לבחור נכון

קול האישה בכריזה הודיע על התחנה הבאה.

ישבתי על כיסא הבד, פרצופי מודבק לזגוגית החלון, עיניי נעוצות בנוף המשתקף ממנו אך מחשבותיי הרחק משם.

אני תוהה אם עשיתי את הבחירה הנכונה, אם לא הייתי פזיזה מידי.. אם אולי הייתי יכולה למצוא משהו קל ומהנה יותר…

ההתנדבות בספרייה נראתה קלילה ובלי הרבה מחויבויות…

אבל מצד שני, המחנכת די דחקה בי… היא אמרה שכל הבנות כבר התחילו את שעות ההתנדבות שלהן ואני עדיין לא בחרתי אחת…

ובכנות, כמה מייגע זה כבר יכול להיות? ללכת לאיזו זקנה פעם בשבוע, לעזור לה במה היא צריכה  במשך שעתיים וחצי ולא מעבר.

ניתקתי את מבטי מהנוף, קוטעת את מחשבותיי והתמקמתי בנינוחות במושבי, משכנעת את עצמי שעשיתי את הבחירה הטובה ביותר, בעוד האוטובוס ממשיך לעצור בתחנות השונות.

**

כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי עומדת אל מול דלת העץ  המעוטרת בשלט  "ברוכים הבאים" לא מבינה איך הגעתי לכאן כ"כ מהר , באה לדפוק אך נסוגה כל פעם מחדש.

התיישבתי בייאוש על גרם המדרגות המוביל לקומה הבאה, מרגישה את החששות שוטפים אותי מחדש, רגשות שהדחקתי במסווה של זלזול ואדישות שבים אלי ומתנפצים לי בפנים.

הלחץ שאפגע בה, שאעשה דברים לא נכון.. אבל יותר מכל, הפרש הגילאים בנינו.

על מה אדבר איתה?

על הנער שחום העיניים מחנות הפרחים? על הלחץ הבלתי פוסק בלימודים? על הריבים המטופשים שלי עם הורי?

הרגשתי את הלחץ והייאוש מציפים אותי.

ניסיתי להרגיע את עצמי שהכל יהיה בסדר, משתמשת בתירוץ שאני לא הראשונה שעושה את זה , אבל רק רציתי לחזור אל המורה ולהגיד לה שבסוף אני בוחרת להתנדב בספרייה העירונית.

קול צפצוף נשמע, הורדתי את מבטי אל השעון הענוד על מפרק כף ידי –

16:05 , אני מאחרת בחמש דקות, לא בדיוק הרושם הראשוני שהייתי רוצה ליצור.

קמתי בלית ברירה לכיוון הדלת, אנחות קלושות מלוות את צעדיי, מסכמת עם עצמי שאראה לאן להתקדם אחרי הפגישה הנוכחית.

דחפתי קצוות שיער למקום, הדבקתי חיוך מזויף על פרצופי המתוח והכרחתי את עצמי לנקוש על דלת העץ.

חיכיתי רגעים אחדים, שקט נשמע מעבר לדלת, אני ניגשת לדפוק שוב במחשבה שהזקנה לא שמעה אך נעצרת למשמע קול גרירת רגליים וכמה רגעים לאחר מכן סיבוב מפתח.

ועוד לפני שאני מבינה מה קורה אני רואה את דמותה נעמדת למולי.

היא שפופה, ידיה אוחזות במקל ההליכה שלה כאילו היה עוגן ההצלה שלה  בעת סערה בים, גופה הכחוש עטוף בשמלה בגווני הוורוד, עיניי השקד שלה נמתחות לחיוך זעיר, וכשהיא מחייכת אפשר להבחין בכמה שיניים חסרות.

דמותה נעימה לעין, נעימה יותר מהציורים שציירתי לי בראש.

"אמ..היי" אני פותחת בהיסוס, חצי אומרת חצי שואלת.

היא לא עונה, רק מחייכת אלי וסבה על עקבותיה.

אני הולכת אחריה, לא קשה להשיג אותה,

"אז איך אמרנו קוראים לך?"  קולה דק ועדין.

"טליה, ואת גברת אהרוני נכון?"

"אכן כן, את רוצה משהו לשתות טליה?"

"לא זה בסדר ,תודה" אני עונה בחיוך.

טיפשה! קול קטן בתוך ראשי נוזף בי, היית צריכה להגיד כן!

אני מסלקת את הקול הטורדני מראשי, אנחנו ממשיכות להתקדם, אני בוחנת את הבית הקטן, שתי ספות מעוטרות פרחים ניצבות סביב שולחן קטן, פינת האוכל מכילה גם היא שולחן מכוסה מפה ושני כיסאות, הקירות מלאים תמונות של ילדים ומבוגרים בגילאים שונים, אני תוהה אם יש לה קרובי משפחה ואם היא בקשר איתם.

אנחנו נכנסות למבואה חשוכה עמוסה במדפים הנושאים ספרים, תמונות וחפצים שנראה שנאספו מארצות שונות.

וכשאנחנו מגיעות לאמצע המסדרון גברת אהרוני נעצרת בכבדות.

"כבר אשוב, הרגישי את עצמך בבית"

הבטתי בה נבלעת בדלת בסוף המסדרון החשוך.

לאחר רגעים אחדים שהיא לא שבה , התחלתי לבחון חפצים משונים בחדר, היה שם דגם של סירה,  פסלון של נער רוכב על פיל וכשבאתי להביט מקרוב בתמונה של גברת אהרוני בצעירותה הפלתי ספר עב כרס שנפל בחבטה על הרצפה.

כשבאתי להרים אותו הכותרת "יומן אישי 2020" צדה את עיניי ,

2020?  זה אומר שהיומן הזה נכתב לפני 64 שנה…

העברתי אצבעות בעדינות על הכריכה העדינה, מסלקת אבק שהצטבר שם עם השנים.

אני מתלבטת עם עצמי אם לקרוא , הקול הקטן שבראשי שב אלי ומשכנע אותי שזה לא יהרוג אף אחד.

דפי היומן מתפוררים ונשארים ביחד אך בקושי, העיפרון האפור כמעט ולא נראה על גבי הדף הישן, אני פותחת בעמוד אקראי  ומתחילה לקרוא.

"יומני היקר,

הקורונה לא מפסיקה להשתולל, הממשלה החליטה להשבית את המשק, אז אבא פה בבית איתנו.

מצד אחד אני אוהבת את זה שזה ככה, האווירה בבית רגועה יותר אמא פחות עצבנית ולחוצה אבל מצד שני זה גם חשש כספי, הממשלה מחלקת קצבאות לכל משפחה אבל אני לא באמת חושבת שזה עוזר כ"כ למשפחה מרובת ילדים כמונו … אתמול בערב שמעתי את אבא ואמא מדברים, הם היו נשמעים מודאגים… הרבה דברים עלו בשיחה.. סבתא חנה גם אחד מהם.

אני מתגעגעת אליה, הרבה זמן לא התראנו.. אומרים לנו שאסור לנו להיפגש איתה כי זה עלול לסכן אותה אבל אני לא חושבת שטוב לה שם לבדה..

נריה נכנס אתמול לבידוד.. אני לא יודעת איך הוא יתמודד עם זה.. הוא רק בן 3.. איך הוא אמור להעביר שבועיים בחדר סגור לבד?

כשאני הייתי בבידוד.."

כשהפכתי עמוד נתקלתי בשאריות נייר קרועות, דפדפתי במהירות ביומן, צמאה לעוד.

הגעתי לעמוד רופף, התאריך דהה.

המשכתי לקרוא בשקיקה, בולעת את המילים.

"יומני היקר,

עוד יום עבר, עוד יום בחדר סגור לבד, ללא חברה בבידוד הלא פוסק הזה.

עוד יום שאני לא רואה את המשפחה שלי, לפחות למדתי להעריך אותם יותר.. מגע של אמא..חיוך של אבא..

למדתי להכיר את התקרה כמו את כף ידי, הכרתי כל קור ושקע.

ביליתי את שעות היום מתהפכת על המיטה, כך ביליתי גם את שעות הלילה… "

אף שהתאריך  דהה אני מבינה שעבר פרק זמן ארוך בין קטע לקטע ושגברת אהרוני השתנתה הרבה בזמן זה. הכתיבה שלה קשה יותר וכך גם הגישה שלה לתקופה ולמצב.

הקטע הזה כבד יותר.

אני חוזרת ליומן.

"את האוויר הצח שלי קיבלתי דרך עדן החלון ואור השמש נכנס מבעד לרעפים הרופפים.

בשיעורי הזום הקולות נשמעו במעומעם מבעד למסכים השחורים וחלפו ביעף מבעד לאוזני, הרגשת התסכול השתלטה.

מבזקי החדשות חולפים אל מול עיניי, עוד חולים, עוד נפטרים.

תחושות העצב, הפחד והחשש הצטרפו אל תחושת התסכול ואפפו אותי מכל עבר.

נכנסתי למערבולת של רגשות, נותנת להם להשתלט עלי.

רוב היום מצאתי את עצמי חוזרת אל העבר, לפני שהכל התחיל.. תוהה איך הכל היה טוב, שוכחת את המכשולים והצרות של אז.

ואם לא הייתי חושבת על העבר, הייתי חושבת על העתיד.."

**

קול דשדוש צעדים מתקרב קוטע את מחשבותיי, אני מרימה את מבטי בבהלה,

חוששת שנתפסתי.

אך גברת אהרוני מופיעה במסדרון, מחייכת אלי את חיוכה השלו והמרגיע, ובאותו הרגע, אני מבינה שיותר ממה שיש לי לתת לה , יש לה לתת לי.

ויותר ממה שאני יכולה לעזור לה – היא יכולה לעזור לי.

"אז שנשב?" היא שואלת בחיוך שהספקתי להבין שאופייני לה,

"נשב" אני עונה לה בחיוך כנה ואמיתי, יודעת בבירור שלספרייה העירונית אני לא הולכת להיכנס בזמן הקרוב.

עד כמה אהבת את היצירה?