לקום מחדש / יהודית חג'בי

 

לקום מחדש

"הוא עומד, הוא עומד" צעקנו כולנו בהתרגשות, דוד אחי הקטן בן השנה הצליח לעמוד!!!

"טראח" נשמע קול גדול. קופסת הלגו שמאחורי אחי הקטן נפלה, בכי נשמע. עד שהוא הצליח, מסכן קטן.

השעה שבע בערב, ואמא ביקשה שנכנס אחד אחרי השני להתקלח ולישון…

"אני מתקלחת ראשונה", צעקתי בקול, הוצאתי לשון לעבר אחותי בת השש ורצתי לקחת את המגבת.

בלילה חלמתי שאחי בן השנה בכלל לא מצליח ללכת, לא מצליח להתקדם. פחדתי שמא לעולם הוא לא יקום, לעולם הוא לא ילך.

קמתי מזיעה מהמיטה ורצתי לספר לאמא. אמא הרגיעה אותי, אמרה לי שככה זה בהתחלה, וככה זה אצל כל תינוק. חזרתי לישון, והפעם זו היתה שינה מתוקה.

בבוקר התארגנתי לבית הספר וביקשתי מאמא לקחת את אחי הקטן למעון. בדרך, לחשתי לו שלא ידאג ושבסוף הוא יצליח. נדמה לי שהוא הבין אותי כי אז הוא חייך חיוך רחב כאילו מודה לי על העידוד…

אוי, שכחתי לספר שאני גרה בגוש קטיף, זהו מקום קסום מלא חול, וים כחול כחול.

עברו כמה ימים והנה הגיע חודש ארגון. חזרתי אני וכמה מחברותי מפעולה בבני עקיבא, גדושת מחמאות על הבגד החדש שאמא קנתה לי, כבר הייתי מוכנה לספר לאמא.

אבל כנראה שזה לא היה הזמן המתאים, אמא הייתה בהלם ממשהו, ואני בתור ילדה בכורה רציתי לדעת מה קרה.

אמא קראה לכולנו לשבת על הספה, אבל לפני שהיא התחילה להסביר מה קרה, שמנו לב שדוד הקטן, הצליח שוב לעמוד. הוא עמד ועמד ו"טראח" קול נפילה נשמע. הפעם לא חשבתי שהוא מסכן ידעתי שבסוף הוא יצליח. "הוא עמד ארבע שניות" שמעתי את אחותי אומרת, "לא נכון, הוא עמד שבע שניות" אמר אח אחר.

אמא המשיכה "יכול להיות שאנחנו צריכים לעבור דירה."

"מה, אבל למה"?! אמרתי.

"למה? אתם לא רואים כמה טוב לנו כאן"? באותו רגע כעסתי כל כך על הוריי שבכלל חשבו על דבר כזה.

אבל אז הבנתי את הכל, אמא הסבירה לנו שזה לא ממש לעבור דירה, אלא שאם לא נלך בעצמנו, יגרשו אותנו!

"למה"?! צעקנו כולנו ביחד.

אבא הצטרף לשיחה והסביר, "ראש הממשלה החליט שהוא נותן את כל גוש קטיף לערבים בתמורה לשלום".

דוד הצליח לעמוד והפעם הוא גם ניסה להתקדם מעט עם אחת מרגליו, ממש כמעט צעד. צעקתי בהתרגשות "תראו תראו".

"חוצפן ראש הממשלה הזה" אמרה אחותי תמר בת השש.

"נכון" הצטרפתי, "הוא בכלל לא יודע כמה האדמה פה מבורכת".

"הוא יודע" עצר אותי אבא, "הוא כנראה פשוט חושב שזה יביא שלום" והוסיף בשקט "זה בטוח לא יביא את השלום".

עברו כמה ימים, והנה קיבלנו הודעה איומה, שעלינו להתפנות מהבית תוך מספר חודשים.

ואז התחיל הבלאגן. נראה לכם שהסכמנו ככה לוותר?!

בכל הארץ התחילו הפגנות, ולא רק אנחנו הפגנו, אלא כל מי שידע שלאבד את גוש קטיף, זה בעצם כמו בן אדם בלי לב.

היה המון רעש וצעקות! ואנחנו נשארנו לא ארזנו כלום, וידענו שאין מצב שזה קורה.

באמצע אחת הפגנות, אחי דוד נעמד והצליח לעשות שתי צעדים, כל מי שהיא מסביב מחה כפיים ואנחנו התרגשנו.

עברו להם בערך ארבעה חודשים. יום אחד הגיעו שוטרים וחיילים וגירשו אותנו מגוש קטיף, בשניה הכל נגמר.

עברנו לישוב אחר אבל שם החיים בכלל לא היו אותו דבר. הייתי מוצאת את עצמי בוכה פה ושם. באחת הפעמים, זחל דוד עד לחדרי, נאחז במשקוף, התרומם, ועשה חמישה צעדים למרכז החדר. הוא לא נפל יותר!

"רגע" אמרתי לעצמי, אחי הקטן שלא מתייאש, שכל פעם קם מחדש, בסוף מצליח ללכת. אבל אני, שבאמת קשה לי לעזוב מקום אהוב ומוכר, לא "קמה"? איזה מין אחות גדולה אני?!

קמתי, הלכתי לסלון, והכרזתי בקול גדול בבית "בואו נקום, בואו נמשיך, אנחנו נצליח! כמו שדוד נפל ונפל, והצליח ללכת, גם אנחנו נצליח להתקדם ולקום".

ואני עוד מחכה ליום הגדול, בו אוכל לדבר בגאווה על כך שגם עם ישראל קם, וחזר הביתה, לגוש קטיף.

עד כמה אהבת את היצירה?