הילל סבג שיפשף את עיני בעייפות. הוא הציץ מעבר לכתפו, וראה שנעמה, אחותו, ישבה במטבח ליד דוד ארי וצחקה ממשהו שהוא אמר. לפני יותר משעה סיימו את ארוחת החג, והשעה כבר הייתה 0:23. למה הוא חייב להתאמן על קריאת התורה שלו בשעה כזאת? כן, הוא חוגג בר מצווה בבית הכנסת, הוא יעלה לתורה, והוא חייב להיות ערני מתמיד. אז למה להישאר ער בשעה כזאת? הוא דמיין שהוא נכנס למיטה, מתעטף בשמיכה ונרדם. איזו מחשבה נעימה. הילל הבליע פיהוק, ותוך כדי זקף גבה לעבר נעמה, שכבר הספיקה לעבור לספה עם ספר וכוס תה חדשה. נעמה הביטה בהילל במבט מתנשא, ובתמורה הוא התאמץ לנעוץ מבט שלדעתו יכול להחשב כמבט נוקב. ׳׳היללוש, למדת מספיק,״ קראה לעברו אימו, ״אתה צריך לישון טוב לקראת מחר׳׳ היא הוסיפה בהתרגשות. הילל גיחך. ׳׳כן, כי עכשיו השעה 20:00 ואני הולך לישון ממש מוקדם.׳׳ אימו נאנחה. ׳׳נו, באמת. לך תלבש פיג׳מה ותתארגן לשינה.״ הילל חיבק את אימו ואז פנה אל דוד ארי. ׳׳חג מתן תורה שמח, ארי!׳׳ הוא נכנס לחדרו, לבש פיג׳מה ונכנס למיטה, בירך בשקט ברכת שמע ועצם את עיניו.
׳׳הילל, אוף, קום כבר, הילל. הילל! אתה שכחת שאתה קורא היום בתורה? הבר מצווה שלך היום.׳׳ הילל פקח את עיניו באיטיות. אחותו נעמה רכנה מעליו, לבושה ומאופרת. ׳׳די, די, תני לישון׳׳ הוא גנח לתוך הכרית. ׳׳אתה חייב לקום! די, נו, אוף! קום כבר, מעצבן אחד.׳׳ היא הקימה אותו במשיכה מהמיטה, ודחפה לידיו את החליפה שהייתה תלויה על הדלת. היא כנראה שכחה להיות נחמדה, למרות שהיום הבר מצווה שלו. הוא דמיין את עצמו אומר- ׳׳היי, אולי תהיי קצת נחמדה? בכל זאת הבר מצווה שלי.׳׳ ואז אותה אומרת- ׳׳אוי,סליחה, נכון. מעכשיו אני תמיד אהיה נחמדה אליך, תמיד.׳׳ בעודו מגחך מהמחשבה, הילל התלבש, סירק את שערו וסידר את הכיפה הלבנה שלו. הוא הביט במראה, החזיר שערה סוררת למקומה, וסידר את חולצתו. נקישה קצבית נשמעה על הדלת, ועוד לפני שהספיק להגיב אימו נכנסה לחדר. ׳׳הילל! אנחנו מאחרים, בוא!׳׳ היא משכה בידו. נעמה עמדה מאחוריה בידיים שלובות. הילל נעל את נעליו, לקח בחטף את המעיל ויצא בחופזה מהבית. הוא שעט במורד רחוב רמב׳׳ם בשדרות, אך לפני שהספיק לפנות לבית הכנסת הוא התנגש במר לוין הזקן החביב, רב בית הכנסת. ׳׳כבוד הרב, אתה בסדר? אני מצטער! אני לא התכ… רגע, למה אתה לא בבית הכנסת?׳׳ הרב לוין נראה חיוור ומבוהל. עיניו היו פעורות באימה. ׳׳אנשים… ער… ערבים… מסכות… שחור… בבית הכנסת… אל… תלך לשם!׳׳ מילמל הרב. הילל הביט בו בתדהמה. ׳׳כבוד הרב בסדר? אתה צריך לשתות משהו. בוא נלך לבית כנסת, יש שם בקבוקי שתייה.׳׳ הרב הביט בהילל בפחד. ׳׳הילל, בבקשה, אל תלך לשם!׳׳ הוא התחנן. בינתיים נעמה ואימא של הילל הגיעו אליהם מתנשפות. ׳׳גברת מאירה סבג היקרה, אל תלכי לבית הכנסת! יש שם ערבים בשחור, עם נשק, ראיתי במו עיני. בבקשה ממכם, אם חייכם חשובים לכם, נוסו על נפשכם לביתכם ותישארו בממ׳׳ד. קחו איתכם לממ׳׳ד אוכל ושתייה, מסמכים ודברים חשובים. הכי חשוב- שמרו על עצמכם!׳׳ היה נראה שהרב התעשת. אימא הביטה בו ולבסוף אמרה- ׳׳אני סומכת עליך אבל אעשה זאת רק אם גם אתה תיכנס לביתך ותהיה בטוח.׳׳ הרב הינהן. ׳׳הזהרתי את כל מי שיכולתי. מוטב שאלך הביתה. הישארו בטוחים, ובבקשה ממכם, שמרו על עצמכם!׳׳ הילל, נעמה ואימו רצו הביתה מתנשפים, והסבירו לכולם בחיפזון ובבהלה מה שקרה עד עתה. הם נעלו את דלת הכניסה של הבית ורצו אל הממ׳׳ד, הכניסו את כל מה שהרב הורה להכניס וטרקו את הדלת. לאחר שכולם היו בפנים, שמרית, דודתו של הילל סגרה את חלון הממ׳׳ד ודוד ארי החזיק אותה. לאחר שכולם התיישבו, דוד ארי הביט באביו של הילל, מתן, שהחזיק את דלת הממ׳׳ד סגורה ושאל לבסוף- ׳׳טוב, מה עושים עכשיו?׳׳ אך לאף אחד לא היתה תשובה לשאלתו. הילל עצם את עיניו, ושמע צעקה שנשמעה מאוד מטושטשת מאחורי חלון הממ׳׳ד. ׳׳אימא…׳׳ הוא לחש. דמעות הציפו את עיניו, והוא התאמץ בכל כוחו לא לבכות מול כולם. זה לא אפשרי! אימא שלו חיבקה את כתפו, והרגישה איך כתפו רועדת. אזעקה נשמעה ברקע. נעמה הוציאה ספר תהילים והתפללה בלחש, הדמעות שעומדות בעיניה מאיימות להתפרץ. שעה ארוכה ישבו כך, מעבירים ביניהם את ספר התהילים ואומרים פרקים בקול ובכוונה גדולה. הילל ישב עם ראשו שעון בין ברכיו. הוא דמיין שהכל היה מסתדר. ׳׳הילל, בוא, עלה.׳׳ לחש אבא וטפח על כתפו. הילל קם ממקומו, בירך את הברכה והתחיל לקרוא. הוא קרא נפלא. כשסיים כולם הריעו לו, וזרקו ממתקים. הוא סוכך בידיו על ראשו, בעוד כולם שרים ושמחים. הכל היה מושלם. שום דבר לא היה יכול להרוס את הרגע הזה. ׳׳הילל?׳׳ קולה של אימו ניער אותו, והוא חזר למציאות. ׳׳מה?׳׳ שאל בבלבול. ׳׳אמרתי שהגיע תורך לקרוא בתהילים. הנה, תקרא פרק ס׳׳א עד ס׳׳ד ואז תעביר לנעמה שוב.׳׳ אמרה אימו בעדינות, משתדלת להיות הכי סבלנית שהיא יכולה. ׳׳טוב.׳׳ אמר הילל. הוא חש עייפות, כאילו הוא נושא על גבו משקל עצום. ׳׳לַמְנַצֵּחַ עַל-נְגִינַת לְדָוִד…׳׳ הילל התפלל כמעט ללא קול. ׳׳…יִשְׂמַח צַדִּיק בַּה׳ וְחָסָה בוֹ וְיִתְהַלְלוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב.׳׳ הוא סיים והעביר את ספר התהילים לנעמה. היא הביטה בו בדאגה, אך לא אמרה שום דבר. ׳׳אימא, לא כדאי שתבדקי את החדשות?׳׳ הילל שאל בשקט. אימא הביטה בו ברוך. ׳׳הילל שלי, אולי לא כדאי שנדליק את הרדיו. אם מר לוין צודק, יש בבית הכנסת ערבים, אולי אפילו מחבלים, וכדאי שנהיה זהירים.״ הילל הניד את ראשו. ׳׳אני מתכוון… אולי תבדקי את חדשות בטלפון?׳׳ עיניה של אימו כמעט יצאו מחוריהן. ׳׳היללוש, אנחנו שומרים שבת, אני לא עומדת לחלל שבת בשביל החדשות המטופשות והלא אמיתיות שכולם מפיצים ומפרסמים בחופשיות!״ היא עצרה והתנשפה ברוגז. אביו של הילל חיבק את כתפה וליטף את כתפו של הילל. ׳׳אולי הילל בכל זאת צודק,׳׳ אמר חרש. ׳׳מ… מה?׳׳ עיניה של מאירה סבג נמלאו דמעות. היא הבינה עד כמה המצב חמור, ורק הנהנה בראשה. דוד ארי, שלמרבה המזל השאיר את המזוודה שלו בממ׳׳ד, ניגש לארון שבו איחסן את מזוודתו ובלב כבד הוציא את הטלפון הנייד שלו. אימו של הילל נאנחה והסבה את מבטה. דוד ארי נשם עמוקות, מילמל כמה הברות לא ברורות ופתח את הטלפון. *קליק קליק קליק קליק* נשמעו הנקישות של דוד ארי על המסך. הקוד הוזן, ומסך הטלפון האיר את החדר.
מאירה כיסתה את עיניה. דוד ארי הקיש כמה פעמים נוספות. הוא פתח את אפליקציית Ynet וברגע שהמסך נגלה לעיניו הוא כיסה את פיו בידו והחניק זעקה. מתן, אביו של הילל, חטף את הטלפון מידיו. ׳׳אני…׳׳ הוא התחיל להתנשף ולהתנשם. ׳׳מה זה? מה קרה, מת… מתן…?״ אביו של הילל הסדיר את נשמתו. ׳׳חדירת מחבלים למסיבת הנובה, בקיבוץ רעים׳׳ הוא הקריא מהטלפון בקול רועד. את המילה ׳נובה׳ ביטא מעט מוזר. תמונות הזוועה נגלו לעיניהם של כל יושבי החדר. ׳׳איך?׳׳ בכתה נעמה חרישית. מאירה חיבקה את כתפה. *טוק טוק טוק* נשמעה נקישה על חלון הממ׳׳ד. ׳׳פתחו, צה׳׳ל!׳׳ נשמע קול צעיר. המבטא ישראלי, האם כדאי שיסמכו עליו? הם היססו דקות אחדות, והקול אמר בעדינות- ׳׳אני יודע שאתם לא יודעים מי אני, אבל אתם חייבים לפתוח. שמי מישעאל, אני פה כדי לעזור לכם!׳׳ מתן לא פתח. ׳׳שמע ישראל, ה׳ אלוקנו ה׳ אחד!׳׳ קרא החייל בייאוש. ׳׳אני נשבע לכם! אתם חייבים לפתוח לי! אני לא עומד לפרוץ את החלון. הבחירה פה בידיכם.׳׳ הוא חיכה. מתן פתח מעט את החלון, סדק חרישי, וראה חייל צעיר מולו במדי צה׳׳ל עם כיפה. הוא פתח את החלון. ׳׳טוב, הייתם אגוז קשה לפיצוח אז נצטרך למהר!׳׳ חייך החייל. הוא זינק דרך החלון במיומנות רבה אל תוך הממ׳׳ד, אסף בחופזה את כל הארנקים והמסמכים החשובים והכניס לתיק קשיח. ׳׳בואו אחרי, מהר׳׳ קרא. כולם יצאו בחשש מדלת הממ׳׳ד, נמלטו מהבית ועקבו אחרי החייל הצעיר. הוא הכניס אותם לתוך רכבים צבאיים. בתוך כל רכב היו שלושה חיילים ישראליים. הנהגים התניעו, והם יצאו לדרך, הרחק הרחק מהבית. הם לא ידעו שעוד מחכה להם דרך מאוד ארוכה.
כעבור חודש וחצי
הילל פקח את עיניו באיטיות. הוא עדיין לא התרגל לקום כל בוקר ולראות את החדר הפצפון שחלק עם שלושת אחיו ואחותו. נעמה רכנה מעליו, לבושה ומאופרת. ׳׳הילל, אנחנו מאחרים לברית מילה!׳׳ הילל גנח. ׳׳במי מדובר שוב, תזכירי לי?׳׳ הוא מיצמץ כמה פעמים. ׳׳מדובר באנשים שדאגו שנישאר כאן כל התקופה הזאת!׳׳ נעמה דחפה לידיו את החולצה הלבנה המכופתרת, המכנסיים השחורות והנעליים שבחר בקניון מלחה. ׳׳תזכירי לי למה רק אני קיבלתי בגדים חדשים?׳׳ הוא תיחקר אותה. נעמה הציצה בו בחוסר רצון. ׳׳כי לכולנו הבגדים נשמרו. שלך התלכלכו בבוץ, זוכר?׳׳ היא רטנה. הילל ציחקק. ׳׳לא שאני מתלונן, כן?׳׳ הור קפץ ממיטתו, ניער מעליו את הסדינים ונכנס לשירותים על הבגדים. הוא יצא כעבור כמה דקות, לבוש ומסודר, ומסורק. נעמה הביטה בו בסיפוק. ׳׳או, עכשיו אתה מוכן לצאת.׳׳ הילל הזעיף פנים, יצא איתה מהחדר ופנה לכיוון המעלית. כולם חיכו להם. ׳׳בואו, אנחנו מאחרים!׳׳ האיצה בהם מאירה. כולם יצאו מהמעלית, פנו לעבר החניון ופסעו בנחת לאוטו. ׳׳בואו, אנחנו מאחרים!׳׳ קראה שוב מאירה. כולם נכנסו, חגרו ומתן התניע. הם יצאו לדרך. כעבור 10 דקות, הם הגיעו לבניין גבוה. מאירה חייגה מספר שהילל כבר ראה בטלפון שלה פעמים רבות בימים האחרונים. 054-8653529*. ׳׳מאירה? אני פותחת מייד.׳׳ נשמע הקול, עם מבטא שהילל לא הצליח לזהות. אמריקאי? או שמא זה היה דווקא אוסטרלי? הם נכנסו לחניון תת קרקעי. הם חנו בחניה שלידה היה פתק מודבק על עמוד- ׳שמור למשפחת סבג.׳ הילל יצא מהאוטו. ׳׳קר פה! בואו ניכנס פנימה!׳׳ הוא קרא בהפתעה.
מאירה כיווצה את עיניה. ׳׳איפה הקוד שטלי שלחה לי?׳׳ היא העבירה את אצבעה על המסך. ׳׳אה, הינה.׳׳ היא הקישה את הקוד על הלוח המצפצף, פתחה את הדלת והחזיקה עד שכולם נכנסו. ׳׳תודה,׳׳ הודו לה כולם. הם חיכו למעלית. בינתיים מאירה הסבירה מה יהיה: ׳׳אנחנו מגיעים לקומה B, קודם נלך לבית הכנסת ואז לאולם.׳׳ הילל הבחין בחיוך המבצבץ בזוית פיה. הם הגיעו לקומה הנחוצה, והילל ראה שלט- ׳לאירוע באולם האירועים- נא להיכנס פה.׳ הילל נעמד מול הדלת. ׳׳הילל, אתה יודע איך התבטלה לך המסיבה? טוב, היום באנו לשמח. למה שלא תעבור את הדלת?׳׳ לחשה מאירה. הילל לחץ על הידית, מתח את הדלת ונדהם למראה עיניו. שלט ענק תלוי ועליו כתוב- ׳מזל טוב הילל!׳ מלא נערים מריעים לו, ספר תורה פתוח, מה קורה פה? מאירה דחפה אותו בעדינות, דמעות עומדות בעיניה. ׳׳לך הילל שלי, כולם מחכים לך!׳׳ הילל עכשיו הבין את פשר כל ההודעות המסתוריות, ההתחמקויות של בני משפחתו והבגדים החדשים. הוא נכנס פנימה, ההתרגשות ממלאת את ליבו. הוא ממש התאפק לא להתחיל לצרוח מהתרגשות, ולשם שינוי גופו שיתף פעולה איתו. הוא עלה ברוגע לבימה בעליה ניצב הסטנד עם הספר תורה, הרים את האצבע המורה והתחיל לקרוא את פרשת בראשית, כפי שהיה צריך לעשות לפני חודש וחצי בדיוק. כשסיים, הוא עצם את עיניו, התעלם מכל הצעקות והסוכריות הרחפות ונתן למחשבותיו לשאת אותו רחוק, אל מעבר למציאות.
תגובה אחת
הערת המחברת
הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי. בבוקר של השביעי באוקטובר, הילל (שם בדוי) היה אמור לקרוא בתורה את פרשת בראשית. הסיפור עם המחבלים בבית הכנסת אמיתי, עם קצת שינויים. המסיבה שארגנו לו בהפתעה, אמיתית, משפחתי ארגנה אותה. כל השאר הוא פרי דמיוני שכתבתי כדי להשלים את הפערים החסרים בסיפור.
בעזרת ה׳ שלא יקרו עוד דברים כאלה, ושנתבשר רק בשורות טובות. כולנו מתפללים להחזרת החטופים בשלום ולסיום המלחמה.
עם ישראל חי💙🤍🇮🇱🎗️
בעז׳׳ה נישאר חזקים!