אבא אמר לי שמחכה לי הפתעה בבית. ציפיתי לאיזה בגד חדש או נעלי ה”סופר-סטאר”שאני רוצה כבר למעלה משנה, אבל להפתעה הזאת או יותר נכון, לפצצה הזאת לא ציפיתי.
היי אני גל, אני בת 14, לומדת בפינימייה, יש לי מורים נחמדים וחברות טובות. אני מנגנת בקלרינט, אם אני שמחה אני מנגנת מנגינות שמחות וקופצניות ואם אני עצובה אני מנגנת מנגינות עצובות ושקטות. למרות שלאחרונה הלימודים בפנימייה טובעניים, אין הרבה זמן לעיסוקים שהם לא לימודים: יש השכמה כל יום בשעה 06:30. אנחנו קמות, מתלבשות והולכות לחדר אוכל. מהחדר אוכל אנחנו חוזרות לחדרים שלנו לוקחות את התיקים ועוברות לכיתות הלימוד שלנו. בשעה אחת וחצי יש ארוחת צהריים והפסקה קצרה כדי לקחת את הספרים של לימודי הצהריים. את לימודי הצהריים אנחנו מסיימות בשעה חמש וחצי בערב. בשעה 18:00 יש ארוחת ערב. אחרי זה חוזרות לחדרים שלנו. כשאנחנו בחדרים אנחנו בדרך כלל עושות שיעורי בית, לומדות למיבחנים קרובים, מסדרות את החדר ומתקלחות. לרוב לוקח לנו שעה וחצי פלוס לעשות את כל הדברים האלו. אחרי כל הדברים האלו יש לנו זמן פנוי לעשות מה שנירצה, ליקרוא, לדבר עם חברות, לשחק או לעשות מה שמיתחשק לנו. אבל רק עד השעה 21:30, כי בשעה הזאת יש כיבוי אורות בחדרים ומי שלא נימצאת בחדר מקבלת עונש: לנקות את הסירים הגדולים של טובה הטבחית (ומיניסיון זה לא כיף).
יש לי פינה קטנה שהיא רק שלי היא נימצאת מאוחרי המיגרש ליד עץ האלון הענק. על המקום הזה, אף אחד לא יודע חוץ ממני. השבוע הייתי עצבנית, אחת המורות שלי צעקה עלי שדיברתי בשיעור שלה עם חברה שלי. החברה הזאת שלי, חולה כבר שבוע והיא בכלל לא הגיע לכיתה באותו היום.
לקחתי את הקלרינט והלכתי לפינה שלי. ניגנתי מנגינה מהירה אך עצובה. לא שמתי לב לזמן שעבר, יובל, אחת החברות הכי טובות שלי, שמה לב שאני לא בחדר כבר הרבה זמן ויצאה לחפש אותי. יובל שמעה את נגינת הקלרינט והלכה בעקבותיה. היא נכנסה למחבוא שלי. ראיתי שהיא מופתעת אבל לא אמרה דבר. סיימתי לנגן ויובל מחאה לי כפיים ואמרה: “את מנגנת פשוט מושלם!” אמרתי: “תודה,גם אבא שלי חושב ככה”. מלמלתי לעצמי בשקט שהייתי רוצה שגם אמא שלי תאמר ככה. אבל כנראה לא מספיק בשקט. יובל שאלה “למה אמא שלך לא אומרת ככה הרי את מנגנת כל כך יפה!”
האמת, לא סיפרתי את זה לאף אחד, אני לא יודעת איפה אמא שלי. היא נכנסה לדיכאון קצת אחרי שנולדתי, כולם טיפלו בי רק לא היא, עברתי מידיהם של שכנות, מטפלות ודודות. כבר הוכרתי בתור זאת ש”אמא שלה לא טיפלה בה”. בעקבות הדיכאון אמא שלי הכירה שני חברים חדשים: אלכוהול וסמים. היא תמיד הייתה עצבנית, היא תמיד הייתה צועקת ושוברת דברים. יום אחד, כאחת השכנות החזירה אותי מהגן, הסתכלתי דרך החלון הגדול בביתם על הסלון בבית שלי, ראיתי את הסלון מבולגן, הרוס ומלוכלך, אבל ראיתי שם עוד משהו, ראיתי את אבא שלי, יושב שם על הספה, שבור, מפורק ועצוב. באותו היום ישנתי אצל אותה השכנה, אבל לא הצלחתי להירדם. הלכתי לשרותים ואז שמעתי אותם מדברים. הם אמרו שהיא ברחה מהבית בלילה שלפני ביחד עם החבר החדש שלה. גם בלי שהם אמרו את השם של אמא שלי הבנתי, הבנתי שאמא שלי לא רוצה להיות אמא שלי היא ברחה וכניראה גם לא תחזור.
– ואוו… לא.. לא ידעתי..
“זה בסדר”, אמרתי. את החברה הראשונה שאני מספרת לה. רק, יש לי בקשה אחת, אל תספרי את זה לאף אחד, אני לא רוצה שירחמו עלי..
בשלב הזה שמנו לב שהשעה כבר תשע ורבע. רצנו לחדר ושנייה לפני שבאו לעשות בחדר שלנו כיבוי אורות הספקתי להחליף לפיג’מה,לשטוף פנים ולהיכנס למיטה.
למחרת בבוקר הרגשתי, בלי מילים, שכמה שהקשר שלי ושל יובל היה חזק, עכשיו הוא עוד יותר חזק.
אחת לשבועיים אנחנו יוצאים לשבת בבית. בדרך כלל אני שמחה לחזור הביתה לשבת, אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה שאבא מסתיר ממני משהו. בדרך כלל הוא מספר לי הכלמהעבודה שלו ועד למה הוא אכל לארוחת ערב עם החבר’ה. סיפרתי את זה ליובל. היא אמרה שיש לה רעיון. ראיתי אותה רצה למזכירות שבקצה המסדרון. היא דיברה עם מישהו בטלפון, חזרה אלי בריצה ואמרה: “אתיכולה לבוא להתארח אצלי השבת!” שמחתי, אמרתי ליובל שאני מאוד רוצה לבוא אבל אני בכל זאת צריכה אישור מאבא שלי. רצנו למזכירות והתקשרתי לאבא. הוא לא מאוד אהב את רעיון אבל הבטחתי לו שבשבת הבאה שאנחנו יוצאים אני חוזרת הביתה.
השבת אצל יובל עברה במהירות. ההורים שלה, הכינו ארוחת ליל שבת (למרות שהם לא דתיים) טעימה במיוחד: היה תפוחי אדמה, קוסקוס ביתי והיה גם עוף ברוטב שלא הכרתי אבל הוא היה טעים מאוד. אחר כך עשינו מרתון סרטי דיסני. הלכנו לישון בערך בשעה אחת וחצי בלילה.
בבוקר קמנו מאוחר, בסיבות אחת עשרה. אמא של יובל, גלית, הכינה לנו פנקייקים לארוחת בוקר. אחרי שאכלנו אבא של יובל, נבו, שאל האם אנחנו רוצות לנסוע לים. שתינו רצינו, ארזנו תיק ונבו לקח אותנו לים. אני לא יודעת כמה זמן היינו בים אבל חזרנו שכבר היה חושך.
למחרת בבוקר גלית הקפיצה אותנו לתחנה. משם יש לנו הסעות לפנימייה.
עבר שבוע ועוד שבוע ושוב חוזרים הביתה. הפעם שמחתי לחזור הביתה. אבא אמר לי שמחכה לי הפתעה. ציפיתי לאיזה בגד חדש או נעלי הסופר סטאר שאני רוצה כבר למעלה משנה. אבל להפתעה הזאת, או יותר נכון לפצצה הזאת לא ציפיתי.
נכנסתי הביתה אבא חיכה לי בסלון, מולו ישבה אישה בערך בת 45. הוא קם אלי וחיבק אותי, חיבקתי אותו בחזרה. אבל מהר מאוד השתחררתי ממנו ושאלתי: “אבא מי זאת?” ואז הוא הטיל עלי את הפצצה:
“גל, תכירי, זאת אמא שלך.”
לא ידעתי איך להגיב, פשוט עמדתי שם ובהיתי בהם. אחרי זה לקחתי את הטלפון שלי, יצאתי מהבית ופשוט רצתי, רצתי הכי חזק, מהר ורחוק שיכולתי, נעצרתי רק כשהגעתי לגינה הכי מרוחקת ודי נטושה בשכונה. התיישבתי מתחת לאחד העצים שם והסדרתינשימה. התקשרתי ליובל אבל היא לא ענתה לי. רציתי לצרוח. כעסתי על אמא, איפה? איפה היא הייתה במשך אחת עשרה שנה, ברגעים שהכי הייתי צריכה אותה, ברגעים השמחים והעצובים שלי, איפה, איפה היא הייתה?! אבל לרגע אחד, שמחתי, אולי היא מצטערת על הטעיות שלה ובגלל זה היא חזרה. אולי היא רוצה לכפר על כל הטעיות שעשתה בזמן הקצר שהייתה איתי. חזרתי הביתה, אבא ואמא הסתכלו עלי, “זה בסדר, פשוט, לא ידעתי איך להגיב או מה לעשות, לא הבנתי מה קורה”אמרתי.
דברנו במשך כמה שעות טובות, היא סיפרה שכשהיא הכירה את האלכוהול וסמים זה נתן לה איזה שהוא עולם שניראה טוב יותר. אבל לאט לאט היא לא יכלה בלי זה. היא הכירה מישהו שנקרא לו יוני. היוני הזה, השפיע עליה לרעה, היא ניסתה להיגמל, אבל יוני, ניצל אותה ברגעי השבירה, ודחף אותה להשתמש שוב. היא עברה לגור בניו יורק לכמה שנים. שם היא באמת הצליחה להיגמל אך היא נשארה לגור שם, עבדה בעבודות מזדמנות כמו מלצרות, כובסת במכבסה ועוד כל מיני. עד לפני בערך חודשיים שאבא שלי העז ליצור איתה שוב קשר. היא סיפרה שברגע שהיא שמעה עליי היא נזכרה שהייתה לה בתהחליטה לעזוב הכללקנות כרטיס טיסה ולהגיעה לפה. בעצם היא הייתה בארץ כבר מהשבוע שהייתי אצל יובל (בגלל זה אבא היה מאוכזב שלא באתי לשבת) אבל הם החליטו שלא ללחוץ עלי.
אחרי כל זה אבא אמר: “נו בכל זאת יום שישי בערב, רוצות ללכת לאיזה מסעדה טובה?”
שתינו זרמנו, התיישבנו במסעדת סושי. כל אחד מאתנו הזמין את המנה שלו, היה טעים סך הכל. אבל החלק הכי חשוב בארוחה הזאת, היה שהרגשתי שם עם המשפחה שלי, ולא סתם עם עוד שני אנשים שמבוגרים ממני באיזה 30 ומשהו שנה.
למחרת בבוקר נסענו לממליא, אמא קנתה לעצמה בגדים, אבא קנה לעצמו מפרטים חדשים לגיטרה שלו וגם לי קנינו קצת בגדים.. אה! וגם גלידה.
בראשון אבא הסיע אותי עד לפנימייה, לא נסעתי עם ההסעה. ת’כלס אין לזה סיבה מוצדקת סתם הוא רצה לפנק אותי. הגעתי לפני כולם, הלכתי לחדר ופרקתי את הדברים שלי בשקט. שלא כמו שתמיד קורה כשחוזרים משבת, מזרזים אותנו מאוד כדי שנגיע כמה שיותר מהר לשיעור הראשון.
בהפסקת צהריים סיפרתי ליובל את כל מה שקרה לי בסוף שבוע האחרון. היא הייתה בהלם ובהתה בי למשך דקה ארוכה ולאחר מכן שאלה: “ואת סולחת לאמא שלך על כל מה שקרה?”
-“חשבתי על זה הרבה, והגעתי למסקנה שלכל בן אדם מגיע הזדמנות לכפר על הטעיות שלו.”
– “ואוו החלטה אמיצה, כל דבר שתצטרכי אני כאן בשבילך.”
היום כשחשבתי על זה, בעצם רשמית, ההורים שלי לא התגרשו. הזמן עבר וההורים שלי חזרו לאהוב אחד את השני ואני אותם.
עברה בערך שנה, אני כבר בת חמש- עשרה, לומדת בכיתה ט’. אנחנו משפחה, אולי משפחה קטנה אבל משפחה. השבוע חוזרים הביתה. מאז שאמא בבית לחזור הביתה לשבת זה כיף, ניהיה לנו הרגל, כל שישי בערב הולכים למסעדה, כל פעם למסעדה אחרת. חזרתי הביתה, כרגיל, חיבוקים, נשיקות, דיבורים. בערב הלכנו למסעדה אסייתית. דיברנו הרבה, לימודים, מורות, העבודה של אבא, ואז אמא שאלה שאלה מוזרה: “גל, היית רוצה אח או אחות קטנה?”
“מה?” לא הבנתי אותה.
אבא המשיך אותה: “גל אמא בהריון”
כמעט צעקתי מהתרגשות. הם הבינו מהבעות פני עד כמה אני שמחה, תמיד רציתי אחות קטנה, שאני יוכל לעשות לה צמות, ולהקריא לה סיפור.
רגע רגע, ואתם יודעים האם זה בן או בת?
-עוד לא, בשבוע הבא אנחנו נגלה.
גם השבת חזרתי הביתה אבל זה היה בגלל שהייתה תקלה באחד מארונות החשמל בפנימייה וכל החשמל קרס, תנסו להחזיק 350 ילדים בלי חשמל.
כשנכנסתי הביתה אפילו בלי לומר שלום,שאלתי את אמא מה יש לה בבטן- זאת בת.
הזמן חלף במהירות, בכל פעם שהייתי חוזרת הביתה הבטן של אמא גדלה עוד קצת.
הגיע סוף שנה, כבר לא לומדים, המורים בכלל לא מגיעים לשיעורים ואם הם מגיעים אז זה הופך לשיעור “הצק למורה”. יום חמישי, תעודות, ביולגיה 93, מתמטיקה 85, אנגלית 90 ועוד כל מיני ציונים ודברים משעממים.
אללה הביתהההה.
אין דבר יותר כיף מאשר לחזור הביתה אחרי היום האחרון של השנה. אמא כרגיל בבית על הספה, ואבא עבד היום מהבית.
החופש התחיל, קמתי כל יום מאוחר, הלכתי עם חברות לקניון ולים. מדי פעם גם נשארתי בבית סתם בלי לעשות כלום. גם נסעתי ליובל כמה פעמים, אבל זה לא כזה פשוט, בגלל שאני גרה בתל אביב ויובל גרה בחיפה (נכון יש רכבות אבל אמא שלי לא אוהבת כל כך אוהבת שאני נוסעת לבדד ברכבת). אז יום אחד אמא התלוותה אלי לנסיעה, בזמן שאני הייתי אצל יובל, היא הסתובבה בקניון. ופעם אחרת אבא של יובל היה צריך להגיע לתל אביב, אז בדרך הוא הקפיץ אותה.
בערך באמצע הקיץ, אמא ילדה. באותו הלילה ישנתי אצל אמילי, חברה טובה שלי ולמדנו יחד ביסודי. הלכנו לישון בערך בשלוש לפנות בוקר. קמנו בבוקר בערך באחת- עשרה. פתחתי את הפלאפון שלי, ראיתי שאבא שלח לי תמונה. פתחתי אותה והתמוגגתי. זאת אחותי הקטנה.אמרתי לעצמי בשקט. אמילי לא הבינה ממה אני כל כך מתרגשת, אז היא הציצה בנייד שלי, והתמוגגה גם. “היא ממש חמודה אבל, מי זאת?” התרגשתי כשאמרתי את צירוף המילים האלו: “אחותי הקטנה” המשכתי את היום עם אמילי, הלכנו לסרט, ואז קניתי בגד חדש לתינוקת, היו עליו עננים ורודים ואפורים שחייכו. אחרי זה אני ואמילי נפרדנו וכל אחת המשיכה לדרכה, אני הביתה ואמילי המשיכה להסתובב עוד קצת בקניון.
כשחזרתי הביתה הייתי רעבה, השעה הייתה בערך אחת וחצי ראיתי פתק על השולחן בכתב היד המוכר של אבא: “היי יובלי, יש לך פה קצת כסף כדי שתוכלי לקנות לעצמך אוכל. לצערי לא הספקתי להכין משהו, אבל יש הרבה ירקות במקרר את יכולה לחתוך לעצמך סלט.”
הזמנתי פיצה, היה לי טעים אבל זה לא כיף לאכול פיצה לבד, אז התקשרתי ליובל, סיפרתי לה על החדשות, היא שמחה מאוד דיברנו עוד משהו כמו חצי שעה ואז אמא של יובל קראה לה לעזור בטיפול בגורי החתולים שלהם.
חמש דקות אחרי זה אבא התקשר. הוא אמר שאמא בסדר והיא כרגע מתאוששת. אחותי הקטנה חמודה מאוד. הוא אמר שהוא יבוא לקחת אותי לבית החולים בעוד שעה בערך, וכך היה. פגשתי את אמא, היא הייתה נראית מותשת אבל גם מאושרת, היא ישנה לידה בבגדים לבנים קטנים וחמודים, היא הרבה יותר מתוקה במציאות. “זאת אחותי?” שאלתי.
זאת אחותך, עדי.
ככה המשפחה שלי הפכה משניים לארבע.
