בדמייך חיי/ אוריה גורמן
היה זה יום רביעי. השעה הייתה 22:00 בלילה.יוסף עמד על סיפון ספינת המעפילים והסתכל לעבר האורות הרחוקים שנצנצו לעברו כמברכים אותו לשלום. כבר שבועיים הם
מאחורי הזרקורים/ תמר עמוסי
השטיח האדום בהק בזמן ששורה ארוכה של ידוענים מרחבי העולם צעדו עליו, מובלים על ידי מאבטחים אל תוך אולם קולנוע מפואר ויוקרתי בהוליווד, לוס אנג'לס.אירוע
זעקת הדממה/ הדס ברגר
תגידו, חשבתם פעם על מפגרים? על חולים סופניים? על נפגעי טרור? על חולי נפש? על נכים? כנראה שכן, בכל זאת תמיד אנחנו מדברים עליהם, מרחמים
מכתב לאחי/ הדר שטרית
הי קוראים לי נריה אני הילדה השנייה מתוך שבעה ילדים ואני גרה בעופרה לפני שנה וחצי אח שלי הבכור יונתן התגייס לגולני כל המשפחה הייתה
משפחה ביולוגית/ נעה פישר
שלום שמי מאיה בת 13 וחצי ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי, ליפני כחצי שנה שגרנו בקיבוץ דפנה שבצפון הורי החליטו שעוברים דירה לאזור
השמלה הלבנה/ שרי חן
השעה הייתה אחת וחצי בלילה. המזוודות היו מוכנות. והכי חשוב אישורי היציאה היו מונחים על השולחן בסמוך לכרטיסי הנסיעה. כולם הביטו אחד על השני מתוחים
האמת/ שירה סיבוני
היום, שניה לפני שנגמר הערב החשוב והבלתי נשכח הזה, נזכרתי ביום שפעם נראה לי הכי נוצץ, מדהים ומרגש בחיי. הערב שבו הופעתי לראשונה בניו יורק.
חבר גדול /נחלה חזן
קולות צורמים מהשעון המעורר העירו את תמיר. הוא התארגן במהירות ואכל ארוחת בוקר. תמיר פתח את הטלפון הנייד שלו ועל המסך הופיע ריבוע קטן שבו
השליחות/ רחל דגניה
סוף סוף עלינו למטוס. המחשבות על הבית המוכר ואהוב , החברות, השכונה עולות ומציפות אותי בגעגועים. סה"כ, לא הייתי שנתיים וחצי, אבל זה נראה