כיתות יא-יב

אחות אחת שרה והשניה דממה מביטה בה בחיוך ממרומי התמונה והצלילים יצאו חדים. עצורים. כואבים. מול השלמות שבשניה, שכבר לא בין החיים

ובליבי עלים של זהב שולחים אותות רחוקים אל ראשי ההרים שבמוחי. מנסים לגבור על הערפל הכבד הצל היורד על הרעש השולט בכל מנסים ועולים על

המסילה ליער שחור מובילה. יער שרוף, יער של גופות, יער של אפר, יער של נשמות. אותה מסילה צרובה מקול בכיותיהם של התינוקות, מקול אנחותיהם של

יצאנו אל הים להתנתק מהשגרה להתמכר למרחבים בתא מטען העמסנו ציוד גלישה, חבילה מלאה הגענו לחוף חיברנו רשת התישבנו והתחלנו לגלוש בלי גלשן ובלי חליפת

לב חרש ממחשבות זדון, עור תוף מנוקב מחכמות אדון, פנים מסביר ושם אל צידון. פי נועץ מילים החודרות ככידון.   נענה שוב ושוב, לטימיון. פחד

מה קורה לי? אני לא מבין, פעם שמח פעם עצוב. פעם פורח פעם רקוב. למה זה קורה לי? אני חושב, אולי כי אני בן אדם,

עץ. ענפיו עליו ופירותיו חדים וברורים הם לכל. שורשיו הם מחשבותיו והגיגיו – סבוכים ומעורפלים הם במעמקי האדמה, אינם גלויים לאיש. לנצח ישמור העץ הברור