
אחות אחת שרה/ הודיה רוזנברג
אחות אחת שרה והשניה דממה מביטה בה בחיוך ממרומי התמונה והצלילים יצאו חדים. עצורים. כואבים. מול השלמות שבשניה, שכבר לא בין החיים

עלים של זהב/ הודיה רוזנברג
ובליבי עלים של זהב שולחים אותות רחוקים אל ראשי ההרים שבמוחי. מנסים לגבור על הערפל הכבד הצל היורד על הרעש השולט בכל מנסים ועולים על

יער שחור/ עטרת ציפורי
המסילה ליער שחור מובילה. יער שרוף, יער של גופות, יער של אפר, יער של נשמות. אותה מסילה צרובה מקול בכיותיהם של התינוקות, מקול אנחותיהם של

לראות עולם/ טליה ברלין
יצאנו אל הים להתנתק מהשגרה להתמכר למרחבים בתא מטען העמסנו ציוד גלישה, חבילה מלאה הגענו לחוף חיברנו רשת התישבנו והתחלנו לגלוש בלי גלשן ובלי חליפת

עיר של זהב/תמר פיטנין
"וואו!תראי כמה אנשים יש פה!" חברתי שרה מביטה סביב בהתפעלות בעודנו מנסות לפלס את דרכינו בין רבבות האנשים ההולכים ברחוב. "זה יום ירושלים,למה ציפית?" אני

כיפת שמים/ דניאל סלומון
לב חרש ממחשבות זדון, עור תוף מנוקב מחכמות אדון, פנים מסביר ושם אל צידון. פי נועץ מילים החודרות ככידון. נענה שוב ושוב, לטימיון. פחד

אני/ איל גודשמיט
מה קורה לי? אני לא מבין, פעם שמח פעם עצוב. פעם פורח פעם רקוב. למה זה קורה לי? אני חושב, אולי כי אני בן אדם,

ראש בעננים/מיכל וולפמן
אולי אלך , אולי אמהר אולי אמצא מקום בו אשאר אם זה יקרה האם אעוף כציפור אשר פורסת כנפייה ובורחת מארצות הקור האם היא יודעת

עץ השדה/אלישיב בן אבו
עץ. ענפיו עליו ופירותיו חדים וברורים הם לכל. שורשיו הם מחשבותיו והגיגיו – סבוכים ומעורפלים הם במעמקי האדמה, אינם גלויים לאיש. לנצח ישמור העץ הברור