70 \ שירה פרי

"עָלָה עֲלֵיהֶם נֵירוֹן קֵיסָר. כְּשֶׁהִגִּיעַ זָרַק חֵץ לְמִזְרָח – וְחָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלַיִם; לְמַעֲרָב – חָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.  אָמַר נֵירוֹן קֵיסָר לְתִינוֹק: פְּסוֹק לִי פְּסוּקְךָ. אָמַר לוֹ: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כ"ה, י"ד). אָמַר נֵירוֹן קֵיסָר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַחֲרִיב בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לְקַנֵּחַ יָדוֹ בִּי. בָּרַח וְהָלַךְ וְנִתְגַּיֵּר, וּמִמֶּנּוּ יָצָא רַ' מֵאִיר."  [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב']

חלק א'

במעלה הגבעה, מערבולות אבק קטנות התאבכו לצידי מגפיו העבות של נירון קיסר, ומתחתיהן התפרסה ירושלים- עיר של חוֺם ואבנים. חומת החיילים שניצבה לאורך ההרים בציר מלוכסן של סדר ועוצמה נהיתה עבה יותר בעמקים, כאילו חיילי הבדיל הנוקשים נזלו בלית ברירה אט אט מטה, קורבנות חסרי מזל של כוח כבידה.

למרות שלא היה ניתן להבחין בכך מרחוק, החיילים הזיעו ונשמו בכבדות, השמש מקעקעת את אהבתה על עורם, מרתיחה את החרבות ושיריוני הברזל. בפנים חתומות, הם עמדו רחוק מצל העיר וצפו בה בציפיה מעטה מחכים, שומרים או מאשימים עם בלתי נראה.

מאחוריהם עמדו אוהליה הגאים של האימפריה הרומית, מחנה מורכב מריבועים סגולים ואדומים, וביניהם מדורות כבויות וחורבות עתיקות. המחנה סימל יציבות בחיק הארעי, משחק של שיווי משקל אשר היווה את הסיסמה הבלתי רשמית של אותה האומה, ואכן, נירון הירהר, של אותה תקופה בחייו. מעטים היו אלה אשר הודו באידיאל זה, למרות שכל חייל צעד לאורה, בעוד שעל כתפיות העור של מדיהם נחרטו מילים אחרות דווקא: אבסולוטום דומיניום – שליטה מוחלטת. הם סירבו לסגוד לטבעם האמיתי, שכן היה בארעי, במיוחד בארעי קבוע, מין הודיה מסויימת בחורבן עתידי שלכאורה לא יכלו לצפות לו. האומה הרומית תעמוד לעולם, צירי החיילים כמו צירי זמן, ציר זמן כמו סיפור, סיפור כמו הסטוריה, הסטוריה גם היא רק עוד כיבוש של הסדר הרומי. הם הריחו ריקבון באופק, ולכן רחוק מרומא, הציבו ללא תשוקה אוהלים נוספים.

"קיסר?"  השאלה נבעה מפי אדם נמוך קומה, רזה ורציני שנשא על גבו שתי חרבות מהודרות.

"מה מצבינו" נירון עוד הביט על העיר.

"מצבינו טוב, המצור עומד."

"תרצה שאודה לך?" שאל הקיסר בחיוך.

"לא לא – רק התכוונתי- "

"קווינטוס, ניצחון במקרה כזה הוא הפסד."

"ודאי." נראה שקווינטוס רצה להתווכח אך שתק בחכמה.

"אתה חושב שאיני הגון עימך?" דרש מפקדו.

"לא קיסר."

"לא קיסר." חזר על דבריו, מהורהר. "לא…"

קווינטוס עמד בדממה דקות ספורות, ראשו מורם וגבו ישר, מביט בנקודה מעל המבצר שלפניהם בעוד נירון מתעלם ממנו בשלווה. כאשר הבחין שר הצבא שנירון לא עומד להתייחס אליו שאל בהיסוס:

"קיסר?"

חוסר התגובה עודדה אותו.

"למעשה באתי הנה כדי לומר לך שסנטוריונים תפסו הבוקר יהודי שניסה לברוח מהעיר. הוא מחכה בפבליון. תרצה לתחקר אותו בעצמך?" את שתיקת הקיסר פירש כחיוב ומיהר לרוץ מטה כדי לקרוא לאסיר ולשומריו. בתוך דקות ספורות עמדו לפני הקיסר שלושה חיילים רגליים עצומים ויהודי דקיק אחד, חוסמים את הנוף. מישהו הביא לו כיסא, וכשישב בכבדות שקעו יחד כמה סנטימטרים לתוך הבוץ.

"אני לא אשתחווה" אמר היהודי בהתרסה, בלי לחכות שיפנו אליו.

"יופי." נירון לא הניד עפעף.

"אני מסרב!"

"בסדר."

"אני-" הוא היסס לרגע כאילו עוד לא עיכל את מה ששמע. "אתה לא רוצה להכריח אותי?" שאל בתקווה.

"יש לי עיר לצפות בה." נחר נירון בבוז, כאילו ביקש שיעצור ממלאכת קודש.

לרגע לא ידע היהודי מה לומר. "העיר- אבודה." ענה לבסוף, בוחר לעבור לנושאים אחרים בהם היה יותר בטוח.

"ממ?" לראשונה הראה הקיסר עניין אמיתי.

"היא עתידה להיחרב על ידיכם. לא קראתם לי הנה כדי לתחקר אותי על מצב המצור? אין אוכל. נצחונכם מובטח."

שלושת השומרים נעו באי-נוחות, כאילו החדשות איכזבו אותם. גם נירון לא נראה שמח במיוחד ומיקד את מבטו בשבוי ביתר דחיפות.

"מה שמך?"

"אני לא צריך לומר לך." התריס בילדותיות.

"מה שמך?" הקיסר קם והתקרב, ובאותו הרגע כבר לא היה גבר נאה ומזדקן שצפה בערים תחת חסות השמש. הוא היה נשר, הוא היה אימפריה, הוא היה כובש.

"שמעון בן יהודה."

"שמעון בן יהודה." נאנח נירון בכבדות והתיישב מחדש. "אתה מביא לי חדשות מצערות."

"מ-מצערות?" שמעון כמעט נחנק. "אתם לא רוצים להחריב אותנו??" ראשו הסתובב בפראות מצד לצד כדי להביט בקהל הצנוע שסביבו.

"רוצים?" שאל נירון בעדינות. "אין כאן עניין של רצון. זה בעיקר מהלך אסטרטגי גרוע."

קווינטוס והשומרים הביטו מאובנים על המחנה הרומי, גבם למבצר בעוד קיסרם התמקם עמוק יותר בכיסאו.

"אתה רואה?" הוא נשען לעבר היהודי, הבזקי אור משונים ניצתים בעיניו. "לפני חודשיים היה לי חלום."

"חלום…?" שמעון לא הבין.

"חלמתי שאני יורה חץ באוויר, לכיוון דרום. באמצע האוויר הסתובב החץ וצנח ארצה, ראשו מצביע לכיוון מזרח. שוב הרמתי אותו ויריתי צפונה ושוב הסתובב ונחת במזרח. כל כיוון שיריתי אליו, סטה החץ והצביע לכיוון ירושלים. כלי המלחמה אמרו את שלהם – היהודים עתידים לגבור עלינו."

"זה לא- זה לא אפשרי." שמעון נחרד.  

"אה, מובן שאת המצור אנחנו ננצח. גם אתכם אני מניח, לא שזה משנה." הקיסר אמר בעצלנות. "אבל אלוהים ינקום את דמכם ואנו נענש."

"אני… מה?" השבוי ניראה חיוור וחלש, התפקיד שכה חיכה לו מתחמק מבין ידיו.

"תראה, אתה לא האויב שלי." אמר נירון בנעימות, הבעת פניו חביבה.

"אני לא מה?!" ההלם עבר ובמקומו קם עלבון עמוק. "אתם צרתם עלינו כבר עשרים שנה!!"

"כן כן, מה לעשות. איננו יודעים להיכנע. מקווים שתוכלו לסלוח לנו. בינתיים אנחנו עוזבים."

בעיניים גדולות, שמעון הביט בקיסר רומא, אילם. לידו, קווינטוס הזיע וזעף לעבר נקודה מטושטשת בין הפבליון למחנה, עיניו חולפות באי רצון מעל חומת החיילים הקפואה לפני שחזרו לאחוז באופק משם וודאי יגיע צבא או החלטיות או אבק אפילו – כל דבר ממשי בעצם, אשר יושיע אותו מהבלי האלוהים.

"חשבתי על כך זמן רב. למה לי לצאת למלחמה שלא אני חפצתי בה? אלוהים שלח אותי והוא גם ישחית אותי. כל העניין הלא נעים הזה הוא בינו לבינכם. כל פעם מחדש אלוהים שולח אויב מסכן שיחריב אתכם, פרעה, עמלק, המן. בני בריתי, אחי המסכנים שפגשו את סופם המר בידי אלוהים של עם אחר, תקועים בסיפור שלא הם גיבורים שלו. מה עניין גבורה? כל אינדיווידואל גיבור, אבל תחת השמש הזו אנו דמויות משניות של חיינו."

דממה דקה ואז: "תרצה שאודה לך?" לחש היהודי. "נצחון במקרה כזה הוא הפסד."

"אז ההפסד שלכם." למשמע דבריו של נירון, קווינטוס ניראה מעודד מעט, הבעת שביעות רצון קלה מבהירה את עינו.

מיד ציווה הקיסר על נסיגה מפלשתינה ושר הצבא הנמוך ושומריו הלכו לאיטם, מסרבים למהר, כדי להעביר את ההוראה ללגיונים הממתינים סביבם. את היהודי זרקו חזרה לכיוון ירושלים, לשם רץ בלחץ רב, ממהר להודיע לעמו על הבגידה האולטמטיבית. לבסוף, נותר נירון לבדו בלא אנשים שיסתירו את הנוף, ומעבר לאוויר הצלול עיניו נטעו שורשים באבני העיר, לבנה אחר לבנה, כל אחת בנפרד. כך הביט בירושלים, כסכום של גורמים מפורקים, בדומה לאופן בו היה לפעמים מביט באדם: אף, ורגל, ויד, ושאר איברים – עד ששקעה השמש והותירה אותו שומר על חשכה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן