כיתות ז-ח

"עבר חודש מאז "האסון" של אמך" אמרה לי המנהלת רינה. "ואני מזכירה לך שאנחנו פה איתך לכל דבר. אבל את צריכה לעזור לנו לעזור לך.

"עוברים שבוע הבא לעיר!" קרא אבא בהתרגשות גדולה! גרנו בגרמניה, בפאתי האחוזה הפאודלית (חטיבת הקרקע שנמסרה לשליטתו של הסניור), ואבא כבר מזמן חלם לעבור לעיר.

במסגרת עבודתי כמנהל מכללה לנשים צעירות "מכללת שעלבים לנשים" מכללה לבנות מחו"ל שבאות ללמוד תורה לשנה בארץ,אני נוסע ברחבי צפון אמריקה ומציג מצגות על המכללה

או סוף כל סוף סיימנו עם המסלול המפרך הזה אפשר להניח את התיקים בתא המטען ולעלות לאוטובוס, המדריכה אמרה שיש לנו נסיעה של שעה וחצי

כבר הרבה זמן שתהילה רוצה לתרום כליה. כשהיא הייתה בת שבע עשרה, היא מצאה עלון של עמותה המחברת בין תורמי כליה לאנשים הזקוקים לתרומה, נשבתה

חזרתי הביתה, ואמא לא היתה בבית. ניסיתי להתקשר אליה אבל היא לא ענתה. אחרי שעה אבא חזר הביתה חיוור שאלתי מה קרה אבל הוא שתק,

תמר – תושבת גוש קטיף מגלה לפתע שההורים שלה החליטו לעבור דירה לישוב במרכז הארץ.בשלב זה, היא עדיין לא מספרת לאף אחד שגילתה זאת אלא

היינו פעם משפחה נורמלית. אבא, אמא, אני, ושני אחיי הקטנים. גרנו באמריקה בבית גדול ויפה עם שלוש קומות, חדר לכל ילד, גינה ענקית ובה נדנדה

אולי אתם לא יודעים איך קוראים לי, או בת כמה אני, אבל הדבר היחידי הכרחי שתדעו עליי, הוא שהסיפור שלי הוא אחד מתוך מיליון וחציילדים