קולות צורמים מהשעון המעורר העירו את תמיר. הוא התארגן במהירות ואכל ארוחת בוקר.
תמיר פתח את הטלפון הנייד שלו ועל המסך הופיע ריבוע קטן שבו כתוב: ‘עמרי- בוקר טוב תמיר. אני מחכה לך מחוץ לבית.’ תמיר תלה את ילקוטו על כתפו ויצא מביתו בזריזות. מאחורי הגדר הנמוכה עמד ילד גבוה ורזה, גבו כפוף ושרוכי נעליו פרומים באופן קבוע.
“הי תמיר”, אמר עמרי. “הי, מה המצב?”, השיב תמיר.
“טוב. חלמתי חלום ממש מגניב. חלמתי שאני עף על אצבע של דרקון ממש שמן! כל כך שמן, עד שהוא איבד שיווי משקל ונפל לתוך הנילוס. אבל אני בסופו של דבר ניצלתי”, התלהב עומרי.
“גדול! אני חלמתי שחוגגים לי יום הולדת בברצלונה, ואני פוגש שם את מסי, וברצלונה בחלום נראתה כמו הכותל המערבי. מטורף, לא?”, אמר תמיר.
כשהגיעו השניים לבסוף לבית ספרם, הם נפרדו בהתפצלות של שני מבנים, יסודי וחטיבה. הם קבעו להיפגש בהפסקה ליד הקיוסק שבחצר.
תמיר נכנס לכיתתו והתיישב בספסלו. לפתע נגש אליו ניתאי, מלך הכיתה. “תגיד, תמיר, מי זה הילד הזה הגבוה מכיתה ח’ שאתה כל היום מסתובב אתו?”
“עמרי? אה. זה שכן שלי. אנחנו חברים טובים.”
“חברים?! הוא נראה כמו אחיך הגדול, בחיי!”
“נו, ומה הבעיה בזה?”
“הבעיה היא, שזה מגוחך שמישהו גדול ומכוער מסתובב עם ילד קטן ממנו! זה מגעיל!”
ניתאי הפנה את גבו והלך לדבר עם קבוצת הבנים הקבועה שלו. תמיר קלט שהוא מרכל עליו וצוחק יחד עם חבריו.
בהפסקה, כשתמיר הסתובב עם עמרי, הוא ראה שניתאי נועץ בו מבטי בוז. הוא לא הבין למה.
“אתה יודע תמיר”, אמר לו לפתע עמרי,” אתה החבר הכי טוב שיש. תבין, שבשכבה שלי אין לי חברים בכלל. ורק בזכותך אני לא יושב לבד ומדבר עם עצמי. הצלת אותי ואני חייב לך תודה. אפשר להציע לך סוכריה מהקיוסק על חשבוני?”
“לא אתנגד להצעה מפתה שכזאת”, צחק תמיר. הם התקרבו לדוכן המתוקים של בית הספר. “אנחנו תמיד נהיה חברים, אתה כמו אח!”
הרכילות והירידות על עמרי ועל תמיר הלכו וגברו.
יום אחד נגש ניתאי אל תמיר ואמר: “הי אחי, מה קורה? שמע, מחר בערב אני עורך מסיבת יום הולדת עם כל החבר’ה, ואתה מוזמן. נאכל עוגה, נשחק כדורסל במגרש נסתובב בפארק, אחר כך נלך לאכול פיצה, יהיה כיף! נפגש בשעה 6:00 בערב בפארק החדש.”
תמיר שמח מאוד, אך משהו בניתאי היה מחשיד. ניתאי מעולם לא היה נחמד לתמיר, אז מה קרה פתאום?! וניתאי המשיך: “אתה מוזמן, בתנאי אחד-אתה מפסיק לגמרי לדבר עם החבר שלך הזה הגדול. זה מרגיז. אם אני תופס אותך אתו, אתה תצטער שנולדת! עסק?”
כשניתאי קלט שהצבע מפניו של תמיר מעט אזל, הוא מיהר לומר: “מה אתה דואג? ברור שלא תדבר אתו, אני סומך עליך. לכן מה שעלול להיות אחרי ביננו לא יהיה אפילו.”
“א…אבל, אני לא מבין…”, גמגם תמיר.
“יש בעיה עם זה תמיר? סבב..-“
“טוב! בסדר, עסק. אבל..-“
“אבל מה?”
“כלום.”
“יופי, ככה אני אוהב אותך אחי! אז… אני אשמח לראות אותך במסיבה שלי. ביי”.
בהפסקה עמרי נגש אליו. “תמיר, בוא לעץ מנגו!”, הוא אמר. אך תמיר נרתע מיד ואמר: “לא יכול. חייב ללכת לשירותים”, והחל לרוץ לכיוון הכיתות.
“טוב, אני מחכה לך ליד העץ! מצאתי מנגו אחד ממש גדול, אני קוטף אותו בשבילנו. תחזור מהר!”, קרא אחריו עמרי. תמיר עלה לכיתתו, והשקיף מחלון הכיתה על חברו, עמרי, יושב לבד על ענף עץ המנגו, וילדים חולפים על פניו. עמרי מדי פעם הציץ בשעונו והביט בתקווה אל עבר הבניין, ופניו נעשו קודרות ועצובות יותר ככל שהזמן חלף. וככל שהוא חלף, הוא הבין שתמיר כבר לא יבוא לחלוק אתו את המנגו שקטף ולטפס עמו על הענפים. תמיר חש צביטה מכאיבה בלבו.
כשנגמר יום הלימודים, תמיר חמק במהירות מהשער בכדי שעמרי לא יבחין בו. הוא קיבל אס אם אס מעמרי:” בא לך לבוא אלי אחרי הצהריים? כמעט לא דברנו היום.” תמיר לא יכול היה לומר לו “שמע, אני הולך למסיבת כיתה. אה, וגם אם אני אדבר אתך ניתאי יחטיף לי”, כמובן שלא. הוא לא הגיב למסרון. הוא השתוקק להיפגש עמו, אך ידע שזה ייגמר רע. הוא התגעגע לחבר הכי טוב שלו. עיניו נמלאו לפתע דמעות, אך הוא מיהר לסלקם.
ביום שלמחרת, מכיוון שעמרי לא הגיע לבית הספר, היה יומו של תמיר קל יותר. כי לא היה צריך להתחמק ולסנן.
תמיר הגיע לביתו והיה די לחוץ. הוא בחר את הבגדים הכי ‘קולים’ שלו, התקלח ומרח את עצמו בריח טוב. כשהגיעה השעה, יצא מהבית לכיוון הפארק הישן.
הוא נכנס לפארק. לא היה קשה לזהות קבוצת בנים רועשת במיוחד. ניתאי התקרב אליו בחיוך מרוצה.
“ידעתי שתבוא, אין עליך, מלך! בוא שב אתנו”, אמר ניתאי.
כל הבנים קיבלו את תמיר יפה. הוא צחק ונהנה מאוד מכל תשומת הלב. הוא חשב על כמה כיף זה להיות מקובל, כולם רוצים בחברתך, כולם רוצים לדבר אתך ולשתף אותך במשחקים, ויש לך הרבה חברים!
“תמיר מה הקטע שלך עם הילד מכיתה ח’?”, שאל לפתע יוגב, אחד מהבנים.
“כן, באמת מה הקטע? הוא סתם נדבק אליך ומנצל אותך בגלל שאין לו חברים!”, עוד ילדים הצטרפו.
תמיר לא ידע מה לומר, אבל מה שכן, הוא נלחץ נורא. לבסוף אמר בחיוך מזויף: “אה… הילד הזה. מה פתאום?! אני לא חבר שלו! מי מכיר אותו בכלל?!”
“באמת, תמיר? לא חבר? מי מכיר אותו בכלל?”, נשמע מאחוריו לפתע קול מוכר ורועד.
“אהה! עמרי! מ.. מה אתה עושה פה?!”, תמיר קפץ בבהלה ובאימה.
“תענה לי, תמיר! לא חברים?”, קרא עמרי בצער. פניו היו רטובות מדמעות. תמיר שתק והשפיל את מבטו אל המדרכה. הוא הרגיש שאוזניו בערו וסומק טיפס על לחיו.
“אתה מתבייש בי. אתה מתבייש בי! אני האמנתי בך, תמיר! אל תדבר אתי יותר בחיים שלך.”, קולו של עמרי נשבר. הוא הסתובב ורץ משם כשקולו מתייפח.
הייתה שתיקה מותחת, עד שניתאי פצה את פיו הגדול ואמר עם קול מצפצף ומזלזל: “לא חברים! מתבייש בי. נה נה אני ילדה קטנה ומכוערת!” הוא חיכה את עמרי בקול ובתנועות ידיים מוגזמות. כלם פרצו בצחוק. ממש נשפכו על הרצפה. “שחקת אותה תמיר, אתה חבר אמתי!”
תמיר שמע זאת ורצה להקיא. עד כמה ילד יכול להיות כזה מרושע?!
תמיר עמד קפוא במקום. הוא היחיד שלא צחק. פתאום פלט צווחה קטנה וברח מהמקום הכי מהר שרק היה יכול. הוא רץ עד שנעצר, הוא התנשם והתנשף. תמיר היה מזועזע מעצמו. “אתה כזה טיפש תמיר!” חשב לעצמו, “קודם כל התעלמת מחבר שלך, היית אליו כל כך דוחה, ברחת ממנו, שיקרת לו, ולקינוח, השפלת אותו ובגדת בו. שברת אותו לגמרי!”
“הלו, ילד! מה נראה לך שאתה צועק ככה? אנחנו משכיבים את הילדה!”, מישהו פתח פתאום את חלון ביתו. זה היה לפני שתמיר קלט שהוא צועק על עצמו בקול רם. הוא הסתלק משם.
כאשר נכנס לביתו, התעלם מהוריו ששאלו לשלומו ורץ לחדרו. הוא השליך עצמו על המיטה והחל לבכות ולהרטיב את הכרית. כל כך כאב לו. הוא הרגיש הרוס מבפנים. לבסוף נרדם.
אמו העירה אותו. הוא התארגן לאט ואכל בחוסר חשק את ארוחת הבוקר. הוא יצא מביתו. עמרי לא חיכה לו בחוץ, ולא שלח בוקר טוב. כשתמיר הגיע לבית הספר, הוא ראה את עמרי, יושב לבדו על הספסל ובוהה באוויר בעיניים נפוחות, ופניו חיוורות. תמיר התקדם לכיתתו.
לאחר כשעה, תמיר יצא מהכיתה לברזייה. הוא ראה את עמרי יושב בדיוק באותה התנוחה כמו בבוקר ועם אותה הבעה אטומה וריקה. תמיר אזר אומץ והתקרב אליו. הוא נעצר במרחק מטר ממנו. עמרי אפילו לא הסתכל עליו. תמיר התיישב על יד עמרי. הייתה שתיקה. לבסוף תמיר אמר: “עמרי, אני יודע שפגעתי בך, אני מצטער.”
עמרי מעט שתק, ולבסוף אמר בקול צרוד: “באמת? אתה מצטער? יופי לך. מה רצית?”
“תקשיב, אני באמת לא התכוונתי לפגוע.”, אמר.
“לא התכוונת?!” נשמע מן קול מלגלג- עצבני מאחוריהם. זה היה ניתאי.
“כן, ניתאי! אני- לא- התכוונתי. שמעת? להגיד שוב?” צעק תמיר.
“יש לנו עסק! אתה לא תדב..-“
“אתה לא תגיד לי עם מי לדבר ועם מי לא! רק אני אקבע! זה החיים שלי ואתה הורס לי אותם! אני אסתובב עם מי שבא לי. עם חברים שלי. אתה- לא חבר שלי ניתאי. ושנינו יודעים את זה!”
ניתאי היה המום. מעולם אף ילד מעולם לא העז לצעוק עליו ככה. ילדים החלו להתקבץ סביבם.
“תגיד אתה מזמין מכות?” ניתאי לא נותר חייב.
“צא לי מהחיים, ניתאי! אתה לא תגרום דברים כאלה לחבר שלי יותר.”
ניתאי היה בהלם, הוא הסתובב והסתלק מהמקום.
“עמרי, אתה חבר שאני לא רוצה לאבד. הבנתי, שלא חשוב בכלל אם אתה גדול יותר, זה פרט טיפשי כל כך!” עכשיו עמרי הפנה את פניו והביט בעיניו הדומעות של תמיר. “שנתיים או שלוש לא יפרידו חברים. אתה זה שהצלת אותי מלהיות לבד! אני מצטער שהתנהגתי אלך נורא. אני חייב לך תודה! אולי… אפשר להציע לך סוכריה על חשבוני מהקיוסק?” שאל בחשש תמיר.
ועמרי אמר: “לא אתנגד להצעה מפתה שכזאת.”
סוף
ואולי לא…?
