כיתות ז-ח

היה זה יום רביעי. השעה הייתה 22:00 בלילה.יוסף עמד על סיפון ספינת המעפילים והסתכל לעבר האורות הרחוקים שנצנצו לעברו כמברכים אותו לשלום. כבר שבועיים הם

השטיח האדום בהק בזמן ששורה ארוכה של ידוענים מרחבי העולם צעדו עליו,  מובלים על ידי מאבטחים אל תוך אולם קולנוע מפואר ויוקרתי בהוליווד, לוס אנג'לס.אירוע

תגידו, חשבתם פעם על מפגרים? על חולים סופניים? על נפגעי טרור? על חולי נפש? על נכים? כנראה שכן, בכל זאת תמיד אנחנו מדברים עליהם, מרחמים

הי קוראים לי נריה אני הילדה השנייה  מתוך שבעה ילדים ואני גרה בעופרה לפני שנה וחצי אח שלי הבכור יונתן התגייס לגולני כל המשפחה הייתה

שלום שמי מאיה בת 13 וחצי ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי, ליפני כחצי שנה שגרנו בקיבוץ דפנה שבצפון הורי החליטו שעוברים דירה לאזור

השעה הייתה אחת וחצי בלילה. המזוודות היו מוכנות. והכי חשוב אישורי היציאה היו מונחים על השולחן בסמוך לכרטיסי הנסיעה. כולם הביטו אחד על השני מתוחים

היום, שניה לפני שנגמר הערב החשוב והבלתי נשכח הזה, נזכרתי ביום שפעם נראה לי הכי נוצץ, מדהים ומרגש בחיי. הערב שבו הופעתי לראשונה בניו יורק.

סוף סוף עלינו למטוס. המחשבות על הבית המוכר ואהוב , החברות, השכונה עולות ומציפות אותי בגעגועים.    סה"כ, לא הייתי שנתיים וחצי, אבל זה נראה