אני בחיים לא אשכח את היום הזה או יותר נכון השבוע .
לפני חמש שנים כשהייתי בת 13.
זה היה יום שאני ואחים שלי ציפנו מאוד לקראתו, נסענו לירושלים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו כל כך שמחנו.
בזמן הנסיעה נרדמתי, אז אני לא זוכרת הרבה מזה .
אבל עם יש משהו שאני זוכרת מהנסיעה ,זה את הבניין הענק שראיתי מהחלון כמה דקות לפני שהגענו למלון.
החדרים עדיין לא היו מוכנים ,אז הלכנו לטייל.
הורי ,אחי הגדול יובל ,אחי הקטן תום ואני .
בקשתי מההורים שלי לבקר את החברה הכי טובה שלי אלה לי .
לפני שנה היא עברה לירושלים אבל דיברנו מלא .
כמובן שהם הסכימו והלכנו .
אחרי כמה דקות הגענו , הבניין שלה היה כל כך יפה והבית מבפנים עוד יותר .
ברגע שראינו אחת את השניה זה היה חיבוק של נצח .
כל כך התגעגתי אליה.
היא לא השתנתה בכלל אותו שער ארוך במיוחד וחלק שחלום שלי היה שיהיה לי כזה .
אותו מבט שמנחם אותך ברגע שאתה מסתכל .
זה היה חסר לי כל השנה ,
דיברנו מלא ,השנה הזאת הרגישה כמו נצח .
אבל אחרי זמן קצר או שזה רק היה נדמה לי היינו צריכים ללכת .
למזלי, יש לי שבוע שלם לבלות איתה .
הלכנו חזרה למלון בזמן שיובל ואני שתינו מיץ תפוזים תום אמא ואבא קיבלו מפתחות לחדרים .
נכנסנו לחדר בריצה ,כל אחד תפס מיטה .
כל כך נהננו ,הכל היה כיף .
התחיל היום הראשון שלנו במלון.
קמתי ב10:00 אחרי שכולם התעוררו חוץ מיובל אבל הוא ישן כל הזמן.
ברגע שגם הוא קם הלכנו לאכול .
הדבר הראשון שלקחתי היה פנקייק ,אחים שלי הלכו ישר לחביתות.
אכלתי מהר כדי שאוכל לפגוש את אלה לי מהר.
כבר היה 12:15 בזמן שכולם היו במשחקיה, אני הייתי אצל אלה לי
היא סיפרה לי על העיר והכירה אותי לחברים החדשים שלה .
אני רק אמרתי שכלום לא השתנה .
שוב ראיתי את הבניין הענק בזמן שהלכנו, אבל זכרתי אותו במקום אחר זה היה מוזר.
אבל התעלמתי זה לא ממש עניין אותי, העיקר שאני בירושלים עם אלה לי .
אחרי כמה רחובות ראיתי אותו, את הבניין, שוב אבל חשבתי שזה בטח בניין אחר.
לאחר כמה פעמים שראיתי את הבניין פשוט שאלתי את אלה לי.
אבל ברור שהתשובה הייתה שאני הוזה, למרות שנראה שהיא מסוקרנת .
לא המשכתי לדבר איתה על זה.
הלכתי למלון אחרי הסיור שהיא עשתה לי.
אבל הבניין הזה העסיק אותי כל הזמן.
בערב בלילה ממש לפני שעמדתי להירדם, החלטתי לחפש בגוגל על הבניין.
זכרתי שהיה כתוב עליו משרדי גולארוס .
שם מוזר אבל הייתי בטוחה שהוא נכון .
בדקתי בגוגל וכלום, זה לא קיים ,כנראה שטעיתי בשם אז חשבתי,
מחר אני אבדוק .
אני הבטחתי לעצמי .
הסתכלתי מהחלון קצת זה עוזר לי לחשוב .
וראיתי את הבניין השם שלו היה נכון
לא טעיתי ,זה לא הגיוני ,זה הדבר הראשון שעלה לי לראש
איך בניין כזה ענק לא קיים ?
בדקתי שוב ושוב .
בתקווה להבין שאני סתם מבולבלת, שטעיתי, אבל לא ,הבניין לא קיים .
יובל נכנס ואחריו כמו ברווז נכנס גם תום.
"מה את עושה?" דרש לדעת כמובן שהדבר הראשון שעשיתי היה לומר לו זה היה לא להתערב.
אבל כמו תמיד ,בסוף סיפרתי להם, סיפרתי הכל.
אחרי זמן רב של חשיבה, החלטנו ללכת מחר ולבדוק את זה .
זה היה הדבר הנכון לעשות חשבתי.
כל הלילה לא נרדמתי .
איך אף אחד לא שם לב לזה? או שמישהו לא רצה שידעו?
אוף זה היה לילה כל כך ארוך .
אני חיכיתי כבר שיגיע הבוקר.
ישנתי רק שעה שעתיים ,חוץ מזה חשבתי אולי אני לא צריכה ללכת לשם, אבל הלכתי על זה אני אגלה מה קורה שם.
הגיע הבוקר סוף כל סוף ,כולנו קמנו מוקדם .
אכלנו מהר ככל שיכולנו, אמרנו להורים שלנו שאנחנו הולכים לטייל, ויצאנו מהמלון .
חיפשנו וחיפשנו אבל לא מצאנו את הבניין ,פשוט לא.
באותו רגע ,הרגשתי גל של אכזבה שוטף אותי.
לאיפה הוא נעלם? המשכתי לחפש ללא הצלחה .
בערב נפגשתי עם אלה לי, סיפרתי לה הכל .
היא נחמה אותי וברגע שראתה את האכזבה על הפנים שלי ,היא נעמדה ואמרה שנלך לחפש את הבניין .
עלה לי חיוך על הפרצוף באותו רגע.
יצאנו לחפש, בתקווה שהתוצאות יהיו אחרות .
אחרי שעות של חיפושים, שניה לפני שעמדנו לחזור, מצאתי אותו, את הבניין, קראתי לאחים שלי .
כולנו ראינו אותו את הבניין במו עיננו .
חשבנו ביחד מה לעשות ,אבל מבחנתי ,אני עכשיו נכנסת.
אבל יובל העלה נקודה מעניינת ,עוד חצי שעה אנחנו צריכים להיות במלון.
וזה רבע שעה הליכה ,מה שיותיר לנו ,רבע שעה לחיפושים.
זה לא מספיק, כולנו ידענו את זה ,אז החלטנו בסופו של דבר לחזור למלון.
אנחנו נחקור את הבניין מחר.
אני לא הפסקתי עד שגילתי הכל ,הכל על זה .
אכלנו ארוחת ערב, שמתי לב שיובל ותום גם חושבים על זה.
והבנתי שגם אלה לי, מההודעות שהיא שלחה לי, על מתי הולכים ומה אני חושבת שיש שם.
אבל אני זאת שחשבה על זה הכי הרבה .
הם לא ראו את זה ,הם לא שמו לב.
כל הלילה זה חזר לי, אבל הפעם נרדמתי יחסית מהר, הבנתי שזה ימשך יותר זמן ממה שאני חושבת .
התעוררתי באמצע הלילה משחת טלפון מאלה לי .
היא אמרה ,שאם אני לא הוזה אולי לא כדי שנמשיך בזה.
אבל כמובן שלא הקשבתי לה ,חשבתי לעצמי שברגע שאבין מה זה אעזוב את זה.
ונרדמתי.
בבוקר כבר התרגלתי למלון, אז יצאתי עם אחים שלי בריצה מהמלון ,
אמרנו להורים שלנו שנאכל אצל אלה לי .
מיד הלכנו לאלה לי ,קנינו נקנקייה בלחמניה ומיהרנו לבניין בתקווה שהוא לא נעלם.
למזלנו ,הוא לא .
נכנסנו לתוכו בחשש .
אבל כל מה שראינו ,היה חדר שכולו לבן ודלת שגם היא לבנה מאחורי מעקה כסוף .
עברנו מתחת למעקה ושמענו ציף צוף ואחרי זה קול לא מוכר שבא משום מקום אמר "המשחק התחיל".
הדבר היחיד שעבר לי בראש היה להתחיל את המשחק הזה .
אחרי כמה רגעים ,החלטנו להיכנס לחדר .
הכל היה חשוך כל כך, לא ראינו כלום .
בום! האור נדלק והיה שם משקפי מציאות מדומה .
תמיד רציתי שיהיה לי כזה.
הסתכלנו כולנו אחד על השני בלי מילים, הגענו להחלטה, לשחק את המשחק.
נכנסנו למשחק דרך המשקפיים.
נחתנו על דשא, ראיתי את החשש על הפנים של תום .
מיד רצתי אליו ,החזקתי בידו.
והתחלתנו ללכת ,הרגשתי כאילו הרגלים שלי הולכות מעצמן.
אלה לי ויובל הלכו אחרי .
הכל היה יפה, לא הבנתי מה קורה פה ,הרי יעל חברה שלי לכיתה,
סיפרה לי הכל על משחקי מציאות מדומה יש לה מלא .
אז הבנתי דבר או שתיים ומה שהיה לי ברור ,בכל משחק מציאות מדומה קורה משהו.
הסתכלתי סביב וראיתי פסל עומד שם ,אף אחד חוץ מאיתנו ומהפסל לא עמד שם.
יובל הבחין בעיירה לא רחוק כל כך מאיתנו.
אבל אני הלכתי לפסל והיה כתוב שם משהו .
תוכל לצאת מהמשחק ,ברגע שתביס את המלך ותהפוך למלך של העיירה.
זה פשוט, חשבתי לעצמי והתקדמתי .
יובל אמר ,שבמשחק מציאות מדומה צריך להיות כמה חפצים שיעזרו לנו.
התחלנו את המסע.
ראיתי בזווית העין ,אבן ענקית שבתוכה תקועה חרב.
יובל ניסה להוציא אותה בכוח ולא הצליח, אבל כשאלה לי ניסתה, על הפעם הראשונה היא הצליחה ודי בקלות.
ומצאנו את החפץ הראשון ,חסר עוד שלושה.
פתאום גילתי שתום נעלם לי, כל כך נלחצתי עד שראיתי אותו עומד עם גרזן .
הוא הסביר שמצאה את זה על הריצפה פה .
כבר מצאנו שתיים ,נשאר עוד שתיים.
הלכנו והלכנו ואין כלום , אפילו לא מקל ברזל
יובל ואני חיפשנו בכל פינה ,אבל אלה לי ותום רק התלהבו שמצאו את כלי הנשק שלהם .
איך יכול להיות שאני גיליתי על הכל, אני מצאתי את הבניין ,אני בכלל רציתי להיכנס, אבל אני עדיין לא מוצאת, איך אלה לי ותום כבר מצאו?
אלה לי ראתה שאני עצבנית והרגיעה אותי ,שגם אני אמצא כלי נשק, ואולי אפילו משהו יותר טוב משלהם.
אני מקווה שהיא צודקת ,ממש רצתי משהו מגניב ,שגם אני אוכל להתלהב .
יובל היה נחוש בדעתו למצוא את זה ,למצוא את הכלי שלו .
חשבתי שגם הוא צריך שיחת עידוד .
וזה היה נכון, דיברנו מלא.
לא חשבתי שיהיה לנו שיחות כאלו ארוכות ,מסתבר שזה לא רע .
התגעגעתי קצת הביתה או למלון.
אבל עדיין לא הבנתי ,למה הבניין זז, אז לא יכולתי ללכת.
יובל הלך לצד.
הייתי בטוחה שהוא מצא משהו.
וכמובן שצדקתי.
הוא מצא חץ וקשת .
נו יופי ,חשבתי לעצמי ,אני היחידה לא מצאה עדיין את הכלי נשק שלה.
אני בטוח אמצא עכשיו, אין סיכוי שלא .
חיפשנו בכל מקום ,כולם עזרו לחפש.
שום דבר ,לא מצאנו כלום, הייתי כל כך עצובה, למה רק אני לא מצאתי?
אלה לי באה ,הייתי צריכה את השיחת ניחומים שלה.
דיברנו שעות או לפחות ככה הרגשתי ,השיחה הזאת עזרה לי.
המשכתי לחפש בכל פינה .
התחיל להחשיך, אבל לפי השעון שלי צהריים מחוץ למשחק .
הלכנו לישון .
שכבנו על הדשא ,אנשים עברו כאילו אנחנו לא שם.
לפנות בוקר התעוררתי וראיתי אישה זקנה מטיילת שם.
היא באה אליי ושאלה אותי, איפה יש עץ תפוחים באזור.
זכרתי שראיתי עץ כזה והצבעתי עליו .
והאישה הלכה לכיוונו וזרקה כמה מילים על שאפגוש אותה שם עוד שעה .
אחרי חצי שעה הערתי את אלה לי ויובל וסיפרתי להם על הכל מה שקרה .
הם אמרו לי ללכת, אז אחרי חצי שעה, הלכתי לעץ וחיכיתי כמה רגעים והיא באה .
היא הביאה לי מקל עץ ארוך והלכה.
באתי לשאול אותה מה זה ,אבל היא נעלמה ,כאילו בלעה אותה האדמה.
הראתי לכולם את המטה.
והסכמנו שזה הנשק שלי ,אבל מה הוא עושה?
לכולם יש דברים מגניבים ולי לא.
אבל אחרי כמה דקות גיליתי שזה מטה קסמים.
הלכנו לארמון המלך, זה היה קל מחשבנו .
נכנסנו לחדר הכס ,שם כל מי שרצה להתייעץ עם המלך יכל.
אבל מסתבר שזה עם יועץ המלך .
זה לא טוב לנו .
יצאנו משם והלכנו לחדרו של המלך ,עמדו בכניסה שני שומרים גדולים מאוד.
אבל אלה לי ויובל ,הצליחו להביס אותם די בקלות .
נכנסנו פנימה ועוד כמה שומרים התנפלו עלינו ,אלה לי יובל ותום נלחמו בהם בזמן שאני הלכתי אל המלך.
אבל לא ידעתי מה לעשות עם המטה אז הרמתי אותו עם המטה ואמרתי לא שאם לא היכנע נהרוג אותו.
למרות שהיה ברור שבכל מקרה נהרוג אותו כדי לצאת מהמשחק.
יובל בא ועמד לצידי, הוא הבין שאני לא יודעת איך להרוג אותו.
זה הרגיע אותי מאוד .
הוא נכנע אבל לא ידענו מי יהיה המלך או המלכה שיחליף אותו.
כל אחד התנדב ובסוף בחרו בי .
יובל הרג אותו למרות שזה היה אמור להיות אני, כי אני החלפתי את המלך.
הוא חיפה עליי.
ברגע שהוא הרג אותו ,פתאום יצאנו מהמשחק .
וברגע שיצאנו מהדלת ,שני אנשים תפסו אותנו .
שאלנו אותם על הכל אמרנו שאנחנו יודעים .
הם הסבירו לנו מה קורה שם, שהם יוצרים משחקי מציאות מדומה .
הייתי מופתעת שהם סיפרו הכל, אבל ראיתי את הלחץ בעניים שלהם, היה ברור שהם מפחדים שאנחנו נחשוף את זה .
השאלה הראשונה שלי הייתה למה הבניין זז.
הם אמרו ,שזה בגלל המשחק שנכנסנו אליו השתלט על הבניין.
ואף אחד לא אצליח לנצח בו .
בגלל שהכל במשחק זז, אין דבר שנשאר במקום , ממש כמו הבניין .
מסתבר שכל הזמן הזה הכל זז אחרי שהוצנו את החרב מהאבן, האבן זזה, אחרי שדיברתי עם האישה ליד העץ, העץ זז ועוד כל מיני דברים שקרו בדרך.
אנחנו הינו בזמן הנכון במקום הנכון.
חשבתי לעצמי שלפי מה שהם אומרים ,הרבה אנשים ניסו אבל רק אנחנו, חבורת ילדים הצלחנו .
זה כל כך מגניב .
כל כך רציתי לדעת עוד, עוד דברים על הכל לעומק, אבל לא היה לנו זמן לשאול עוד שאלות, הינו חייבים לחזור .
אבל אני הייתי בעיקר שמחה שגילתי את זה בסוף .
שהבנתי למה .
אחרי כמה ימים, היינו צריכים לחזור.
זה היה הרגע הכי עצוב בחיים שלי ,להיפרד מאלה לי .
אבל ההורים שלה אמרו, שהם מחפשים בית בעיר שלנו ,אנחנו נוכל לדבר ולהיפגש כל יום .
אני בטוחה שגם יובל ותום שמחו, נראה לי שזה מה שגיבש אותנו .
היום אנחנו חבורה כזאת, הוספנו גם את שיר ורוי, חברים שפגשנו.
כמובן שתום לא ממש חלק מהחבורה בגלל שהוא עכשיו בן 11 .
אבל לפעמים אנחנו קצת יושבים איתו לדבר .
כשחזרנו הבייתה, אף אחד לא הוציא מילה על מה שקרה .
ידענו שאף אחד לא יאמין לנו , לחבורת ילדים קטנים.
בטח יגידו שדמיינו.
לא סיפרנו לאף אחד אפילו עד עכשיו .
ההורים שלנו לעולם לא ידעו על זה, וגם לא שיר ורוי .
אף אחד מאיתנו לא דמיין שזה מה שיקרה, אף אחד לא חלם שיום יבוא וזה מה שיהיה.
זה לא מציאותי , אבל זה אמיתי.
זה הסוד שלנו .
