אחת נגד אחד/ מעיין ויצ'נר

“מה זאת אומרת, את לא באה?" עמדתי מול אריאנה, כמעט צועקת.

"ששש," היא השתיקה אותי. "מישהו ישמע!"

"תסבירי." הנמכתי את קולי כמו שביקשה.

"אני ממש רוצה לבוא למירוץ, אבל אני פשוט לא יכולה! אני בחו"ל בחמישי!" אריאנה תופפה על הבטון ממנו עשויים הקירות. "אני ממש מצטערת. אני יודעת כמה זה חשוב לך."

"לא משנה," הדבקתי על עצמי חיוך מאולץ. "זה לא אשמתך. בואי נהנה מהזמן שיש בינתיים."

פתחתי את הדלת החורקת בזהירות וסקרתי את המסדרון. השטח נקי. אני ואריאנה מיהרנו חזרה לכיתה לפני שיתחילו לשאול לאן נעלמנו.

***

הצלצול האחרון נשמע וההמולה של סוף היום נשמעה. אני לא הייתי שותפה לשמחה של האחרים- כמו בכל יום רביעי, הגיע הזמן ללכת לאימון.

לקחתי את הזמן בלאסוף את הדברים  שלי וללכת למסלול. עננים התחילו להתקבץ בשמים האפורים. גשם יהיה מעולה עכשיו, הרהרתי. האימון יתבטל.

אל תבינו אותי לא נכון. אף אחד לא מכריח אותי לרוץ ולהתחרות- זה בדם שלי. אני מתה על זה. כשהרוח בשיער שלי ואני מרגישה כמו הדוגמניות האלה בפרסומות לבושם- אני יודעת שזה מה שאני רוצה לעשות. הבעיה היא לא בריצה, אלא במי שרץ.

"הלו, ענבל!" הרגשתי יד נוקשת על הראש שלי. הסתובבתי בהפתעה. אין מצב. אפילו המזל שלי לא כזה גרוע. רק התלוננתי עליהם וכבר הם פה?

"תגידי, לא הבנת את הקטע?" שאל דב. מאחוריו ניר וצור גיחכו כמו השפוטים שהם באמת. "אולי המוח בת שלך לא מצליח לתפוס. את לא יכולה לרוץ בצבי כאילו את איזה מתמודדת אמיתית."

"אני לא יודעת באיזה שנה אתה חושב שאתה, אבל כבר 2022. אתה אמור לדעת שנשים יכולים לעשות מה שגברים עושים, למרות שהגבר המדובר…" סקרתי אותו מלמעלה למטה. "לא הגבר הכי גברי שקיים, אם לומר את האמת."

זה לא ששיקרתי. דב באמת אחד הבנים הכי מעצבנים ביקום. אבל ממבט חיצוני, אף אחד לא היה חושב שהוא כזה. עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גבוה- כל מי שרואה אותו מיד חושב שהוא מושלם. ככה הוא מצליח להתחמק מעונשים. הוא מחקה אותי כשאני מתחממת. שם לי רגל בחימום ועוזר לי לקום "בדאגה" כשאבישי- המדריך- מגיע. נותן לי צ'פחה "חברותית" ואז אומר אוי, שכחתי שבנות לא יכולות לקחת כאלה. ניר וצור, לעומת זאת, קצת פחות מזליסטים מבחינת המראה שלהם. ראיתי הארי פוטר פעם ויואו, שניהם קופי פייסט קראב וגויל. גבוהים, רחבים, מכוערים ושפוטים. הדבר היחיד שהם יודעים לעשות זה לצחקק ביטפשות מרושעת. דב החזיר אותי למציאות עם גיחוך.

"בואי בואי," הוא אמר בבוז. "את לא מגיעה לי לרגליים ברמה הגרועה שלך."

לא הספקתי לענות לפני שאבישי הגיע וקרא לנו למסלול. הילדים האחרים כבר היו שם- חלקם גבוהים, חלקם מעצבנים, כולם בנים. כמו תמיד העיניים של כולם עליי- היא לא שייכת. אף אחד לא רוצה אותה פה. טעות אחת והיא עפה.

אבישי שרק להשיג את תשומת ליבנו. "כמו שאתם יודעים, מרוץ הצבי קורה בחמישי." שריקות ורקיעות קטעו את המשך המשפט שלו, אבל הוא הרגיע אותם בתנועת יד. "כן כן, מרגש מאוד. אבל לנו יש מטרה: לזכות בגביע. אתם מסוגלים?"

"כן!" צעקו הבנים.

"לא שמעתי!"

"כן!!"

"אז יאללה, חימום ומתחילים לרוץ!" רעם אבישי.

התפזרנו לחימום אישי, ואחרי חמש דקות כבר התייצבתי אצל אבישי לקבל את המטרה שלי להיום.

"את עושה ספרינט 80 מטר, נכון?"

הנהנתי. "פעם שעברה אמרת לעשות 10 פעמים 80 מטר-"

"6 פעמים 70 מטר, 4 פעמים 60 מטר, פעם אחת 100…" הוא הנהן. "תנסי לשפר את התוצאה שהייתה לך פעם שעברה. אה, והפעם אל תשכחי למתוח צוואר."

"זה קרה לפני חודשיים!" מחיתי.

"זה הרס לך את האימונים. אל תיתני לזה לקרות שוב." הוא החווה למסלול. "קו 4 כולו שלך."

דב הספיק לצוץ מאחורי ולשים לי רגל באלגנטיות. אבל כבר התרגלתי ולא חשבתי יותר מדי לפני שדילגתי מעליו. אבישי, כמו תמיד, עסוק מדי ברשימות מהריצה הקודמת ולא שם לב לכלום. מיהרתי למסלול שלי לפני שכל החבורה של דב יצוצו.

אוף, אוף, אוף. המסלולים שלידי לא נשארו ריקים. לא רק זה, השמיניסטים שם. אז חוץ מהמצב הלא מאוזן הרגיל אני חייבת להתמודד נגד הבנים הכי מהירים.

זה חוק לא כתוב אצל אבישי שאם יש לך את אותה משימה כמו מישהו אחר, אתה במסלול שלידו. וזה חוק לא כתוב אצלנו שכשמישהו רץ לידך זו הזמנה לתחרות. השתדלתי לרוץ כמה שיותר מהר, ואפילו ניצחתי בשלוש סיבובים, אבל בשאר הם קרעו לי ת'צורה. לפחות שיפרתי תוצאה.

כשנגמר האימון, ארזתי את התיק והתכוננתי לחזור הביתה. השמיניסטים שרצו לידי צחקו כשעברתי. "ילדה קטנה לא יכולה לרוץ עם הגדולים," הם גיחכו. גילגלתי עיניים והתעלמתי.

***

לא הצלחתי לאכול. ההתרגשות הייתה יותר מדי. כל הזמן הסתכלתי על השעון- מתי תהיה השעה 12? הבוקר עבר באיטיות של צב. באותו זמן ממש דאגתי. מה אם בסוף אני יצא מקום אחרון? מה אם דב והחבורה שלו יצליחו להרוס לי את הסיכויים? אבל סוף סוף, השעה הגיעה, ואבא הסיע אותי למירוץ.

כל הדרך הוא עודד אותי. "אל תשכחי שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שהם חושבים. לכי לשם ותדהימי אותם!"

בקושי מצאנו חנייה ליד האצטדיון, אבל בסוף הצלחנו. הרוח הקלה והשמש שיפרו את המצב רוח שלי. יום טוב לריצה. נכנסנו בשער העצום בין כל האנשים. בקושי שמענו אחד את השני בכל הבלגן.

כשסוף סוף הגענו לשומר, הוא הראה לי את ביתן המתחרים ונתן לאבא שלי מספר מושב. אבא נתן לי כיף והלך לחפש את המושב שקיבל. אמא נופפה אליו בהתלהבות, הכחול-לבן של הקבוצה שלי מרוח על הפנים שלה. התמיכה שלהם עודדה אותי, והלכתי להתכונן עם שאר המתחרים בביתן שליד המסלול.

גם בשתי הקבוצות האחרות אף בת לא התחרתה, אז קיבלתי חדר הלבשה משלי. כשיצאתי כולם התעלמו ממני, כאילו אני לא קיימת. בדרך כלל הדחקתי את הבדידות, אבל בפעמים כאלה היא צפה שוב. למה כולם חושבים שבגלל שנולדתי בת אני לא יכולה להתחרות עם בנים?

"היציע שם," אחד מהאצנים של הקבוצה השנייה אמר לי. זה אפילו לא היה בתור עקיצה, למרות שלבשתי את המדים של הקבוצה שלי. הוא פשוט לא האמין שאני מתחרה. זה במיוחד כאב כי הרבה מהרצים של הקבוצה האחרת לא לבשו מדים, אבל כולם התנהגו כאילו ברור שהם מתחרים. רק אני ילדה טיפשה שטעתה בדרך.

"אני מתחרה," אמרתי לו. הוא נחר בבוז ונתן מרפק לחבר שלו. הרגשתי במבטים שלהם עליי כשהתרחקתי.

אחרי חצי שעה של מבוכה שבהם ישבתי בפינה ודיברתי עם אריאנה בוואטסאפ, סוף סוף הגיע תורי להתחרות. יצאתי עם שאר הבנים- ביניהם דב- והתכוננתי במקום המיועד לי. הלב שלי כמעט התפוצץ מהתרגשות ודאגה, אבל ניסיתי להסדיר אותו עם נשימות עמוקות. מאחורי מישהו צחק. "את צריכה נשימות עמוקות כדי להרגע? ילדה קטנה ומסכנה." אף אחד מהמדריכים לא שם לב.

ילד מקבוצה אחרת עמד ביני לבין דב, אבל זה לא הפריע לו ללחוש לי עלבונות והצעות לפרוש עכשיו כדי לחסוך את הבושה. ניסיתי להתעלם ולהקשיב לקריין במקום.

"ועכשיו, בני י"א מקבוצות בנדיט, כובשי השביל וכוכבי שביט מתחרים בריצת ספרינט של 80 מטר. שתיים מכל קבוצה, כל אחד מאומן ומוכן לנצח!" הקול של הקריין רעם ברחבי האצטדיון, והצופים שרקו וצעקו. "עוד מעט הדגל מונף! 3!"

נשמתי נשימה עמוקה וחסמתי את קולות הצופים. הדבר היחיד שחשוב הוא המרוץ.

"2!"

דב לא יעשה כלום. ואני אנצח.

"1!"

נכנסתי לתנוחה וזינקתי.

הקולות של הקריין וההמולה של הצופים התערבבו לקולות רקע חסרי משמעות. נתתי את כל מה שיכולתי לתוך הריצה. הרוח שרקה באוזניים שלי והרגלים שלי פעמו בכאב עמום. אדרנלין זרם לי בוורידים, יותר משאי פעם הרגשתי. עקפתי שניים, שלושה, ארבעה מתחרים. אני לא יכולה להפסיד. דחפתי חזק יותר, יותר, יותר. עקפתי את כולם חוץ מהראשון. יצאתי מהטראנס שלי למספיק זמן כדי לגלות שזה דב.

נאבקתי בדחף להאט. מכל האנשים, דווקא הוא? אף פעם לא הצלחתי לעקוף אותו. הכי קרוב פעם שהגעתי היה חצי שנייה פחות, ומה הסיכויים שהייתי מגיעה אפילו קצת קרוב?

האטתי. ילד אחד עקף אותי, ועוד אחד בדרך. ברקע שמעתי את הקריין.

"נראה שהילדה לא עומדת בקצב! אולי היא לא מסוגלת להמשיך?"

כעס מילא אותי. לא מסוגלת להמשיך? אחרי כל האימונים שלי? אחרי כל העלבונות שספגתי?

הכעס הציף אותי באנרגיה מחודשת. טסתי חזרה למקום שני. נשארו עשרה מטרים. נתתי את הדחיפה של החיים שלי.

עברתי את הקו שנייה לפני דב.

"מה! זה! היה!" קרא הקריין בהתלהבות. "כזה דבר אף פעם לא ראיתי!"

הרבה מהצופים הריעו. אם הייתי בן בטוח היו מריעים יותר.

אבל לא היה לי זמן להתפקס על זה. הרגשתי כמו דג שהוציאו מהמים. התנשפתי לי ליד קו הגמר וניסיתי לתפוס קצת אוויר.

"הי, אה, ענבל," שמעתי קול מאחוריי. דב.

"הי," עניתי.

"אז… אני כאילו… כל הכבוד וזה," הוא אמר במבוכה.

"תודה."

"כאילו… אני… רציתי להתנצל, כזה? על מה שאמרתי לפני."

"על איזה חלק? ההעלבות לפני המירוץ? העקיצות באימונים? או המעשים, כמו לשים לי רגל באמצע ריצה?" הזדקפתי ושמתי ידיים על המותניים. "על זה?"

הפנים שלו האדימו. "כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע ממש נורא. אבל כן."

"אשכרה? מה פתאום אתה שונה?"

"מה אכפת לך? אני אומר סליחה." הוא בעט בבטון בכעס כבוש.

"הבנתי." צחקתי צחוק מר. "פתאום בת ניצחה אותך, דב הגבר הבלתי מנוצח, ואתה מיד ממהר להראות שכל הזמן הזה ידעת ושאפילו נתת לה לנצח."

"לא נכון. מה יש לך? בנאדם מבקש סליחה!" הכעס שלו כבר לא הוסתר.

"זה לא שאני לא שמחה שהתנצלת. פשוט אולי פעם הבאה תחשוב לפני שאתה מתנהג ככה למישהו. אולי במקרה יש להם רגשות? אולי הם ישתמשו במה שעשית נגדך? רק מציעה רעיונות."

"מה יש לך?" הוא אמר בכעס.

"איך זה מרגיש לך שלא מתחשבים ברגשות וברצונות שלך? שאתה פותח את הלב ומיד צוחקים?" חייכתי חיוך מעושה. "ברוך הבא לעולם שלי."

הוא עמד שם בפרצוף מבולבל וכועס.

"טוב, זה היה דרמטי," אמרתי. "אבל אתה צריך להבין שסליחה שלוקחת לך שתי שניות לא עומדת לעזור למה שעשית מלא זמן."

הלב שלי עמד להתפוצץ מרוב לחץ. מה אם הוא לא באמת השתנה? מה אם הוא פשוט יהיה יותר גרוע מעכשיו?

"אוקי," הוא אמר אחרי דקה. "אני יכול להבין את זה. אבל בואי נסכים להתחלה חדשה?" הוא הושיט יד ללחיצה.

"מיושן, לא?" צחקתי ולחצתי את היד שלו.

חזרתי עם לב מתפקע משמחה לביתן. אמנם עדיין לא הכרתי אף אחד חוץ מהקבוצה שלי, אבל אף אחד לא התנהג כאילו לא הוכחתי את עצמי.

זה קצת עצוב שהייתי צריכה בכלל להוכיח את עצמי, חשבתי. אבל אם כל הבנים ילכו אחרי דב ויקבלו את העובדה שהם לא היחידים שיכולים, אז אולי נתקדם לאנשהו.

***

קאט לעכשיו.

אחרי ההצלחה שלי, עוד שתי בנות נרשמו לאימונים. אני מוודאת שאף אחד לא מפלה אותם לרעה. דב עוזר. הוא ממש הוכיח את עצמו, ואנחנו חברים טובים עכשיו.

דיברתי עם אבישי על הדברים שהוא לא ראה עם דב, והוא הבטיח לנסות להשתפר.

פעם בכמה זמן, אני נזכרת במה שאריאנה אמרה כשסיפרתי לה על המירוץ.

"אני גאה בך, מלכה. זה לא ברור שניצחת ובטוח כמה אנשים היו בשוק. אני בטוחה שעכשיו יותר בנות יתחרו."

אבל זה לא קרה כל כך. אני לא מפורסמת, ולאף אחד לא אכפת מילדה קטנה שנצחה בתחרות. אבל גם אם הרבה אנשים לא הושפעו ממה שקרה, חלק כן. וזאת התחלה.

עד כמה אהבת את היצירה?