שמי מיור פיטר. אני יושבת כאן וכותבת את סיפורי שהתחיל בערב ההוא.
ישבתי אז על המזרן הבלוי בכוך שאולי אפשר היה לקרוא לו החדר שלי. באופן מוזר לא הרגשתי רוגע בין הקירות האלה. הייתי מתוחה ועצבנית ואצבעותיי שיחקו בלי משים בוילון שכיסה את פתח ה”חדר” שלי, כדי להקנות לי מעט פרטיות. למרות שהייתי עייפה מאוד, ידעתי שהלילה אני לא אצליח להירדם.
מי יכול להירדם כשמחר בבוקר יתגשם החלום של משפחתו מזה עשרות שנים?
אז במקום להילחץ, ניסיתי לחשוב, מה הוביל לכל זה? מתי זה התחיל?
הזכרונות הציפו אותי באחת. במחשבותיי חזרתי אל היום שבו הכל השתנה.
עמדנו שם, אני וכמה חברים, מול הטירה. היא נצצה בשמש השקרנית, מעוטרת ביהלומים, מתגרה בנו, האם נצליח לשנות את הגורל שנכפה עלינו לפני מאתיים שנים?
אז התחלנו לצעוק. “גם לנו מגיע לחיות!”, “אנחנו דורשים שוויון!”, “נמאס לנו להיות העבדים שלכם!”, “אנחנו לא חייבים לכם כלום!”.
הצעקות בקעו מליבנו, לא מגרוננו. על אף שהפגנו לא מעט פעמים, כל פעם זעמנו מחדש. נמאס לנו לבזבז את חיינו בשירותם של האצילים המטופשים.
הפעם, בשונה מבעבר, נעצרה מולנו מכונית שחורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהאצילים התייחסו למטרד הזה.
מהמכונית יצא לא אחר מאשר האציל סורד גרייס.
“אתם,” רעם קולו, “איפה העבודה שלכם? אני צריך לשלוח אתכם למכרה? שתלמדו קצת משמעת ולא תפריעו לשלוות האצילים?”
סבא נהג להגיד שהאצילים עסוקים בענייניהם וכל עוד אנחנו עושים את רצונם, אינם מתערבים במעשינו. אבל סבא לא פגש את סורד, שהיה הממונה החדש על הסדר והביטחון של העיר. סבא לא ידע שפעם ראשונה בהיסטוריה, לאציל היה אכפת מעבודתו.
אבל אני לא פחדתי מהאציל הנפוח הזה. “אנחנו צריכים להיות ממושמעים לאצילים?? הרי אנחנו שווים!” הכרזתי, טיפשה להחריד.
וכך מצאתי את עצמי בתא חשוך וטחוב במרתפי הטירה הנוצצת. נאמר לי שאני אשאר שם “עד שאני אלמד משמעת ואבין שהאצילים הצילו אותנו, האזרחים העלובים, ולכן הם ראוים לכל.”
“מיור! ארוחת ערב!” התנערתי מהמחשבות. זה לא משנה עכשיו, אמרתי לעצמי, תוך כדי שהתרוממתי והלכתי למטבח המאולתר בדירה הקטנה שאני ואימי חלקנו עם עוד שלוש משפחות.
אמא יצקה לי לקערה מרק דליל ומלוח, שהיה ארוחת הערב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. שוב חזרתי למחשבות, נזכרתי ביום ההוא, שנייט הגיע לאכול אצלנו. ניסיתי להניא אותו מהרעיון, אבל הוא התעקש, אז וויתרתי.
אמא כמעט התעלפה כשראתה את האציל שיושב לה בסלון ומפטפט עם הבת שלה כמו אל שווה. נייט היה מאוד מנומס כלפיה וקרא לה “גברת פיטר”, מה שהצחיק אותה מאוד, ובכך שבה את ליבה בדרך המקסימה והמיוחדת שלו.
כשאכלנו את המרק הרגיל, היא שאלה אותנו איך הכרנו ולמה הוא החליט לעזור לי.
נייט חייך אז. “היא הטיפה לי מוסר כשהיא הייתה כלואה,” הוא ענה ואמא, כמובן, ביקשה עוד פרטים.
אז סיפרנו לה. היא ידעה על ההפגנה ועל המעצר, אבל לא פירטתי בפניה איך השתחררתי. פשוט אמרתי שהיו נחמדים אלי.
אז סיפרתי לה בעזרת נייט. בזמן שישבתי בכלא, הזמן עבר בקצב שלו. לא פחדתי מהחושך. המקום דומה מאוד למקומות בהם שיחקתי בילדותי ולכן חשתי רק נוסטלגיה עמוקה וזכרונותיי נדדו.
הצעדים שנשמעו קטעו את המחשבות הנודדות שלי. הזדקפתי אינסטינקטיבית, בידיעה שאציל עומד בצד השני של הסורגים.
“אבי אמר שיש פה אסירה חצופה שצריכה ללמוד משמעת,” קול קטיפתי ועמוק הדהד מסביבי. לפי קולו דמיינתי גבר צעיר ועוצמתי.
“איך מלמדים אסירים משמעת?” שאלתי. הייתי סקרנית.
“נשלחתי לדבר איתך ולהבין למה את כלואה, ואז להחליט מה העונש המתאים. לפי אבי, העונש המתאים הוא לשלוח אותך למכרות לכמה ימים בלי מים או מזון, אבל אני רוצה לשמוע ממך מה דעתך.”
זקרתי את סנטרי. “אני חושבת שאתם משעבדים אותנו בלי סיבה מוצדקת. אני חושבת שאתם מתפארים במשהו שאבות אבותיכם עשו, ואתם המשכתם את המסורת המנצלת שלהם. ואני לא מוכנה להיות מנוצלת. מה לא ברור בזה?”
ידעתי שגזרתי על עצמי עונש מוות במילותיי. אבל זה לא הפריע לי. גם אבי וסבי מתו ככה, והבאים בתור במשפחה יעשו גם הם את זה, עד שיקום אציל אמיתי שיבין אותנו ויסכים עם גישתנו.
“למה את חושבת ככה?” הוא שאל בעניין גלוי. הופתעתי, פעם ראשונה שמישהו מהאצילים התייחס אלי כמו אל שווה.
התלבטתי האם להיות כנה או להסיט את הנושא. הוא ניחש את ההתלבטות שלי ואמר, “שום דבר שתגידי לא יפגע בך. מה שכבר אמרת יגרור עונש מוות. מה שתגידי לא יכול להחמיר את העונש החמור ביותר. הוא יכול רק להמתיק אותו.”
נשפתי. “אני יודעת שהאצילים הצילו את כל שארית האנושות כשהעולם נחרב בשריפות ענק וצונאמי. אני יודעת שהם הגנו על כולם בתוך העיר ודאגו שאף אחד לא יפגע. אבל במקום להיות המושיעים, הם הפכו להיות הרודנים. במקום לפתח ולקדם את שארית העולם שנותר, הם יצרו מחדש את העולם שנחרב והעניקו אותו לעצמם. הם הפכו את אלה שלא היו מסוגלים להתנגד לעבדים שלהם, רק בגלל שהם לא היו אלה שהצילו את כולם. ההאשמה כלפי אבות אבותי הייתה שהם לא היו המושיעים, אלא המושעים. כבר מאתיים שנה שהעולם לא מתקדם לשום מקום, וחייהם של אלפי אנשים מוקדשים לתענוגותיהם של מיעוט שאבות אבותיהם הצילו אותם, ואז ניצלו אותם. ואנחנו לא שונים מכם. בעצם, אנחנו מאוד דומים. איפה הצדק בשיעבוד הזה? מה הסיבה לעינויים שאנחנו עוברים? לבזבוז החיים שלנו? חבורת אנשים שהתנפחה מגאווה כי הם הצילו את שארית האנושות?”
לא ניתן לתאר את השתיקה שהייתה אחרי שזרקתי את דברי לחלל הטחוב. הוא עיכל את דברי.
“אני נייט,” הוא שבר לבסוף את השתיקה. “נייט גרייס. איך קוראים לך?”
תפנית לא צפויה. ממתי אצילים רוצים לדעת פרטים על העבדים שלהם? זה לא היה חלק מהעלילה שהם קבעו לפני מאתיים שנים.
“מיור,” עניתי והשתעלתי, מנסה לנקות את קולי שהצטרד. “מיור פיטר.”
“נעים להכיר אותך,” הוא התנהג בנימוס מושלם.
הוא שכח אל מי הוא מדבר? חשבתי.
שתיקה נוספת. ואני התחלתי לחשוב שהזיתי את המפגש מרוב רעב ובדידות.
אבל אז הוא כחכח בגרונו ואמר “אני הולך.” והוא הלך, ולא חשבתי שיחזור.
אחרי פרק זמן שנדמה כנצח הוא חזר. שמעתי קול שקשוק מפתחות.
“אז בחרת לי עונש?” שאלתי, “אתה לוקח אותי למכרות?”
“למה שאקח אותך למכרות?” הוא שאל. “את פקחת את עיני. את נתת לי את המטרה שחיפשתי כל חיי. המעט שאני יכול להחזיר לך הוא לשחרר אותך.” הוא שקשק את המפתחות שבידו וצחק קצרות.
עמדתי המומה. מעולם לא קרה שמילותיי הובילו לכזה מהפך בתפיסת עולמו של מישהו. מעולם לא חשבתי שהאצילים באמת יקשיבו.
“סתם ככה?” שאלתי בזהירות, “אתה לא דורש שום עזרה בתמורה?”
“אני רוצה שתעזרי לי להציל את האנשים שלך,” הוא ענה.
נייט סיים את הסיפור בדרמטיות האופיינית לו. אמא בהתה בו בעיני עגל. “אתה הצלת את מיור?” היא שאלה אותו אז. נייט הנהן ולרגע נראה נבוך ולא נפוח מחשיבות וביטחון עצמי, כמו בדרך כלל.
מאז אותו לילה עבדנו על תכנית לשחרור העבדים.
“מיור!” אמא חתכה את חוט הזיכרונות שלי בחדות. שמתי לב פתאום שאני בוחשת במרק הקר. אני חייבת להפסיק להיזכר בהכל, אמרתי לעצמי בזמן ששלחתי אל אמא חיוך. זה סתם מעכב אותי.
“אל תחייכי אלי במתיקות כאילו עשית משהו רע,” היא רטנה.
“בסדר אמא,” עניתי בחיוך שובב. לא לאכול בגלל לחץ נחשב לעשות משהו רע?
“יוקי פה,” היא אמרה לי. “היא רוצה שתצאי אליה.”
קמתי במהירות. יוקי הייתה החברה הכי טובה שלי ונהגנו לבלות המון זמן ביחד. אבל לאחרונה, הזמן שהייתי עם יוקי הצטמצם מאוד והרגשתי שאני חייבת לפצות אותה.
נעלתי בזריזות את הנעליים הכבדות והגסות שהוענקו לעבדים ויצאתי החוצה במהירות.
יוקי חיכתה לי שם, נשענת על גדר ברזל רעועה. שיערה הבהיר היה קלוע בצמה מסודרת והיא לא נראתה מותשת, למרות שידעתי שהיא כן. היא עבדה ברצף כל היום.
מיהרתי אליה והתחבקנו. היא כמו אחותי וממש רציתי לשתף בכל מה שעבר עלי בשבועות האחרונים.
“את נראית כאילו יש לך הרבה מה לספר,” יוקי אמרה בזמן שהלכנו ברחובות החשוכים של רובע העבדים. עשרות בניינים מטים ליפול השקיפו עלינו, בכל אחד מהם התגוררו כמה עשרות משפחות.
צחקקתי. “את מכירה אותי טוב מדי.”
“זה קשור לנייט, נכון?” היא לחצה עלי.
הסמקתי. “אין ביננו כלום,” הדגשתי, “אבל, כן, זה קשור אליו.”
יוקי נראתה סקרנית יותר מרגע לרגע. היא הייתה הרצינית והבוגרת מבין שתינו, אבל בענייני בנים היא הייתה כמו ילדה קטנה.
“אז נייט הציל אותי וביחד ניסינו לחשוב על פיתרון לבעיית העבדים. בהתחלה חשבנו לנסות להשתלט על העיר, אבל אז נזכרנו שיש עולם בחוץ, שרק מחכה שנשתמש בו…”
יוקי דחקה בי במבטה להמשיך.
“אז החלטנו להוציא את כולם. רק אתמול הצלחנו להשתלט על מחסן האוכל ולהעביר את הכל לעגלות של העבדים. הכל מוכן ליציאה, אבל אני מפחדת…”
“מפחדת ש..?”
“אם שום דבר לא יכול להשתבש, הכל ישתבש,” ציטטתי את האימרה של סבא. הוא נהג להגיד את זה לקראת כל אירוע, כדי להזכיר לנו להיות מוכנים להכל. בסוף, באחד המקרים ששום דבר לא היה יכול להשתבש, הכל השתבש ואיבדנו אותו.
“אז את מפחדת שבגלל שאתם כל כך ערוכים לקראת הכל, הכל ישתבש?” יוקי שאלה אותי, מצחה מקומט.
הנהנתי. “גם ראש העבדים, ברנדון טירור, הוא ממש נגד זה. אני מפחדת שהוא ינסה לעשות הכל לעצור את זה…”
היא חיבקה אותי בחוזקה. “מחר אנחנו יוצאים!” היא אמרה. “יוצאים ועוזבים את הגיהנום הזה! שום דבר לא יכול להשתבש. זה חייב לעבוד!”
אבל ההתרגשות שלי כבר גוועה. במקום זה כאבה לי הבטן מרוב לחץ. הכל יהיה בסדר, ניסיתי להרגיע את עצמי בזמן שאני ויוקי פטפטנו על שטויות.
כשנפרדנו לבסוף, קרוב לחצות, יוקי חיבקה אותי בחוזקה ואמרה לי, “תאמיני לי, הכל יהיה בסדר. הכל יסתדר. אנחנו נברח ונמצא לעצמנו חיים מושלמים, רחוק מהרודנים האלה.”
הנהנתי ומשכתי באפי. ממש פחדתי, אבל שכנעתי את עצמי שזה כלום.
אמא קיבלה את פני בדאגה. “למה חזרת כל כך מאוחר?” היא דרשה לדעת. “את צריכה כח למחר!”
התעלמתי ממנה והלכתי ישירות לכוך שלי. אחרי שהסטתי את הוילון ויצרתי חיץ ביני לבין הדירה, קרסתי על המיטה וטמנתי את פני בכרית הנוקשה.
מחשבותי נסובו סביב נייט. בחיים לא פגשתי אציל כזה מתחשב ורגיש ועדין, כמעט לא האמנתי שהוא באמת קיים.
לא ידעתי איך הוא מרגיש. הוא מעולם לא דיבר על רגשותיו, אלא רק על “מה שצריך לעשות”. תהיתי מה הוא מרגיש כלפי אבא שלו. סורד בכל זאת היה אביו, וכרגע הוא הולך נגד מצוותו ואמונתו. התפוח כן נופל רחוק מהעץ, אמרתי לעצמי.
בזמן שחשבתי על נייט, הרגשתי שליבי פועם מהר וחזק יותר. כיסיתי את לחיי בידי הקרירות כדי לצנן את הלהט שבהן. אני לא…הכחשתי חלושות בוויכוח שהתנהל בראשי, אבל קול מלגלג לחש לי אחרת.
כל הלילה התהפכתי במיטה, מוטרדת ממחשבות. כל הלילה התייסרתי בוויכוחים פנימיים. כל הלילה רעדתי מלחץ, ציפיה ודאגה. רציתי כבר לצאת מהעיר, לברוח כמו ציפור חופשיה ולדעת שהסיוט הזה סוף סוף הסתיים.
מה ברנדון טירור יעשה? איך הוא ינסה למנוע את היציאה? הוא בוודאות ינסה , ולמרות שאנחנו מוכנים לקראתו, הוא זקן ערמומי וממולח, בעל דרך מחשבה יחודית. הוא יכול לנסות לעצור אותנו בדרך שבה לעולם לא נצליח להילחם מולו.
לא הצלחתי לחשוב איך, אבל הוא בוודאות מסוגל.
כשהשמש זרחה, התייאשתי מלנסות לישון. קמתי מהמזרון והלכתי לחפש אוכל במטבח. אחרי כמה דקות של נבירה בארונות מצאתי תפוח מכוסה בחברבורות וחתכים. אולי אנשים אחרים חושבים שזה לא אכיל, אבל כל הפירות שלנו היו ככה, אז אני התרגלתי. נגסתי בו בתיאבון, נהנית מהטעם החמצמץ שהתפשט בפי.
בזמן שארזתי את הדברים האחרונים לתיק הבלוי שאמא הצליחה להשיג, אמא התעוררה. היא עזרה לי לאסוף הכל ועודדה אותי. “יהיה בסדר,” היא הבטיחה ואני ניסיתי להכריח את עצמי להאמין לרכות הבוטחת של קולה.
התחבקנו ואז הבטנו על הדירה שהייתה ביתי למשך כל חיי. “אנחנו סוף סוף עוזבים,” שמעתי רגש בקולה של אמא, אבל לא הייתי בטוחה אם זה עצב או התרגשות.
“הכל בזכותך!” היא חיבקה אותי בחוזקה. “הגשמת את החלום של משפחתנו!”
דמעות בצבצו ואני התחלתי להתייפח בלי שליטה. אמא ליטפה את ראשי ברכות ועזרה לי להירגע, ואז
פתחנו את הדלת של הדירה, מוכנות לקראת המאורע הגדול.
אבל מה שמצאנו בחוץ היה ההיפך המוחלט ממה שציפינו לו. יוקי מיהרה אלי בפחד. “האצילים גילו איכשהו!” קולה רעד. “הם אסרו את ברנדון והם מחפשים את האחראים לכל זה. תברחי!”
“אני מוכרחה למצוא את נייט,” אמרתי מבולבלת. “הוא יסביר לי מה קורה…”
יוקי פתחה את פיה לענות, אבל אז קול קטע אותה. “מיור,” מעולם לא שמעתי את נייט כל כך מלגלג. “כזאת טיפשה ותמימה. אציל לעולם לא ישנה את עולמו בשביל ילדת רחוב זרוקה.” הוא צחק צחוק מלגלג ומלא ביטחון.
היה בעיניו ניצוץ שטני. “טיפשה,” הוא אמר בזלזול.
העולם החשיך באחת. נגררתי אל המכונית השחורה המפוארת וקיבלתי הבטחות שיטפלו בי “יפה”.
יפה? כך גיליתי מה העונש שיכול להיות גרוע ממוות. בגידה. בגידה גרועה יותר ממוות. איזו דרך אכזרית ללמד אותנו לקח.
את השורות האלה אני כותבת בתאי. היום אשלח למכרות, כמו שהייתי אמורה להישלח לפני חודש.
מחירו של האמון הוא מוות מיותר של כל כך הרבה אנשים. אבל אני אמצא דרך לחיות ולברוח ולנקום על הסבל שעברנו.
אני מבטיחה.
