נויה

Noya/ כתבה: אפרת צדוק

 לפני כשנה, החיים שלי היו חיים פשוטים ורגילים. הכול השתנה  כשהכרתי את רמי ביחידת תצפיתנים והייתי מאושרת. רמי ואני הפכנו לחברים, למרות כל הקשיים. לרמי ולי הייתה דרך ארוכה לעבור, כדי להיות חברים.

ביחידה הכרתי שתי חברות, אגם ואורה, שנשארו איתי גם השנה. אני מקווה, שזו חברות, לכל החיים. חברות אמיתית, למרות כל מה שעברנו.

השנה הכול השתנה…

זאת הייתה שעת ערב מאוחרת, כששכבתי במיטתי וחשבתי על איך אני עומדת לספר לרמי, שאני לא ממשיכה. שכשבעוד שבוע, כשנגמרת השנה, אני לא ממשיכה לשרת ביחידה. אני עוברת ונוסעת.

הבוקר הגיע ורמי לא הרגיש טוב אחרי התדריך של כל בוקר, הלכתי לחדרו ושאלתי: “היי ,מה קורה?”.

“בסדר”, ענה לי רמי. שמתי יד על מצחו ואמרתי בבהלה: “יש לך חום”!

“לא, אני מרגיש בסדר, אין לי חום”. אמר, בהכחשה.

“אני הולכת להביא לך, כדור אקמול”, אמרתי ויצאתי.

“אני לא צריך”!! שמעתי אותו צועק מרחוק, אבל אני כבר לא הקשבתי, בעיקר הייתי מתוסכלת מהעובדה, שלא סיפרתי לאף אחד. לא לרמי ולא לחברות שלי.

בדרך החוצה ראיתי את אורה: “היי, היית אצל רמי?”, שאלה.

“כן, אני הולכת להביא לו כדור”, אמרתי.

“תאמיני לי שרמי צריך להודות כל רגע שאת חברה שלו”, אמרה לי בשמחה.

“תודה”, עניתי בעצב.

“למה את עצובה?”, שאלה בדאגה. “אני…”התחלתי בייאוש ואז החלטתי שלאורה אני מספרת.

“אורה, האם את יכולה לפגוש אותי, בשעה שלוש, ליד השער הגדול?”, שאלתי.

“כן”, אמרה לי והלכה.

כשחזרתי עם כדור האקמול ,לרמי, הוא ישן. אז הלכתי לאורה.

“על מה רצית שנדבר?”, שאלה אורה.

ואני פשוט שפכתי הכול. “אורה אני יודעת שזה מפתיע ועצוב, אבל אני עוזבת את היחידה”. אמרתי ובגופי הרגשתי הקלה.

“באמת?!” שאלה בפליאה.

“כן, אני יודעת שזה מפתיע אבל אני עוברת דירה כי…”, התחלתי אבל המילים נתקעו בגרוני.

“כי מה?”, שאלה אורה.

“אני יכולה להגיד, שהמשפחה שלי לא במצב כלכלי כל כך טוב”, אמרתי בעצב.

“והיחידה, לא משלמת מספיק?”, שאלה.

“לא. מה שאני מקבלת מהיחידה, מכסה רק חצי מהחובות. כבר השבוע, אני עוזבת”. אמרתי, בעצב.

“למי כבר סיפרת?”, שאלה.

” לך”. עניתי בקצרה.

“רק לי?”, שאלה.

“בינתיים”, עניתי.

“מה עם רמי, האם סיפרת לו?”, שאלה בתקווה.

” לא”. עניתי.

“זה לא טוב”, אמרה מיד.

“אני יודעת, זה פשוט קשה לדעת שאני עוזבת עוד שבוע, את כולכם ואת היחידה ואת המקום בוא הייתי כבר שנה”, אמרתי לה.

“אני מבינה”, היא אמרה. “אני אתגעגע אליך”, הוסיפה.

“אני יותר”, אמרתי. לבסוף הלכתי משם וסיכמתי עם אורה, שהיא תספר לאגם את הבשורות.

הגיע הבוקר האחרון. כבר כל הדברים שלי היו ארוזים. לפני שנסעתי, השארתי לו פתק על המיטה:

לרמי היקר:

אני לא יודעת איך להתחיל את מכתבי, אז דבר ראשון אני מצטערת שהסתרתי ממך דברים.

דבר שני, אתה צדקת במה שאמרת לי אתמול, שהייתי מוזרה ביומיים האחרונים. אני שמחה שאתה יודע לקרוא אותי, אני לא סיפרתי לך את מה שקרה רק כי פחדתי שתרצה לעזור לי ולא רציתי עזרה. אני שוב מצטערת ואם לא תרצה לראות אותי יותר לעולם, אז תוכל, כי כול מה שהסתרתי ממך זה, שאני עוזבת את היחידה וגם עוברת דירה. בשעה ארבע וחצי אני כבר אהיה באוטובוס ולא תצטרך לראות אותי יותר…

נויה 

שמתי את הפתק, על מיטתו ויצאתי לדרכי.

כשחיכיתי לאוטובוס, ראיתי מודעה:

פיצה פצץ!

הפיצה הכי טעימה וטובה, חיפה. דרושים עובדים.

למידע נוסף- 09756478

צילמתי את המודעה וחשבתי איזה צירוף מקרים זה,  שאני מחפשת עבודה ועוברת לחיפה ובדיוק ראיתי את המודעה הזו.

האוטובוס הגיע ועליתי עליו. הגעתי לבית החדש ואני והורי התחלנו לפרוק את הדברים. אחרי שעות של עבודה הרשאתי לעצמי קצת לנוח והתקשרתי למספר מהמודעה על הפיצה.

“פיצה פצץ שלום” ענה הקול.

“שלום, מדברת נויה, ראיתי את המודעה ו…” עניתי.

אחרי כמה דקות סיימתי את השיחה וקבעתי יום ניסיון בעבודה, למחר.

בבוקר, כבר כל הבית היה מוכן ומאורגן חוץ מכמה ארגזים. בשעה אחת עשרה הייתי בפיצרייה. נכנסתי ואמרתי למוכר: “שלום, באתי ליום ניסיון בעבודה”.

“האם את נויה?” ,שאל המוכר.

“כן”, עניתי.

“ברוכה הבאה”!  אמר, המוכר. “תכנסי למטבח יש שם מישהו בשם עידו”, אמר המוכר.

“תודה”, עניתי ועשיתי כדבריו.

בכניסה למטבח עמד מישהו, שהיה נראה בגילי: “היי נויה, מה שלומך?”, שאל אותי כשנכנסתי.

” בסדר”, עניתי.

“מעולה, אז ככה אנחנו בעיקרון שלושה עובדים, אלון שכבר פגשת בקופה,  אוליביה שלא הגיעה היום, ואני עידו”. אמר והושיט לי יד ללחיצה. אחרי שלחצנו ידיים, הוא התחיל להסביר לי על הכנת הפיצות ואחרי זה נתן לי להכין גם.

אחרי שבוע של עבודה, בפיצרייה כבר אני ועידו הפכנו להיות ידידים טובים ואולי טובים מידי.

“אתה עובד לאט, ויש מלא לקוחות”, יריתי לעברו בוקר אחד.

“מי שמדברת?!”, ירה חזרה לעברי.

“זה לא מצחיק, יש מלא לקוחות בחוץ ואתה זורק לי כאן בדיחות”, אמרתי בכעס.

“מי אמר שזאת בדיחה”? חייך לעברי. שעשע אותו שאני מתעצבנת.

“את לא רגילה ללחץ?”, שאל.

“אני הכי רגילה ללחץ, שירתי ביחידת תצפיתנים”, אמרתי לו.

הוא הופתע ושאל: האם “את עובדת עלי?”

“לא”, עניתי.

“למה עזבת?”, שאל.

“אפשר להגיד שהמצב בבית שלי התדרדר, והורי החליטו לעבוד לדירה קטנה יותר”, אמרתי בעצב.

“איזה כיף לך”, אמר בשקט, אבל אני שמעתי.

“כיף?”, שאלתי.

“לי אין הורים, כאילו יש לי, אבל הם נעלמו לפי מה שהבנתי לפני חודש, זה שההורים שלי הם לא ההורים האמיתיים שלי ושההורים האמיתיים שלי, לא יודעים שאני קיים”. הסביר לי בעצב והתחיל לדמוע.

“ההורים הביולוגים שלך, יודעים שאתה יודע?”, שאלתי.

“לא, אני לא רוצה שהם יבינו שאני כועס עליהם בגלל זה”, אמר לי.

” למה?” שאלתי.

“כי אחר כך, לא יהיה לי איפה להיות”, הסביר לי.

” תבוא אלי”, אמרתי ושנינו פרצנו בצחוק.

“תודה”, הוא אמר לי אחרי כמה דקות.

“זה בסדר, גם אני פרקתי קצת”, אמרתי בשמחה.

” נויה, אוכל להתארח אצלך השבת?”.

“ברור, למה?” שאלתי.

“לא משנה, תשכחי ממה שאמרתי”, אמר מיד.

“למה?”, שאלתי מיד.

“כי הרגע סיפרת לי, שאתם במצב כלכלי לא טוב וזה יעמיס”, הסביר לי.

“נו?”, התעקשתי לדעת.

“ההורים שלי נוסעים השבת לחופשה ואמרתי להם שאני אהיה אצל חבר, אבל אף חבר לא יודע את האמת, חוץ ממך”. הסביר לי.

“אבל אני חברה”, אמרתי ושנינו צחקנו.

“אתה יכול לבוא”, אמרתי בסוף.

“תודה, את יודעת שאני שמח, כשאת איתי, נויה”, אמר לי.

“מה?”, שאלתי.

“לא מתוך רגש התאהבות, אבל אני פשוט מרגיש אליך חיבור מיוחד. כבר סיפרת לי שיש לך חבר”, אמר במהירות.

כשחזרתי הביתה נכנסתי לחדרי ומכיוון שכולם ישנו, הרשתי לעצמי לפתוח את הקופסה שלא פתחתי שבועות, מאז שעברנו דירה.

אותה קופסה קטנה מסבתא, שבה יש ארבעה תכשיטים: טבעת, שרשרת, צמיד ועגילים. סבתא הביאה לי אותה לפני שנפטרה וביקשה שלא אספר לאימי. על הקופסה, היה סמל מיוחד שלא ראיתי באף מקום.

למוחרת, כבר הייתי באוטובוס בדרך לבקר את אורה, כשהגעתי  לפתח ביתה ותקתקתי אימה פתחה לי. היא הופתעה לראותי, אחרי זמן רב ושאלה:

“מה שלומך?”.

“בסדר”, השבתי לה.

“רוצה לשתות משהו?”, שאלה אמא של אורה.

“מים”, עניתי.

כשהיא הלכה להביא את המים הבחנתי בציור בסלון, שלא ראיתי עד אותו היום, בציור היה את אותו הסמל שעל הקופסה של סבתא שלי.

עליתי לחדר של אורה שהיה בקומה השנייה, כשנכנסתי אורה הייתה בפנים. היה נהדר לפגוש אותה, אחרי הרבה זמן, כשהיינו בחדר העלינו זיכרונות מהעבר המשותף שלנו.

ביום חמישי, כתבתי הודעה בקבוצה של המשפחה שיש בתוכה שלושה אנשים: אני, אמי ואבי. אנחנו שלושה אנשים, כי אני בת יחידה.

“אמא ואבא, הזמנתי מישהו לשבת, האם זה בסדר”? כתבתי.

“את מי?”, שאל אבא.

“מישהו מהעבודה, שהוריו בחופשה”, עניתי.

“בסדר “, ענה לי אבי.

זו הייתה שעת רב מוקדמת של הלילה, ואני כבר הייתי מאורגנת לשבת. עמדתי וחיכיתי לצלצול בדלת ,שכאילו וקרא את מחשבותיי והגיע באותו הרגע.

“רק רגע”, אמרתי ורצתי לדלת.

כשפתחתי, עידו עמר שם וזר פרחים בידו.

“שבת שלום, נויה”, אמר והושיט לי את הפרחים.

“שבת שלום”, עניתי ומיהרתי להוסיף:

“בוא, תכנס. ברוך הבא!”

“האם תוכל לשים את התיק בחדר שלי למעלה ,בחדר הימני”?

הוא עלה ושמעתי אותו מדבר עם אבי.

“החדר של נויה, הוא בצד ימין, פה”, אמר אבי.

כשהורי ירדו למטה, אבא הלך להביא סידורים ואימי נכנסה למטבח.

“שבת שלום לכולם, בחורצ’יק, האם אתה בא לערבית?”, שאל אבי.

“בטח, אני עולה להביא לי סידור”, ענה לו עידו.

כשעידו ירד, הבחנתי שעל הסידור שלו יש את הסמל, שיש על הקופסה של סבתי.

“אנחנו זזים”, אמר אבי ונתן נשיקה לאימי.

אחרי שאבא ועידו חזרו מבית הכנסת, ישבנו לאכול, סעודת שבת.

“עידו, תספר לנו קצת על עצמך”, ביקשה אימי.

“בסדר, קוראים לי עידו וכמו שאתם יודעים אני עובד עם נויה, אני אוהב לצייר ואני טוב בלנגן”, התחיל עידו ואימי קטעה אותו.

“במה אתה מנגן?”, שאלה.

“בפסנתר”, ענה לה עידו.

“איזה יופי”, ענתה לו אימי ושאלה: “למה בחרת לבוא אלינו?”

אמא?!” אמרתי והייתי בהלם.

“זה בסדר”, ענה לי עידו והתחיל להסביר: “יש לי הורים ביולוגים ונויה היחידה שיודעת את זה, אז היה לי יותר נוח לבוא למישהו, שכבר יודע”, הסביר לה עידו.

“למה יש לך הורים ביולוגים?” שאל אבי בעדינות. הוא הסתכל על אימי כאילו הייתה להם שפה בעיניים והם חושבים על אותו הדבר.

“אני חקרתי על זה, והסיבה האמיתית היא, שכמה שעות אחרי שאימי ילדה אותי, אמרו לה שמתי, אך בעצם אמא אחרת לקחה אותי. אמא שמעולם לא זכתה לילד. אותה האמא מתה בתאונת דרכים ואמא ואבא שלי היום, אימצו אותי”, הסביר עידו ועיניו התמלאו דמעות.

אמא הסתכלה על אבא והוא הסתכל בחזרה, אל אמא ואז עידו עלה למעלה ואמר: “תסלחו לי לרגע”.

“תראו מה עשיתם”,  צעקתי על הורי בזמן שעליתי אחריו.

הוא ישב על מיטתי ודמעות זלגו מעיניו.

“אני מצטערת, למה סיפרת להם? הם לא היו חייבים לדעת את האמת!” אמרתי.

“אני לא רציתי שתשקרי להם, כמו שאני שיקרתי להורי”, אמר.

“טוב, הם יפסיקו עם זה, בוא נרד לאכול”, אמרתי.

 זו הייתה שעת ערב מאוחרת כשאני ועידו הינו במיטה. עידו ישן במזרן על הרצפה, כי לא היה חדר אורחים בבית שלנו.

“תגיד, הסימן של הסידור שלך ממש יפה, מי הביא לך אותו?”, שאלתי את עידו כשנזכרתי בסידור.

“הוא היה של סבא שלי, מצאתי אותו כשחיפשתי דברים עלי…” אמר עידו.

“אפשר אותו לרגע?”, שאלתי.

“בטח”, אמר והוציא אותו מתיקו. הוא הושיט לי את הסידור ואני פתחתי אותו בעדינות, בתקווה, שזה יוביל אותי לאן שהוא. התחלתי לדפדף בסידור.

“מה את מחפשת?”, שאל עידו.

“כלום”, עניתי במהירות.

“נויה!” קרה אלי.

“מה?”, עניתי.

“אני מכיר אותך לא מעט זמן, כדי להבין שלא ביקשת את הסידור הזה, סתם כדי להסתכל, תתחילי להסביר…” אמר עידו.

שתקתי ואחרי מספר דקות הוא שאל: “האם את מתכוונת לספר לי?”

אבל אז שמענו שני קולות מלחששים, “זה הוא” אמר קול אחד שזיהיתי כקולו של אבי. “אולי, אבל צריך לבדוק”, לחשה אימי, שהייתה הקול השני.

“אני שמח, הייתי בטוח שזה אבוד”, לחש לה אבי.

“אני שמחה אבל מפחדת, מה נויה תגיד, היא תתעצבן מאד, שלא סיפרנו לה”, לחשה לו אימי.

אני לא התאפקתי, קמתי ופתחתי את הדלת: “מה אני לא יודעת?” שאלתי בכעס.

“נויה, מה את חושבת לעצמך, שאת מתפרצת ככה לחדר שלנו?”, צעקה עלי אימי.

“מה אני לא יודעת?”, חזרתי שוב על השאלה.

ואז אחרי דקה של דממה אבי אמר: “עידו אנחנו צריכים לדבר איתך”.

“איתי?”, שאל עידו.

“כן, בוא נרד למטה ונדבר על הכול”.

“טוב”, ענה עידו.

“אני גם באה”, אמרתי.

“נויה, אני אספר לך הכול, כשאחזור, אבל תתני לנו לדבר לבד, בסדר?”, לחש באוזני, עידו ואני הנהנתי בהסכמה.

עבר זמן רב ועידו עדין לא חזר, אז הרשיתי לעמי להוציא את הקופסה של סבתי ולחפש משהו. אולי יש שם רמז. כשפתחתי את המגירה, עידו חזר. נבהלתי וישר סגרתי את המגירה…

“מה זה?”, שאל עידו והתיישב לידי.

“מה זה משנה, מה הם סיפרו לך?” שאלתי.

” נויה, אני לא יכול לספר”, אמר לי.

“אבל הבטחת”, אמרתי.

“כשזה יהיה בטוח, אוכל לספר”, ניסה להסביר.

“האם זה בגלל, מה שאני מסתירה ממך?”, שאלתי.

הוא שתק ואני התחלתי לספר לו את הסוד הכי גדול שלי:

“סבתא שלי, לפני שמתה, מסרה לי קופסה שבתוכה יש ארבעה תכשיטים: צמיד ,שרשרת, עגילים וטבעת. היא סיפרה לי שהתכשיטים האלה, עוברים מדור לדור, במשפחה שלנו. ”

“אז למה היא לא הביאה אותם לאימך?”, שאל עידו.

“אני גם שאלתי את אותה השאלה ואף פעם לא קיבלתי תשובה”, עניתי לו.

“אוקי, תמשיכי”, ביקש.

“על הקופסה מופיע הסמל הזה”, אמרתי ופתחתי בזהירות את המגירה.

“הינה”, ליטפתי את הסמל שעל הקופסה ואמרתי:

“אבל לאחרונה, אני רואה את הסמל הזה, בעוד מקומות”.

“מה זאת אומרת?”, שאל עידו.

“בבית של החברה שלי אורה, על תמונה בסלון וגם אצלך בסידור”, הסברתי.

“איך זה יכול להיות?”, שאל את עצמו, אבל אני שמעתי.

“מה?”, שאלתי.

“כלום, אני כבר חוזר”, אמר וקם.

“לאן?”, שאלתי.

“להורים שלך”, הסביר.

“לא, אני לא סיפרתי להם על זה וגם אתה לא תספר”, אמרתי.

“אז אולי כדאי שאת תספרי להם על זה, זה יפתור הכול”, אמר לי.

“האם אתה  מוכן להסביר לי, מה בדיוק קורה כאן?”, כעסתי עליו.

“בתנאי שאת לא צועקת ובטח שלא הולכת לדבר איתם, על זה, הם אמרו לי, לא לספר לך”, אמר לי עידו.

אחרי עשרים דקות של הסבר וסיפור ארוך, יצאתי אל הורי ולמרות מאמציו של עידו ובקשתו, פתחתי את חדרם וצעקתי:

 “באיזה קטע לא סיפרתם לי שיש לי אח?”

 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן