רות חזרה הבייתה בשעות הערב המוקדמות, טיפות גשם דקות טפטפו באיטיות על ראשה.
חתולות קטנות הסתתרו מאחורי השיחים וקולות צחוק של ילדים נשמעו בקרבת מקום.
היא צעדה בדרך חזרה משיעור החלילית שלה.
אמנם אין לה ולאמה המון כסף, אבל לשיעור החלילית הזה אמה התעקשה שתלך.
היא פתחה את דלת הבית. חושך.
אמא כנראה במשמרת בבית החולים, חשבה לעצמה וניגשה למקרר לחמם לה אוכל.
מהחלון הבזיק פתאום ניצוץ זהוב, כוכב שועט מטה, היא ביקשה משאלה בידיעה שהיא כנראה לא תתגשם, לאגדות מטופשות על כוכבים נופלים היא כבר לא מאמינה.
היא המשיכה לאכול בשקט, הגשם התחזק וקור עז התפרץ לבית החשוך.
היא חיכתה שאמה תחזור הביתה והיא תוכל לדבר איתה כמו פעם, אבל אמא כנראה לא תחזור בקרוב, היא חשבה מאוכזבת ונכנסה למקלחת השבורה במעט.
ושוב בוקר.
שמש חמימה כבר עלתה לשמים והסתתרה מאחורי ענן, ציוצי ציפורים נשמעו מעדן חלונה של רות. היא פקחה את עיניה באיטיות ודמות טרודה ועייפה התנוססה במראה מולה.
היא שונאת ללכת לישון כשאמה לא בבית, הלילה עבר עליה בסיוטים ובמחשבות על אבא.
היא כבר מזמן איבדה תקווה, ארבעה חודשים היא ואמא מחכות לו, והוא לא מופיע. כל כך הרבה חרדות עולות בה כשחושבת על זה. אפילו המחשבות על החיוך והעיניים המאירות שלו מעבירות בה צמרמורת, גם הזיכרונות הכי מאושרים שלהם יחד גורמים לה לזיעה קרה.
והיא יודעת שלאביה יש תפקיד חשוב בפלמ"ח, שאולי הוא יכול לעזור להם לשרוד את המלחמה הנוראים הזאת, אבל היא אנוכית ורוצה אותו רק לעצמה.
רות גירדה את עצמה מהמיטה והכריחה את עצמה לשטוף פנים ולרדת למטבח.
היא אכלה בזריזות את האוכל שאמה השאירה לה והתארגנה לצאת לבית הספר.
השמש כבר יצאה וקרני אור חיממו את שערה.
היא הביטה סביבה, פרחים יפים פרחו וחלזונות התחילו לצאת אחרי הגשם, ילדים קופצים בחבל על המדרכה, ונמלה עקשנית סוחבת גרגר חיטה.
העולם לא עצר למרות שמאות קילומטרים מפה יש מלחמה קשה ואנשים שנלחמים בה, הרהרה לעצמה והגיעה לבית הספר.
וכמו כל יום לימודים רגיל, היא ישבה בשולחנה לבד והקשיבה לשיעורים. לרות לא היו חברים, היא נחשבה לילדה שקטה וביישנית. את רוב ההפסקות היא בילתה במקומה במחשבות והרהורים. היא נזכרה איך הייתה אוהבת לאפות מטעמים עם אביה, איך הלכו יחדיו לגן המשחקים ושרו ביחד שירים בלילות, איך היו משחקים כל המשפחה משחקי קופסא ואיך תמיד נתן לה לנצח, כדי שתהיה מאושרת.
תחושה חמימה התפשטה לגופה, היא הרגישה קרובה אליו מאי פעם.
ככה זה היה כל יום, רות הייתה מתעוררת לבית חשוך, הולכת לבית הספר, מגיעה הביתה לבית ריק, מכינה אוכל ומתיישבת לעשות שיעורים ולצייר.
עד שיום אחד רות חזרה לביתה, מוזר, הבית פתוח, חשבה לעצמה. היא הופתעה לראות את אמה יושבת על הספה, בדרך כלל היא במשמורות עד הלילה.
"אמא, קרה משהו מיוחד שאת פה בצהריים?" היא שאלה.
"שבי רותי שלי, אנחנו צריכות לדבר." אמרה אמה באי נוחות ניקר.
"גילו אצלי מחלה, עוד לא ממש יודעים מה זה, כנראה היא נגרמה מהעבודה הקשה והעצבות, אני לא אוכל לעבוד יותר." דמעות בצבצו בעיניה של גאולה, אמה.
רות לא מצאה את המילים, מצד אחד רצתה לצרוח ולבכות, מצד שני היא ידעה שהיא חייבת להישאר חזקה. "נעבור את זה, אני אמצא עבודה" אמרה רות, עוד לא ממש שלמה עם עצמה ועם ההחלטה.
הימים חלפו אט-אט, רות עבדה כמנקה ואילו גאולה הייתה מרותקת רוב הזמן למיטה, מדי פעם הגיעה הרופא לבדוק אותה, המחלה המשיכה להתחזק ומצבה של גאולה התדרדר יותר ויותר. רות הייתה מותשת, בין הלימודים לעבודה ולאמה היא הרגישה שהיא ממש מאבדת את זה.
אף אחד לא ידע, אבל עמוק בתוכה, היא פחדה פחד מוות, היא כל כך חששה שתאבד את אמה, ולא תישאר לה אף משפחה שתדאג לה. לא פעם ולא פעמיים מצאה את עצמה בוכה חלושות לתוך הכרית בחצות הלילה.
וכמו כל בוקר בשבועות האחרונים, היא קמה מוקדם, הכינה לאמה תה והביטה בה עוד שעה ארוכה. אחר כך יצאה לבית הספר, וכשסיימה, הלכה לעבוד שלוש שעות כמנקה, ואז הייתה חוזרת הביתה לדאוג לאמה החולה.
מידי פעם הייתה יוצאת רות לטיול קצר ברחוב, היה אז כבר אמצע החורף, טיפות עבות ירדו בכבדות על כתפייה, והיא צעדה רטובה ומשוחררת, רק קול דריכתה על המדרכה נשמע וחושך החל מתפשט.
היא עצמה את עייניה, והאזינה לגשם דופק על הבתים. רות אהבה את הצליל של הגשם ואת התחושה שהטיפות פוגעות בה ברכות. היא הייתה צריכה את השקט הזה מידי פעם, ככל שאמא נעשתה חולה יותר כך גם נפשה של רות החלה להתפורר.
היא חזרה לביתה. על השולחן חיכתה לה עוגה ומספר בלונים. "יום הולדת שמח רותילה" היה כתוב על העוגה.
וואו, היא לגמרי שכחה מיום ההולדת שלה. אמה נעזרה במקל וקמה למטבח, "מזל טוב ילדה שלי" אמרה בקול צנום.
לא להאמין. היא כבר בת 15.
בשנת 1930 היא נולדה, למשפחה מקסימה ומאוחדת.
דמעות עלו בעיה ורגש עז סחף אותה.
היא התיישבה בספה לצד אמה, הביטה בה, והרגישה סופה מתחוללת בה, היא הניחה את ראשה על כתפייה של אמה, כמו שהיה פעם, והן נרדמו יחד לתוך הלילה השחור.
טק טק טק, דפיקות חלשות נשמעו מכיוון הדלת.
רות פקחה את עיניה, לצידה ישנה אמה, רועדת. היא לא ידעה איזה יום היום ומה השעה, אבל ניגשה לדלת ופתחה אותה בחשש.
היא עמדה רגע אחד מול הדלת, ואחר כך עוד כמה רגעים, והחזיקה טוב בקיר כדי לא ליפול.
היא נשמה נשימות עמוקות, יצבה את עצמה, וניסתה להרביץ לידה כדי להתעורר מהחלום. אבל זה לא היה חולם, וגם לא אגדה.
היה זה אביה האובד שעמד על מפתן הדלת. סערת רגשות התחוללה בה והיא רצה היישר לזרועותיו הפתוחות.
הם הביטו אחד בשני דקות ארוכות, ישראל, אביה היה נראה שונה לגמרי.
זיפים נראו על סנטרו, חולצה מלוכלכת הייתה זרוקה עליו, עיניו היו נראות עייפות והוא היה מותש ושמח.
רות מיצמצה כמה פעמים כדי להיווכח שהיא אכן לא חולמת, שערה הזהוב היה אסוף בקוקו גבוה רופף, חולצת העבודה שלה הייתה שמוטה עליה, ומחרוזת חרוזים זולה הייתה שזורה לצווארה.
מחדר המדרגות עלתה רוח פרצים, ישראל נכנס לביתו, ולא הסתיר את דמעותיו.
הוא הביט על הספה, בוהה באישתו האהובה והרזה, הוא הבין מה קרה והתיישב לידה בספה, רות חזרה עם כוסות תה רותחות, היא שלחה את מבטה אל החלון, כוכב שועט מטה, מנצנץ וזהוב נראה משם.
היא לא ידעה מה יקרה לאמה, ומה צופנים לה החיים, אבל היא כן ידעה, שלפעמים חלומות מתגשמים.
