אז, לפני עשור,
הרדיו תמיד היה על תחנת חדשות מלחמה.
קבור עמוק עמוק בסל הכביסה.
הרדיו נשאר דולק במטבח, על אותה התחנה הקבועה.
גם בשבת.
ובשעה היומית הקבועה, אוי למי שהעז להוציא מילה מהפה.
כי אמא הקשיבה לשמות,
שאז לא הבנתי מי היו.
ובלילות אני שומעת את אמא בוכה, ואת אבא מנחם.
וכל שעה מיותרת מוקדשת לאותן המילים- תהילים.
שחוזרות על עצמן, וכנראה שהן מילות קסמים.
זה היה בקיץ, וכשהייתי בבריכה,
נשמעה אזעקה.
והרעש של המים, כשאני שוחה כדי לצאת מהמים,
מתערבב בצעקה של אמא היסטרית, שתופסת אותי ורצה ביחד עם כולם.
הבריכה שהייתה עד לפני רגע מלאה,
ריקה.
ואז, אחרי כל המתח מגיעה השיחה המיוחלת,
" כן אמא, יצאנו מעזה, אולי נחזור"
מתנתק הקו, אבל אמא, לפחות יודעת לא לדאוג.
אבל היום, היום אמא לא צריכה את הרדיו כדי לדעת שהוא בסדר,
הוא מראה לה איפה הוא ישן, ומה הוא אוכל,
הוא שולח בקבוצה המשפחתית סרטונים.
אבל עמוק בעיניים של אמא אפשר לראות את הדאגה האמיתית,
כשהיא שומעת על יותר ויותר בנים של אמהות אחרות.
מה באמת השתנה מאז?
אולי העובדה שהוא נהפך לאבא בעצמו.
