אמה

הכל התחיל משיחת טלפון. שיחת טלפון אחת שינתה את חיי וחיי משפחתי לתמיד. אני אמה אוחיון, אני בת 15, אני הבכורה.

יש לי שני אחים קטנים, מאיה בת כמעט 12 ויואב בן ה-7. אנחנו במסע הכנות ליום הולדת של מאיה, עוד חודש היא בת 12 ואנחנו מארגנים לה בת מצווה גדולה.

כשאני חגגתי 12 לא היה לי את כל זה, חגגתי עם הארנב שלי, אוגי, וקיבלתי חתיכה קטנה של עוגת שוקולד מאיתן.

ומי זה איתן? האבא השני שלי.

לפני ארבע שנים, כשהייתי בת 11, אבא ואמא לקחו אותנו ללונה פארק. עלינו על כל המתקנים ובדרך חזרה הביתה, אמא סיפרה לנו שהם צריכים לנסוע לתקופה. "אנחנו נחזור, אני מבטיח." אבא מלמל כאשר עיניו של יואב בן ה-3 נעצמו והוא נרדם.

למחרת, אבא ואמא ארזו לנו תיקים המכילים מספר בגדים וצעצוע אהוב לכל אחד, לקחתי איתי את אוגי, הארנב הלבן שלי, "אני לא מוכנה לנסוע בלעדיו!" צעקתי לאמא מהחדר. "בסדר אמה את יכולה לקחת איתך את אוגי…" אמא נאנחה ונכנסה אל החדר. הנחנו את התיקים ליד פתח הבית, עשיתי סיבוב אחרון בבית, נפרדתי מהרהיטים ומהקירות. "אני ממש אתגעגע אל הבית הזה.." קינחתי את אפי וניגבתי את הדמעות. אבא התכופף אליי, "הכל יהיה בסדר." הוא חייך חיוך מאולץ ויכולתי לראות על הבעתו שהוא משקר.

נסענו כולנו, כל המשפחה אל מקום זר, בית האומנה.

מאיה, יואב ואני עומדים מבולבלים ומפוחדים כאשר רות, העובדת הסוציאלית בבית האומנה יצאה לקראתנו. אמא ואבא נפרדו לשלום, "תזכרו חמודים שאנחנו אוהבים אתכם בלב שלם ותמיד נחשוב עליכם! אתם הילדים שלנו ואנחנו עוד נחזור לקחת אתכם." אבא נשק למצחי וחיבק אותי חזק, אמא לחשה לי באוזן שאשמור על אחיי הקטנים.

אך מי ישמור עליי?

דמעות זלגו משתי עיניי וביקשתי מאבא ומאמא עוד לשוב, אבא הנהן בכאב לב ואמא כבר החלה לבכות.

רות לקחה את חפצינו וערכה לנו סיור בבית האומנה. דלתות בית האומנה נפתחו לקראתנו וראיתי ילדים רצים ומסתובבים בכל פינה.

היו שם תינוקות, ילדים קטנים ואפילו נערים בוגרים.

פחדתי נורא.. בחנתי הרבה את בית האומנה, חיכיתי למצוא בו משהו רע ולקוות שאבא ואמא גם שמו לב אליו והם בדרך לקחת אותנו מפה.

רות ליוותה אותנו לחדרים שלנו, "יואבי חמוד, הנה החדר שלך," רות הצביעה על החדר השני מימין, על דלת החדר החומה היה מודבק דף לבן ועליו רשומים שמותיהם של המתגוררים בחדר.

רות הוציאה מכיס המכנס עט כחול והוסיפה את יואב אל הרשימה. רות פתחה את דלת החדר, בתוכו ישבו חבורת בנים, נראים בגילאי 5-7.

"לא לא לא!" מחיתי בכעס, "יואב לא ישן איתם! הוא לא ישן בלעדיי, אנחנו לא מוכנים להיפרד!" כיווצתי את עיניי ומשכתי את יואב אליי, במשיכת אף הרגשתי איך יואב אוחז בידי בחוזקה.

רות התכופפה אל יואב בחיוך רך, "יואבי, החדרים כאן מחולקים על פי גילאים… אתה תישן ביחד עם רוי, דניאל, יונתן וברק." הרגשתי צביטה בלב, הבטחתי לאמא לשמור על אחיי הקטנים, איך אעשה זאת כשיואב רחוק ממני?

"…אתם תוכלו להיות ביחד בשאר היום, אבל בלילה אתה תישן כאן.." רות הושיטה את ידה אל יואב שנענה לבקשתה וצעד עימה אל תוך החדר. יואב סובב ראשו במבט מפוחד והביט בי, רציתי לרוץ אליו ולמשוך אותו אליי אך משהו בי לא נתן לכך להתגשם.

הדלת נסגרה מאחורי גבו של יואב, רות אחזה בידה של מאיה וחייכה לעברי. הלכנו כך עד שהגענו למסדרון הבוגרים, חדר 15.

רות נשמה עמוק ופתחה באיטיות את דלת החדר, חיבקתי חזק את הכלוב של אוגי. מאיה נצמדה אליי והחזיקה חזק את בגדיי. בצעדים איטיים נכנסנו אל החדר שבמפתיע היה ריק מנערים ורק חפצים היו מפוזרים ברחבי החדר.

רות הובילה אותנו אל מיטת קומתיים, "אלו המיטות שלכן, תבחרו ביניכן מי תישן איפה." היה ברור למאיה ולי שאני אישן למטה בעקבות פחד הגבהים שלי.

רות התכופפה אל מאיה והביטה בעיניה, "חשוב לי שתדעו שאני כאן, אני שומרת עליכן תמיד." היא חייכה אלינו, ליטפה את זרועותיה של מאיה, נעמדה ויצאה מן החדר.

כעת נותרנו לבדנו והמתח גבר. עיניה של מאיה נצצו ודמעות החלו לזלוג במורד לחייה.

בינתיים, בחדר מנהל בית האומנה

"איתן, תבטיח לי שתשמור עליהם עד שנחזור!" מחובקת בזרועותיו של אבא, אמא מקנחת את אפיה וצועקת.

"לאה הכל יהיה בסדר, הם בידיים טובות אני מבטיח לך." איתן אמר והתכוון לכך.

"איתן, אנחנו נחזור לקחת אותם, תגיד להם את זה בכל בוקר כשהם מתעוררים ותלחש להם בעדינות בכל לילה כשהם נרדמים." איתן הנהן בסובלנות.

כעבור שבועיים וחצי

"אמה, מאיה. תתעוררו חמודות, כבר בוקר." רות ליטפה את הלחי שלי בעדינות כשמצמצתי את עיניי. "עוד כמה דקות אמא.." מאיה מלמלה וכששמעתי את המילה 'אמא' התנערתי מיד וגופי התמלא בצמרמורות. "מאיה קומי בבקשה," נעמדתי על קצות אצבעותיי והעברתי יד לאורך שיערה החלק.

מאיה פקחה את עיניה, התיישבה במיטתה, הבחינה היכן היא נמצאת ודמעות החלו לזלוג משתי עיניה. רות חייכה לעברה חיוך נעים והושיטה לה שתי זרועות פתוחות לחיבוק.

שפשפתי את עיניי ומנעתי מן הדמעות לזלוג. מיהרתי אל השירותים לצחצח שיניים ולשטוף את פניי. לאחר מכן, יצאתי מהחדר בריצה לכיוון חדרו של יואב.

הופתעתי לגלות שיואב לא נמצא בחדר, קבוצת ילדים ניגשו אליי, "את מחפשת את החדש, נכון?" מיהרתי להנהן בראשי, "איתן לקח אותו… הוא בטח כבר ילווה אותו לחדר האוכל." בצעדים איטיים חזרתי אל החדר שלי והתיישבתי על המיטה.

"אמה?" מאיה יצאה מהשירותים עם מברשת שיניים בידה, "נגמרה לי המשחה אני יכולה בבקשה לקחת משלך?" הבטתי בה, מפוחדת נורא, חייכתי לעברה חיוך קטן ואישרתי.

"רות," הפניתי מבטי אל רות שישבה על מיטה בקצה החדר וחיכתה לנו להתלוות לה אל חדר האוכל. "כן אמה?" היא נעמדה מהמיטה וצעדה לעברי,

"מי זה איתן?" בחנתי את הבעות פניה למשמע השאלה, "איתן הוא מנהל בית האומנה, למה? קרה משהו?" רות התיישבה על ידי.

"לא, פשוט ילדים אמרו לי שהוא לקח את יואב, ואני צריכה להיות זו שלוקחת את יואב. הבטחתי לאבא ואמא שאשמור עליו." עיניי התמלאו בדמעות והשפלתי מבטי, מנסה להסתיר.

"הכל בסדר אמה, אנחנו כאן שומרים עליכם. אין לך סיבה לחשוש." הרמתי מבטי, רות חייכה אליי והציעה לי טישו, לקחתי ממנה וקינחתי את אפי.

"אני רוצה להציע לך משהו.." רות הושיטה לי את ידה, נעניתי לבקשתה והתלוויתי אליה. רות לקחה אותי אל קומה 3. קירות הקומה היו בצבעי הקשת, מעט מאוד חדרים ועל כל דלת מודבקות המון מדבקות של סמיילי.

"תראי, לקומה הזו לא כל ילד יכול להיכנס. את נמצאת כאן כבר שבועיים ואני לא רואה שמצב רוחך משתפר, אפילו לא במעט," נשמתי נשימות עמוקות.

"וזה בסדר אמה, זוהי סיטואציה לא פשוטה. אבל אני רוצה שתדעי שאנחנו כאן בשבילך, לכל דבר שתצטרכי. יש כאן בקומה פסיכולוגית מקסימה, נירית, והיא תשמח לפגוש אותך. תדברו קצת, אני בטוחה שזה יעזור לך להשתחרר קצת מהמתח שאת סוחבת."

הרמתי את מבטי אל עיניה של רות והנהנתי בהסכמה.

נכנסתי לאחד החדרים ופגשתי אישה, עם כיסוי ראש שחושף מעט שערות בלונדיניות, עיניים בצבע כחול כמו הים וחיוך רחב על פניה.

"אמה!! איך אני שמחה לפגוש אותך, בואי תשבי." הולכת באיטיות ומתיישבת כשרועדות רגליי. "איך את מרגישה?" דמעות הציפו את עיניי ופרצתי בבכי.

"אני רוצה את אבא ואמא!" זעקתי כשהיא נעמדה והתקרבה אליי, היא פתחה את זרועותיה וחיבקה אותי חזק.

"אני יודעת מתוקה, זה קשה." הנהנתי.

בלי לשים לב, העברנו שעה שלמה בדיבורים עליי ועל משפחתי. נירית עזרה לי לקבל את המצב בו אני נמצאת וההבנה שאין לי שליטה כעת.

כך העברנו שנתיים בבית האומנה. ביליתי המון שעות אצל הפסיכולוגית, התחברתי אל איתן מאוד ואפילו אפשר להגיד שנהניתי בבית האומנה.

יום שלישי, השעה 16:34

הבטתי מהחלון בחדר המשקיף אל שער בית האומנה כפי שאני נוהגת לעשות, בציפייה שאבא ואמא יתחרטו על מעשיהם ויבואו לקחת אותנו בחזרה הביתה.

לפתע, ראיתי מכונית מהודרת מחנה מול השער. נעמדתי. פתחתי סידור והתחלתי ללחוש פרקי תהילים, מתפללת שאלו אבא ואמא.

באיטיות, דלת הרכב נפתחה ונעל עקב אדומה דרכה על הרצפה. אישה גבוהה לבושה בשמלת מקסי שחורה יצאה מן הרכב ואחריה גבר עם כובע ומשקפי שמש.

זרקתי את עצמי אל המיטה והנחתי את ראשי על הכרית.

בחדרו של איתן, מנהל בית האומנה

"זה לא מקובל עליי!" איתן הרים את קולו ונעמד בעצבים. "איתן, זה משתלם לך, הם יקבלו בית ואתה תקבל המון כסף.." האישה נעמדה גם היא,

"ניקול, אני הבטחתי להורים שלהם שאני אשמור עליהם עד שהם יחזרו!" הגבר נעמד גם כן, "נו איתן, הם לא יחזרו ואתה יודע את זה! אין להם שקל, הם לא מסוגלים לגדל שלושה ילדים!" הוא צעק על איתן, בעוד איתן התיישב על הכיסא והשפיל מבטו.

"אני הבטחתי." איתן לחש, "ואנחנו נקיים." ניקול הרימה את התיק שלה, "אז איפה הם?" איתן התקשר לרות. "תביאי אותם." וניתק.

"אמה, מאיה ויואב בואו איתי בבקשה." הרמנו את קלפי המשחק והלכנו בעקבותיה של רות אל החדר של איתן, חיוך עלה על פניי. נכנסתי אל החדר ורצתי לחבק את איתן,

"אמה, אני אוהב אותך, את כמו בת עבורי. אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר!" איתן חיבק אותי חזק ומחה דמעה.

הבטתי באנשים האלו, אותם אנשים שראיתי מהחלון.

"מה קורה כאן?" יואב ומאיה נעמדו מאחורי גבה של רות וחיבקו אותה חזק.

"בואו ילדים, אנחנו ניתן לכם בית," ניקול התכופפה לכיוונם ואני הרמתי מבטי אל איתן. "אבל אנחנו לא רוצים ללכת, אנחנו רוצים להישאר פה!" הרמתי את קולי, מאיה ויואב מיהרו להנהן ולאשר את דבריי.

"אנחנו נדאג לכם לכל מה שלא היה לכם קודם." הבחור שלף מהתיק שלושה טלפונים וסוכריות והושיט לכל אחד, "וזוהי רק ההתחלה." חיוך זחוח נמרח על פניו.

בלית ברירה, הלכנו כל אחד לחדרו וארזנו.

ניקול והבחור שכנראה היה נשוי לה, גיא, עקבו אחר כל צעד שלנו.

איתן נפרד ממני בחיבוק ארוך ודמעות רבות. "לעולם לא אשכח אתך אמה, ילדה מיוחדת שאת." הוא מסר לידי מכתב ולחש "לא עכשיו. כשהרגע הנכון יגיע, תקראי, לבד." הנהנתי בראשי ופסעתי באיטיות אל הרכב, נכנסנו אחד אחר השני ונסענו.

הגענו לבית עצום בגודלו, ניקול וגיא שלחו אותנו לאחד החדרים במרתף, שם התגוררנו.

למחרת בבוקר בשעה 6:45

"בוקר!" גיא נכנס אל החדר בעצבים וניער כל אחד עד שהתעוררנו כולם. "תעלו מהר למעלה יש הרבה מה לעשות." עלינו למעלה מבולבלים וראינו כלי ניקוי רבים. "יואב אתה שוטף כלים, מאיה את הרצפה ואמה, את מנקה אבק."

בבלבול רב, התחלנו לבצע את המשימות, ניקול וגיא יצאו מהבית ונשארנו עם שומר. לאחר שסיימנו את המטלות, השומר הביא לנו רשימה מסודרת ובה מטלות נוספות שעלינו לבצע.

כך היה במשך שנה, התחלנו לעבוד בזריחה וסיימנו בצאת הכוכבים.

בינתיים בבית האומנה

בשער נכנסו אנשים מכובדים לבושים במדים. "איתן! טוב לראות אותך!" הם רצו אל חדר המנהל.

"לאה?? יצחק?? מה אתם עושים פה?" איתן נבהל, "מה זאת אומרת? באנו לקחת את הילדים שלנו. איפה הם? הם בטח גדלו נורא!!" אמרה אמא בהתרגשות. איתן החל להשתעל וכחכח בגרונו. "הם לא פה.." הוא לחש.

אמא ואבא נעמדו, דמעות בעיניהם. "הם לא פה???" ידיה של אמא רעדו.

"משפחה מקסימה אימצה אותם לפני כשנה. הם בריאים ושלמים, אני בטוח שטוב להם שם," אבא קטע את דבריו של איתן, "יהיה להם טוב איתנו, ההורים שלהם!" עטף את אמא בזרועותיו.

"מה הכתובת?" אמא התיישבה והעתיקה לדף כתובת מן המחשב. "אתה פירקת את המשפחה שלנו ואתה תתקן את זה." אבא הצביע על המחשב.

"אתה בא איתנו עכשיו אל המשפחה המקסימה הזאת," אבא צעק בזלזול, "ואתה תדאג שהילדים שלנו יחזרו אלינו בריאים ושלמים!" איתן ארז חפציו והלך יחד עם אבא ואמא.

לפתע דלת האחוזה נפתחה, ירדתי מהגג לצחצח את נעליהם של ניקול וגיא והופתעתי לראות את איתן בכניסה.

דמעות הציפו את פניי ורצתי אליו בחיבוק. "כל כך התגעגעתי אלייך אמה!" איתן השיב לי חיבוק ובמקביל קרא ליואב ומאיה שירדו מן הגג.

יואב ומאיה נעמדו לצידי, איתן זז הצידה וחשף שני אנשים בוכים, הם חייכו חיוך ענקי שחשף שיניים. "זה לא יכול להיות, אמא? אבא?" הלכתי צעד אחורה והתיישבתי על מדרגה.

"אמה! מאיה! יואבי! איך גדלתם אהובים שלי!" אמא רצה לעברנו ואבא בעקבותיה, הם עטפו אותנו בידיהם לחיבוק ממשפחתי ובכי נשמע מכל עבר.

"אני לא מבין כלום…"יואב משך את אפו וגירד בראשו, "למה באתם?" אבא צחקק, "לקחת אתכם הביתה, הבטחנו שנחזור!" אבא הביט בי,

"אני לא מאמינה שבאתם להציל אותנו!" הרמתי מבטי אל איתן, שעמד לצד הדלת, "להציל אתכם? לא טוב לכם כאן?" אמא תהתה והעבירה את ידה לאורך הלחי שלי,

"בכלל לא, כבר שנה שכל מה שאנחנו עושים זה לנקות, אנחנו אפילו לא זוכרים איך משחקים רמיקוב." השפלתי מבטי בבושה.

ברחנו מהאחוזה עם שלל חפצינו והגענו לבית גדול, שתי קומות וחצר נחמדה. "איפה אנחנו?" הסתכלתי על אבא בתהייה,

"בבית החדש שלנו!" אבא ואמא חייכו לעברנו והתחבקנו כולם.

מאז עברה שנה והנה היום אנחנו במסע הכנות ליום הולדת של מאיה, עוד חודש היא בת 12 ואנחנו מתכננים לה בת מצווה גדולה.

בת המצווה של מאיה

לבושה בשמלה סגלגלה ארוכה, עם תסרוקת מושקעת אני עומדת בפתח האולם יחד עם משפחתי ומרחוק מזהה את איתן ורות.

אני רצה לקראתם ומחבקת אותם, "איזה כיף שבאתם!" הלכנו מחובקים לכיוון משפחתי, התחבקנו כולם, כל משפחת אוחיון!

עד כמה אהבת את היצירה?