הסוד הגדול

הסוד הגדול

“מעיינוש, רוצה שנלך היום למסעדה?” שאלה אמא. “לי ולאבא יש משהו חשוב לספר לך…” התלהבתי מאד ואמרתי שכן! “איזה דבר את ואבא רוצים לספר לי?”

“בערב תדעי” אמרה אמא. חיכיתי בקוצר רוח שתגיע השעה 18:00 והתחלתי להתארגן. ב 18:45 יצאנו מהבית והתחלנו לנסוע וכל הנסיעה שאלתי את אבא ואמא מה הם רוצים לדבר איתי והם ענו שהם עוד מעט יספרו לי. סוף סוף הגענו והזמנו ארוחת ערב טעימה ושווה. התחלנו לאכול. הסתכלתי על אמא ואבא ולא יכולתי לאכול. הייתי במתח.  “אמא על מה את ואבא רוצים לדבר איתי?” שאלתי.

הם היססו לרגע ואמרו לי שהגיע הזמן שאני אדע מזה. ואמא התחילה לספר:

“לפני הרבה שנים לי  ולאבא היה חלום והחלום הוא היה לאמץ ילדה. חיפשנו איפה אפשר לאמץ ילדה ואחר כך התקשרו אלינו ושאלו אותנו אם אנחנו מעוניינים עדיין לאמץ וענינו שכן. הם אמרו לנו שיש תינוקת חמודה שהיא אצלם כבר שנה והתינוקת הזו מחפשת הורים שידאגו ויאהבו אותה. התלהבנו מאד והתרגשנו. הלכנו לראות את התינוקת והחלטנו לאמץ אותה. אותה תינוקת מתוקה היא בעצם את!”

הסתכלתי על אבא ואמא והייתי חיוורת. הייתי פשוט בהלם !!!!!

“איך זה הגיוני? אני מאומצת?” הרגשתי שדמעה יורדת מעיני. אחרי דקה של שקט שאלתי: “אז איפה ההורים האמתיים שלי?”

אבא התחיל לספר: מתי שהיית תינוקת, חזרתם מטיול משפחתי בלילה וירד מלא גשם  אבא שלך נהג. אמא שלך ישבה מקדימה ואת אח שלך ואחותך ישבו מאחורה. אבא שלך נהג בזהירות והיתה פשוט שלולית ענקית ומסוכנת והאוטו פשוט החליק מהשלולית ונתקעתם בגדר … כולם נהרגו חוץ ממך”.

הייתי ממש עצובה והמומה והבכי התגבר. לא יכולתי לעצור … אבא ואמא חיבקו אותי ואמרו לי כמה הם אוהבים אותי ושאני גיבורה וכמה הם זכו בי.

כל הלילה חשבתי על זה ולא הצלחתי לישון. למחרת בבית הספר לא הייתי מרוכזת. חשבתי רק על הבשורה שאמרו לי אתמול. זה היה קשה לשמור בלב ולא לספר. החלטתי שכשאחזור הביתה אספר לאמא מה אני מרגישה וזה מה שעשיתי. אמא הציעה לי לספר למורה ולשאול אותה אם אני יכולה לספר בכיתה את הסיפור שלי. בהתחלה התלבטתי. לא ידעתי איך ילדי הכיתה יגיבו. בסוף החלטתי כן לספר ולשתף. המורה שמחה שאני רוצה לשתף את הכיתה ובאותו יום שסיפרתי, כל הכיתה היתה בשקט מוחלט. החברות היו המומות מהסיפור. בסוף אמרתי להם שאני מודה להורים שלי שאימצו אותי וחיזקו אותי ואוהבים אותי מאד ושאני גם אוהבת אותם. במילים האלו סיימתי ופרצתי בבכי. כל החברות נעמדו ומחאו לי כפיים ואפילו ראיתי כמה חברות שמנגבות את הדמעות שירדו להן מרוב התרגשות.

עד היום אני מודה להורים היקרים שלי שאימצו אותי!

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן