אבא שלי. שעובד באזור.” אמרה אמילי, ואני שתקתי. “וואו… אמילי… אין לי כלכך מה להגיד…” “את יכולה להגיד מה שאת רוצה, זה הבן אדם שהציל לי את החיים, מה חשבתי לעצמי? שמישהו באמת יתייחס לאיזה פתק מקומט ויעשה משהו? מזל שכתבתי את השם שלי. ממש מזל”. ” ממש ממש מזל! אמילי אני כלכך שמחה שהכל יסתדר!!!” “אני כלכך אוהבת אותך…” היא אמרה לי, “אני יותר…” אמרתי לה, ודמעות ירדו מעיניי. גם אצלה ירדה דמעה קטנה אני חושבת.
