יעד סופי /טליה דוקופסקי

רוחות הצפון הגיעו מוקדם לעונה. הן פרצו דרך דלתות, עקרו עצים משורשיהם, הותירו אחריהן אדי כפור על חלונות הבתים. החורף עטף את סטאדסנדאל בקור מצמרר עד לשד העצמות, מרטיב עצים להסקה ומבריח אנשים וחיות כאחד אל תוך החום המנחם של כוכיהם. איש לא העז לשוטט אחרי רדת השמש, אל תוך החשכה שגם פנסי הרחוב לא הצליחו לחדור. בשר ממולח, אורז משומר, פירות וירקות מוקפאים- אוכל שאמור להספיק לכמה חודשים טובים אוחסן ובישר על החורף הארוך והקשה שציפה להם. אנשים שיצאו מחסות ביתם עשו את דרכם למרכז העיר, עטופים במיטב מעילי הפרווה שלהם, אל חומם של הפאב והוויסקי ואולי נערה יפה, לחגוג את יום הולדתה השישים של מלכתם. יום ההולדת היה רק תירוץ, כמובן, מאחר וספורים היו הימים בהם יכלו לצאת לחגוג ולהשתכר.
קאיון סהיל היה אחד מיני רבים שישבו בפאב באותו יום, אך הוא לא בא לחגוג. הוא שתה את המשקה שלו בשקט- בלתי מזוהה אך עמוס קפאין לעייפה- וניסה לא לעורר תשומת לב בעודו מביט בחשד ומעט חשש בכל היוצא והנכנס. למרות שיניו הנוקשות הוא הודה לאלים על הקור שיספק לו תירוץ לכסות את תווי פניו השדוניים בצעיפים המסורתיים של נשות הכפר. שערו הכהה לא היה מראה מוזר או מושך את העין, מאחר ונשות וגברי הכפר כאחד נהגו לצבוע את שערם הלבן כקרח לגוונים כהים יותר. הוא הניד בראשו לשלילה לברמן הטרוד שהציע למזוג לו עוד סיבוב, והרים את הצעיף הכרוך סביב צווארו מעט גבוה יותר על פניו. עיניו נמשכו לפתח הפאב שנית ונשארו שם, עד שקול מאחוריו גרם לו להסתובב במהירות במקומו.
“קאיון, אני מניחה.” חיוכה של האישה היה חד וקולה קר. שערה האדום הלא-טבעי בהק תחת אור הלפידים, וקווים כחולים השתרגו מתחת לעורה הבהיר המנומש.
הוא מיהר לאסוף את עצמו. “זאהרה?” הוא לחש.
“אין טעם ללחוש, ברנש. איש לא מקשיב למה אתה אומר, אבל הלחישה שלך רומזת שדברייך חשובים. אני מקווה שאכן כך, אחרת לא היית קורא לי כאן ביום הכי קר בשנה.”
ראשו המבולבל, שבקושי עמד בקצב דיבורה ומבטאה המקומי, החליט לא לציין בפניה את העובדה שלא לבשה דבר מלבד מכנסיים חומים רחבים וחולצה אדומה חסרת שרוולים עם עיטורי זהב. על ראשה נח כובע שחור עם אותם עיטורים זהובים, שהוא ידע שהייתה להם משמעות איפשהו במערב אך הוא לא זכר מה היא. במקום לשאול מה משמעותם, או מדוע היא לבושה ליום במדבר ולא לסופת שלגים, הוא בלע את רוקו והנהן.
“יש לי מידע-” הצליל הבא שיצא מפיו היה ציוץ. רגלה הנעולה נעל עקב שחורה ננעצה בשלו, ולפני שהספיק למחות זאהרה כבר גררה אותו ממקומו.
“למה עשית את זה?” הוא סינן בעוד רגלו פועמת בכאב. היא לא ענתה לו. הם הגיעו לדלת באחורי הפאב והיא פתחה אותה בבעיטה, דחפה אותו פנימה וסגרה את הדלת אחריהם. המקום היה מואר קלושות, עם ריח כבד של טבק ואלכוהול ועמוס חביות יין.
“אתה חתיכת דביל עם מוח של גרביל, אתה יודע את זה?”
קאיון נעלב עמוקות. “תראי, אישה,” הוא אמר בטון נרגז.
“אני אעצור אותך שם.” היא התיישבה על חבית ושילבה את ידיה ורגליה. “יש לך מידע בשבילי.”
קאיון החליט לבלוע את כבודו, גם מכיוון שלא היה דבר שרצה לעשות יותר מלצאת משם, אך בעיקר בגלל שהיה לו ברור שאם זה ידרדר למצב המצריך כוח פיזי אין לו סיכוי מולה. הוא לא התכוון לבדוק את התיאוריה הזו.
“על הבחור שאת מחפשת,” הוא הבהיר.
“דבר.”
משהו בקול שלה גרם לו לעשות בדיוק את זה. הוא היסס מחצית השנייה לפני שהסיר בזהירות את הצעיף מפניו. עיניה נפערו והוא שאב מכך תחושת סיפוק לפני שאמר, “מי שאת מחפשת הוא אח שלי.”