כיתות יא-יב

השמש כבר זורח. החיים כל כך יפים. ממה אתה בורח? השמיים בהירים.   יש כאב, אני יודעת. שורף הלב, מנסה להתגבר. לא אוכל בכאבך לעד

לפעמים צריך לכבות. את הצבעים את האורות את המראות. לראות הכל עם הלב, לחוש. בלי סטיגמות, בלי רתיעה- בלי לחשוש. להרגיש הכל עם היידים, לגשש.

פתחתי את הדלת. גיליתי שהגעתי לנשף מסכות. סגרתי. אני לא אוהב מסכות. הם כאילו מסתירות, אבל רק בכאילו. פתחתי את הדלת. הצצתי. בפנים כל אדם

ושוב, הדמעות גואות ועולות, והשכל מזועזע, והלב כבר לא יודע איך להכיל, כל כך הרבה רוע, וכאב, ופחד, ותסכול, וחוסר אונים, ושוב. וכל פעם שוברת

ומתוך השתיקה עולה מנגינה, ועולות המילים, ועולה הרגשה ועולים התווים מתוך השתיקה, והשתיקה הדוממת, הופכת שירה.

אני שוכבת לי בבונקר מתחת לפני האדמה. רק חלון אחד שמשקיף נותן לי לראות את העולם שבחוץ. פנס הרחוב שמעלי מהבהב, וטיפול הגשם שנוטפות נותנות

טיפות של גשם יורדות, רעמים רועמים וברקים מאירים. זוגות זוגות אני רואה אותן צונחות, כאילו ממשילות לי את עולמנו. זוגות ,זוגות אנו הולכים, זוגות, זוגות

המסילה ליער שחור מוליכה. גופות פזורות מסביב, והיער בשלו. שחור! הרכבת עוברת בין ערים וגבעות אוגרת לתוכה עוד ועוד אנשים. והיא נוסעת על המסילה שמוליכה

אור האלוקים הוא עמד שם על ההר לבדו בתוך עצמו מברר ובורר חוץ ופנים הוא עמד שם על ההר ולפתע ראה אור ענקים בהיר ויפה